מתוך "הלילה הארוך ביותר", ספרו החדש של אשכול נבו
בוא ניסע גם אנחנו, היא אומרת לבעלה, והוא אומר, לא סומך על ההפסקת אש הזאת. והיא אומרת, אם צריך לשפץ, כדאי שנדע את זה כמה שיותר מוקדם, כדאי שנתחיל להגיש טפסים, והוא אומר, האמת שאני לא רואה את עצמי חוזר לשם, אני לא רואה את עצמי גר מאתיים מטר מהגבול אחרי מה שקרה בעוטף, והיא אומרת, אני מבינה אותך, אבל אני לא רואה את עצמי גרה בשום מקום אחר, והוא אומר, כנראה אנחנו לא רואים עין בעין, והיא חושבת, מה אתה אומר, ואומרת, אני אסע לבד, מישהו חייב לראות מה שלום הבית, והוא אומר, סעי, רק קחי איתך את הילדים, אל תפילי עליי את אותם ליום שלם, והיא חושבת, לא ייאמן, הרי זה מה שהוא עושה מאז שעברנו לעיר, מפיל עליי את הילדים לימים שלמים, לשבועות שלמים, לחודשים שלמים, והולך לשתות עם החברים הדפוקים שלו, ואומרת, אין בעיה. אבל כשהיא מבשרת לילדים שלמחרת היא מתכוונת לנסוע לקיבוץ, מתברר שלארבעתם יש תוכניות אחרות, ורק הבכור – שקולט שהיא מתבאסת – אומר שהוא יבדוק אם הוא יכול להזיז דברים.
למחרת, בזמן שהיא מחכה לו ליד שער התיכון, השכנים שלהם בהרחבה, בוכריס, שולחים בקבוצה תמונות מזעזעות של הסלון והמטבח שלהם. מתברר שחולדות נכנסו דרך חור בגג ועשו שמות ברהיטים, בארונות, אפילו במקרר. שיט. היא יכולה לבקש מאמירה בוכריס להיכנס אליה הביתה, היא חושבת, ולדווח לה כמה גרוע המצב אצלם, הרי המפתח עדיין מתחת לבלטה. אבל מה יקרה אם בדיוק כשאמירה בוכריס תיכנס, המילואימניק שלה יהיה באמצע המקלחת? או יותר גרוע, יסיים את המקלחת ויֵצא אל אמירה בוכריס, ורק מגבת לגופו? לא מתאים, היא מסכמת לעצמה. ובינתיים גם הבכור שלה יוצא מהשער ועושה את דרכו אליה, נסיך כזה, חתיך כמו אבא שלו כשהיה בגילו. תודה שאתה בא איתי, היא אומרת לו אחרי שהוא מתכופף מלוא קומתו כדי להיכנס לאוטו ומתיישב לצידה, והוא אומר לה, מה זאת אומרת, גם אני מתגעגע הביתה, מה נראה לך, והיא אומרת, וואלה, חשבתי שטוב לכם בעיר, והוא אומר, מה זה "לכם", כל אחד לוקח את זה אחרת, וחוץ מזה, אנחנו קולטים שאת ואבא לא בטוב, אז אנחנו לא רוצים ליפול עליכם עם הבעיות שלנו, והיא מצטמררת מהרגישות שלו, ולא בטוחה אם הוא מתכוון לומר שכל אחד מהם בנפרד לא בטוב, או שהם, כזוג, לא בטוב, ואומרת, בשביל מה יש הורים אם לא בשביל ליפול עליהם, ומוסיפה, דבר, ילד, שתף אותי, והוא אומר, עזבי, אימא, אין לי כוח, אני אחרי שלוש שעות מתמטיקה, אולי אחר כך, אפשר בינתיים לשים משהו מהספוטיפיי? והיא אומרת, בטח, ומכינה את עצמה לרעש של הלהקות שהוא בדרך כלל שומע, אבל במקום זאת בוקע מהרמקולים שיר עדין, הזמרת שרה באנגלית עם מבטא ישראלי קל, אול אין, אול אין, והקול שלה קצת מוכר לה, אז היא שואלת את הבן שלה, מי זאת? והוא אומר, קרן דותן, והיא שואלת, ישראלית? והוא אומר, סוג של. חיה בלונדון. והיא אומרת, וואלה, ושניהם מקשיבים לשיר, ומשום־מה, בדרך המסתורית שבה מוזיקה מפעילה את הנפש, היא נזכרת בלידה שלו, של הילד הראשון שלה, כמה טוב וטבעי היא הרגישה כשהניחו אותו עליה, ואיך מהרגע הראשון היתה לה תחושה חזקה של חיבור אליו. ולמרות שבתיאוריה תינוקות בקושי רואים בימים הראשונים אחרי הלידה, ובטח לא מבחינים בפרטים, בפעם הראשונה שהניקה אותו היתה לה תחושה שהוא נועץ בה מבט חודר, אז היא הסתכלה עליו חזרה, באותו מבט, וחשבה שלעולם לא תרגיש בודדה יותר.
