עד לא מזמן דיסני חיו בשכנות טובה עם נטפליקס, ואף שיתפו איתה פעולה. בעוד שבתאגיד הבידור הוותיק התרכזו בהפקות ענק רוויות פיצוצים וחלליות שכיוונו גבוה ושנועדו לסחוף את ההמונים לבתי הקולנוע, בחברת התוכן הצעירה והשובבה אספו שאריות מהרצפה של ארכיון דמויות הקומיקס של מארוול ויזמו סדרות שעשו להן היכרות עם הציבור הרחב. התקציבים היו מתונים, וגם הכוכבים לא גדולים במיוחד. ובכל זאת, גיבורי על כמו דרדוויל, לוק קייג', ג'סיקה ג'ונס ואיירון פיסט זכו לנוכחות על המסך הקטן עם סדרות הטלוויזיה שהוקדשו להן, גם אם מדובר בנוכחות צנועה משהו ביחס לשוברי-הקופות ההוליוודיים.
"המעניש: חיסול אחרון" – טריילר
(באדיבות דיסני+)
היו אלה ימים בתוליים של לפני הקורונה, אשר הפיצה את הנגיף הסורר, ובעקבותיו גם את חוויית הצפייה הביתית מסביב לכדור הארץ. גם אחרי שהווירוס עזב את ריאותינו, נטפליקס התנחלה במעוננו ובלבנו, והיא לא הולכת לשום מקום. כיום מדובר במעצמה שמאיימת גם על התמנון של דיסני שעוד לפני פריצת המגפה, משך זרועותיו מנטפליקס ונטל מהם את הדמויות של מארוול וסיפורי המקור שלהם. זה היה גם הסיפור של הפאנישר, "המעניש" בגרסתו העברית. ועתה, שבע שנים אחרי שניכסו לעצמם מחדש את גיבור-העל, הם נותנים לו במה בספיישל טלוויזיוני בדיסני פלוס תחת השם "המעניש: החיסול האחרון". וזה די מפתיע. מפתיע למדי שנשיא מארוול קווין פייגי נמנע מלאתחל מחדש את הדמות, ובעצם ממשיך את הגרסה של נטפליקס בהובלתו של השחקן ג'ון ברנטל, אבל זה שוק אמיתי כשהבוסים בדיסני אישרו להמשיך גם את האלימות הקשה שהופיעה בה.
בסדרה ההיא של נטפליקס ששרדה שתי עונות עד לביטולה ב-2019, היה ניסיון להעמיק לתוך הקרע הפנימי של גיבור-העל שיצר אמן הקומיקס ג'רי קונוויי בשנות ה-70. הפאנישר, או בשמו האמיתי פרנק קאסל, היה חייל שטופח כמכונת הרג מיומנת ויצא שרוט מהחוויות בשדה הקרב, אך מצא לעצמו גאולה באזרחות לצד אשתו ושני ילדיו. לפני שהם נאלצו להזדכות עליו, יוצרי הסדרה דאגלס פטרי ומרקו רמירז הפקידו את הדמות בידי ברנטל, שחקן בעל נוכחות פיזית מרשימה אבל גם יכולת משחק דרמטי. הם קיוו שהוא יצליח לתת ערך מוסף למעניש על המסך הקטן אחרי שלושה עיבודים קולנועיים כושלים למדי בהובלתם של כוכבי האקשן דולף לונדגרן (1989), תומאס ג'יין (2004) וריי סטיבנסון (2008). הניסוי של נטפליקס היה מוצלח למדי, ומיזג היטב בין הדרמה לאקשן.
בניגוד לסרטים עתירי-התקציב של מארוול אשר שלטו במסכי הקולנוע באותה התקופה, בנטפליקס העדיפו לאמץ לחיקם את פרנק קאסל כגיבור מן היישוב ולא בהכרח בעל כוחות-על. כמו דרדוויל, לוק קייג', ג'סיקה ג'ונס ואחרים, קאסל הוא אדם מן היישוב, שמנסה לשרוד בג'ונגל העירוני סביבו ולשמור על שפיות נפשו. אחרי שמשפחתו נרצחת הוא יצא למסע נקם וחיסל את כל משפחות הפשע בניו יורק. צעד צעד, אגרוף אחר אגרוף. וכל זאת תוך אלימות קשה מבלי צורך להתנצל. או אפילו להתבדח כנהוג ביקום הקולנוע של מארוול.
במידה רבה, היה לדיסני נוח מאוד כשהנוקמים יוצאים להציל את האנושות מחייזרים ונבלי-על, בעוד שלוק קייג' ודרדוויל מתרכזים בעבריינים מקומיים ועושים בהם שמות על המסך הקטן בעוד הם מחניפים לילדים והוריהם עם איירון-מן ות'ור על המסך הגדול. עכשיו כשהפאנישר ברשותם, בדיסני בוודאי נדרשו לבלוע רוק, זיעה, דמעות והמון דם כדי להחזיר אותו לחיים עם כל המוות שהוא זורע סביבו. ובספיישל הזה יש המון הרג, אחרי שקיבלנו אותו במנות קטנות עם הופעות אורח בסדרה המחודשת של דרדוויל.
