באלבום האחרון שלה, Renaissance, ביונסה חשפה את מה שניתן לכנות "פרדוקס הנוחות": מצד אחד, כוכבת הפופ מהגדולות בהיסטוריה הדגישה בשיר Cozy כמה היא מרגישה "נוח בעור שלי / נוח עם מי שאני", ומצד שני, הביטחון הזה לא מסתדר עם הדאנס המאולץ של "רנסנס" ובטח שלא עם הפרסונה השמורה כמו כספת של הזמרת, שספק מתי יצאה מהבית לפני שההחלטה עברה 30 קבוצות מיקוד ו-10 ישיבות אסטרטגיה. אפשר להאמין לביונסה שהיא לא מטילה ספק בהיותה פנומן כמעט חסר תקדים; קשה להבין איך מכונה כל כך משומנת יכולה להתהדר ב"נוחות".
ביונסה מבצעת את Break My Soul ואת Black Parade בהופעה בלונדון
אבל אז בא הטור שמלווה את האלבום, שרץ מזה כמה זמן והדיבור עליו מזכיר ימים רחוקים, גם מבחינת ביונסה וגם בהיבט של תעשיית מופעי הענק. כשרואים אותה בגיל 41 מבינים, שה"נוחות" המדוברת היא משהו הרבה יותר חמקמק ועמוק: זאת דווקא ההשלמה עם זה שאת לא חייבת לרקוד כמו לפני 20 שנה, אבל אסור שאפילו תו אחד יהיה לא במקום; זאת ההפנמה שכולם באו לראות אותך, אבל חלק מהקסם נמצא דווקא בהפניית זרקורים למה שקורה מסביב, לרקדנים, לרקדניות, ללהקה ואפילו לבת שלך, בלו אייבי שעולה וגונבת את ההצגה; וזאת הידיעה שתחושת הספקטקל שהמופע מספק לא מגיעה רק בגלל סוס עצום וסטיילינג מרהיב, אלא גם מתוך חיוך קטן ברגע הנכון. והאופן שבו ביונסה מנהלת את העסק, בין הסמכותיות של רמטכ"ל למעין רכזת מחוננת בקבוצת כדורסל, הוא משהו שרק אמנית שמרגישה מאוד בנוח עם עצמה מסוגלת לבצע ברמה כזאת.
עם זאת, המופע של ביונסה לא יכול להיות מושלם כשהוא מלווה אלבום בעייתי, וגם ההחלטה לקדם אותו בכל הכוח גוזרת בחירות לא אידיאליות. החלק החלש ביותר, למשל, הוא הפתיחה המיותרת שמוקדשת לבלדות. ביונסה שרה נפלא, שלא יהיו טעויות, אבל גם בחירת שירים תמוהה ("1+1" תמיד היה שווה הרבה פחות משתיים) וגם חוסר סנכרון עם האנרגיה של הקהל הותירו תחושה של מופע קירור במקום ההיפך.
אבל אחרי החלפת תלבושת ועוד הזדמנות להתרשם מהווידאו-ארט שהוקרן על מסך ברוחב כל נס ציונה, המסיבה מתחילה: רצף שירים מתוך "רנסנס" מגלה שהם לא נעשו מרשימים יותר, אבל לרקוד איתם זאת לא בעיה. בקטע שבו הביצוע ל-Alien Superstar משתלב עם הביט של Sweet Dreams יש שתי אפשרויות: להתבאס שהיא לא עושה את Sweet Dreams כמו שצריך או להתלהב שהחיבור עובד כל כך טוב. רוב מוחלט של הקהל הלך על אופציה ב', ודי בצדק.
מבלי לחשוד שביונסה לא באמת מאוהבת עד כלות בשירי "רנסנס" (ועם הביקורות המשתפכות והמוגזמות עליו בחו"ל למה שזה יקרה), די ברור שהיא לא חשבה להסתפק בקלאבריות שלהם בגרסת הלייב. בהתאם, הביצועים ל-Cuff It ו-Break My Soul הופכים לאקסטרווגנזה צבעונית ומשמחת, שם ביונסה כן מצליחה לשדר את האווירה הקהילתית שאותה היא ביקשה לרומם באלבום. לכן בשלב הזה לא כל כך משנה אם היא אכן בקיאה בתולדות ההאוס, כי הפוקוס כבר לא מוטל רק עליה: הוא מתחלק עם הרקדניות והרקדנים, התאורה, ה-Voguing. זה גם משכך קצת את הצער על כך שפרפורמרית היסטורית כמוה מסתפקת בתנועות מצומצמות ביחס לעבר, וממילא ה"קצת פחות" שלה הוא מעבר להישג ידם (ורגלם) של 95 אחוז מהאנושות.
זה לא מפתיע שהחלק החזק ביותר של המופע נקרא Opulence - שפע: הוא נפתח בביצוע סוחף של Formation ומשם ממשיך ברצף שירי לא-רנסנס כמו Runs The World, My Power ו-Black Parade, אבל ההברקה היא הרמיקס של Savage של מייגן די סטליון בשילוב עם Partition האהוב. זאת ביונסה שקרובה מאוד לשיאה: החדות, הגרוב, הכריזמה, הסקס-אפיל, הפוליטיקה ברוטב כיף. חוץ מהנאה בחלק הזה ניתן רק להתבייש על הרהורי הכפירה שמא היא קפצה את הכריש. אם כבר, יש כרישה אחת בסיפור הזה והיא הריחה דם.
גם בחלק הבא הרגל עדיין סוחטת את הגז, עם ביצוע פנטסטי ל-Love on Top והתפוצצות צפויה ב-Crazy In Love. מכאן אפשר היה לפנק את הקהל עד לסיום, אבל ביונסה אמרה שנוח לה להיות עצמה, ועצמה כרגע זה עוד רצף של שירי "רנסנס". מתוכם רק America Has A Problem באמת ראוי, ולא היה מזיק אם קנדריק לאמאר היה מפציע איכשהו לבצע את הבית שלו. זה לא קרה, כלומר לא רק לאמריקה יש בעיה.
ובכל זאת, ביונסה לייב 2023 היא עדיין סערה מושלמת של תכונות שלא נתקלים בהן כל יום וגם לא כל עשור. ומעל הכול, הבשורה הכי מרעננת נעוצה דווקא במה שנדמה שמרתיע אותה כל השנים: כן, מעבר לתלבושות, לאפקטים, לעשרות המיליונים שהושקעו בהרפתקה הזאת, מה שבסוף נוגע ללב זה לראות את ביונסה ולדעת שאפילו היא אנושית.