השיר של הזמרת הישראלית שחיה בלונדון מסתיים, והיא מלכסנת אליו מבט וחושבת שבעוד שנה הוא אמור להתגייס, בעוד שנה היא אמורה להעלות אותו לעולה, ולמה אין נוהל "אבות אכלו בוסר" בצה"ל: שבנים לאבות שצועקים בלילות, יהיו חייבים לקבל אישור מההורים כדי ללכת לקרבי, וחושבת שאם היה נוהל כזה, אין מצב שהיא היתה חותמת, לא משנה כמה לחץ הילד היה מפעיל עליה –
כל המחשבות האלה עוברות לה בראש, אבל אותו היא שואלת לבסוף רק, אז מה, כבר החלטת מה אתה רוצה לעשות בשנה הבאה? והוא נאנח אנחה כבדה מכפי גילו, ואומר, עדיין מתלבט האמת. מצד אחד בא לי מכינה, לפתוח את הראש, ללמוד איך להיות הגרסה הכי טובה של עצמי, מצד שני רוצה להגן על המדינה שלי, כי אם לא אני, אז מי. הוא נשמע כמו הסטיקרים האלה, של הנופלים, שמודבקים בכל מקום, היא חושבת, וחושבת גם, מכינה, בטח מכינה, אולי במהלך השנה של המכינה המלחמה תיגמר, ואומרת, אם היתה אופציה של מכינה כשהייתי בגילך, הייתי הולכת על זה. והוא שואל אותה, למה. והיא אומרת את האמת, כי בשבילי המעבר מהתיכון לצבא היה חד מדי, עוד שנה של גשר היתה עוזרת לי, והוא אומר, וואלה, והיא רוצה להגיד, ואני מפחדת שגם בשבילך, ילד יצירתי ורגיש שלי, הוא עלול להיות חד מדי, אבל לא אומרת. כדי לא לפגום בדימוי השרירי של הגבר־גבר שהוא מנסה לטפח במכון כושר שמונה פעמים בשבוע –
ובמקום זאת אומרת, אני רק רוצה להכין אותך, אני לא יודעת באיזה מצב נמצא את הבית.
והוא אומר, מה זאת אומרת?
והיא אומרת, אנשים שלחו תמונות, בקבוצה.
והוא אומר, איזה תמונות.
והיא אומרת, לבוכריס נכנסו חולדות דרך פתח בגג והרסו את הסלון ואת המטבח. שכטר חטפו פגיעה ישירה, שהרסה להם את כל הקומה השנייה. כאלה.
והוא אומר, וואלה. ואחרי שתיקה קצרה מוסיף: מה שנהרס, תמיד אפשר לבנות מחדש, לא, אימא?
והיא אומרת, כן, ברור. וחושבת: לא תמיד.
"הלילה הארוך ביותר", אשכול נבו, הוצאה לאור: כנרת זמורה דביר, 222 עמודים.
