על פניו, ירידתה של תוכנית רדיו פופולרית אחרי 11 שנה לא אמורה לעורר כאלה רגשות מעבר לעצב המתבקש בקרב חוגי המאזינים והמאזינות הקבועים. זה נכון גם אם מדובר ב"טייכר וזרחוביץ'", מנת ההרואין והדופמין היומית של רבים ורבות, שרק ספרו את השעות במשרד עד למפגש המיוחל עם המערכונים והדמויות, חלקן הפכו לאגדות בפני עצמן כמו יורם קפיטולניק ודני סביצ'ה ואחרות, כמו ראובן, אפילו החזיקו בהמשך את "ארץ נהדרת", כך שכמעט כל המדינה בסוף הכירה אותן. אכן לא יהיה קל לחיות בלי לדעת מה יעלה בגורל החיקוי של עו"ד ברק כהן ("אי אפשר להיות גם סאטיריקן וגם באסיג'!"), אבל לא בלתי אפשרי.
אלא שהורדתה של "טייכר וזרחוביץ'" היא בעיקר חלק מתופעה רחבה יותר, שבה גם איים בודדים של שפיות תרבותית טובעים בים של גנריות ובינוניות. למעשה, ירידתם של השניים היא המסמר האחרון והכואב ביותר בארון הקבורה של מוסד ישראלי חשוב ואפילו מפואר: רדיו תל אביב, שלכבוד שנתו ה-30 החליט לארגן לעצמו מסע הלוויה ממושך, במהלכו הוא מחסל בזה אחר זה את כל הנכסים שהפכו אותו לחלק בלתי נפרד מהנוף היצירתי של עולם התרבות; המקום שמשך אליו כישרונות מוכחים או מבטיחים ובעזרתם יצר שפה וטון שהצליחו להתבדל מהגל"צניקיות המדושנת מחד ונוסחת הביוב של FM103 מאידך. וכן, 102 (כפי שקוראים לו בציבור בלי שום צורך ב"תל אביב") גם הייתה חלק מהכוח של העיר העברית הראשונה כבירת התרבות הבלתי מעורערת של ישראל, רק בלי הקטע של הדרה והתנשאות. לכן הרגישו בנוח לעבוד שם שמות כמו אסי עזר, ארז טל, לירון ויצמן, גידי גוב, וטל פרידמן, לא בדיוק מצעד הלהיטים בקרב ההיפסטרים.
מהדבר הזה נותרו בקושי עיי חורבות של מוזיקה גנרית ומשעממת וגימיק קריפי בדמותה של "אודליה", קריינית בינה מלאכותית, כי הרי צריך עוד סיבה כדי לשנוא את כל הקונספט הזה. כל טיפת קסם או סתם הצעה למשהו אחר נגדעה לטובת רדיו בטעם אוויר. ובמקום להיות היהלום בכתר של לוח שידורים אינטליגנטי ונגיש, "טייכר וזרחוביץ'" הפכה להיות מחט בערמת שחת. לכן נדמה שגם סיום דרכה בתחנה הייתה עניין של זמן: מה יש לתוכנית שמושקעות בה מחשבה ויצירתיות לתחנה שסימנה את התכונות הללו כאויב, בין השאר כחלק מטיפוח האיבה נגד "תל אביב"? מה יש להם לחפש בין "אודליה" לאופירה אסייג בגלגול החדש שלה, קריינית רצף בין שירים?
רדיו תל אביב
מבלי לפגוע בזכותו וחובתו של רדיו מסחרי להחליט איך הוא מכניס כסף, אי אפשר להתעלם מהאופן שבו המהפכה ברדיו תל אביב חופפת מגמה כללית של השטחת התרבות, כזירה שנועדה לא רק לבדר אלא גם לפרוץ גבולות ולעורר שיח (גם באמצעות הומור בועט וגישה שונה כלפי אקטואליה, כפי שהיה ב-102 עד שהרימו עליה כף של די-9): מהמיזמים הקטלניים של שר התרבות דרך חוקי התקשורת של השר קרעי ועד לניסיונות האובססיביים לפגוע בשידור הציבורי, השילוב בין פוליטיקה דורסנית לתפיסת ביזנס דקדנטית הופכת את המרחב הישראלי משוק הומה של רעיונות לסופרמרקט נקי ומשמים, כזה שקשה למצוא על המדפים שלו אפילו עגבניה פציחה. ואם פעם אמרו שהווידאו הרג את כוכב הרדיו, היום אלו ההתקרנפות והבינוניות שמטביעים בחומצה את התרבות כולה.