אפשר להבין למה בדיסני הסתייגו מהתכנים הללו. האלימות הקשה והלא-מתנצלת של המעניש - שמונע מנקמה שאינה יודעת שובע - לא עומדת בקו אחד עם התכנים שמזוהים כל כך עם תאגיד הבידור שידוע כמי שפונה לכל המשפחה. אבל בעידן החדש, באקלים של הסטרימינג, נדרשים תכנים קיצוניים יותר ויותר על מנת לבלוט ולהישאר תחרותיים. לפחות במקרה זה יש תירוצים לזוועות המדממות של הדמות, ובמקרה של הספיישל, עולות מחדש הנסיבות המקלות של טראומות העבר, האובדן של משפחתו והצורך בתיקון. כל אלה מהווים הצדקה לכאורה למפגן הרצחני שהבמאי ריינלדו מרקוס גרין יצר ומשקיע המון בלהסביר. קצת יותר מדי למען האמת.
למעשה, "המעניש: החיסול האחרון" הוא סרט טלוויזיה בן 48 דקות, בשני חלקים. במחצית הראשונה, והדי מתישה שלו, עושים לנו היכרות מחודשת עם קאסל שאמנם חיסל את כל האחראים לטבח במשפחתו, אך במקביל משלם על כך באובדן שפיותו. הזיות, זכרונות טראומטיים, ודמיונות שווא של אשתו וילדיו, וגם של החברים מהצבא, חוזרים שוב ושוב ושוב. כל זה קורה כשמסביב הכאוס שולט. קאסל אמנם מיגר את כל ארגוני הפשיעה במו ידיו, אך את הוואקום הזה ממלאות כנופיות וזאבים בודדים שזורעות פחד ואימה ברחובות ומתעללות בחסרי ישע. ניו יורק של "המעניש" היא כמו גותהאם סיטי של הג'וקר. אין חוק וסדר, אין משילות. אבל בעוד הג'וקר המטורלל משאיל במכוון את ההרס העצמי שלו לטובת הרס החברה, המעניש פשוט מתעלם מהאנרכיה ומתכנס בתוך השסע הנפשי שלו. אלא שאז באמצע הספיישל קורה אירוע מכונן ומתחיל סיקוונס אקשן אינטנסיבי מאפס למאה, כאילו בלחיצת כפתור.
האירוע המכונן הזה קצת מאולץ, ויש פה מפגש משעשע בין ברנטל המזוקן והמחוספס לבין ג'ודית לייט בהופעה תמוהה משהו בתפקיד מא גנוצ'י, האלמנה הזועמת שמנסה להראות לו מי הבוס. היא מכריזה שהפעם היא זו שעומדת לזכות בנקמה עם חוזה שהוציאה על ראשו. וכך ממש כמו שהספיישל משתנה מקצה לקצה, כך גם הדמות שבמרכזו. לפתע, כשהוא עומד בפני הסתערות רבתית, קאסל מפסיק להרהר, להתייסר, ולחשוב יותר מדי. החייל המיומן שבו מתעורר והוא פועל על אוטומט עם קלצ'ניקוב באוטומט. או סכין, או מחבט בייסבול. הוא מיישם עד תום את העיקרון שדיברר אלי וולאך ב"הטוב הרע והמכוער": אם אתה רוצה לירות, תירה (או תדקור, או תנפץ גולגלות). רק אל תדבר.
ואכן, במחצית השנייה של "המעניש: החיסול האחרון", ברנטל כמעט לא מדבר. הספיישל מתמסר כולו לאקשן כשהגיבור נמצא בתנועה מתמדת במרכז המגורים הענק שבו הוא מתגורר ומתעמת עם עשרות תוקפים בזה אחר זה. זה מזכיר משחקי מחשב שוצפי-אדרנלין שממשיכים ומעמיקים לתוך מסע הרג מדמם, וחובבי הקולנוע ימצאו הקבלות למותחן הפעולה המוערך "הפשיטה" של גארת' אוונס מתוצרת אינדונזיה (2011). אחרי דקות ארוכות של הרג בלתי פוסק וזעקות שבר, אפשר לשמוע סירנות ברקע. כרגיל בתרחישים מסוג זה כאלה בטלוויזיה ובקולנוע, וגם במציאות היומיומית בישראל, המשטרה מגיעה באיחור או בכלל לא. במקרה של הפאנישר, ההשתהות של שירותי ההצלה דווקא לטובה. הטבח הוא-הוא הדרך לגאולה של הדמות, ואולי גם להמשך חייה על המסך.
