בשביל נואה קאהן, גם ההופעה הכי חשובה בקריירה עד כה היא רק הזדמנות לכבס את הבגדים המלוכלכים. זה קרה בקיץ 2024 ב-Fenway Park, האצטדיון האגדי של קבוצת הבייסבול בוסטון רד סוקס והחלום של כל מוזיקאי שגדל, כמו קאהן, באזור ניו אינגלנד. כמצופה, אמא ואבא היו בקהל וגם אחד משלושת אחיו, כדי לחגוג ציון דרך גדול בשביל מי שזינק תוך זמן קצר למדי מהופעות בערבי במה פתוחה מול מלצרית ועכברוש מהמטבח למופעי אצטדיונים סולד-אאוט. אבל קאהן לא הגיע לשם על מנת להיות נער בר מצווה – למרות השורשים היהודיים מצד אביו – אלא כדי לבצע שירים חושפניים על משפחה שהתפוררה לו מול העיניים והתבגרות במקום שבו להודות שאתה סובל מחרדה ודיכאון היה נדיר כמו חמסין בכריסמס. ולפני אחד השירים הוא ביקש מהורים לילדים גרושים להריע ואמר: "אם ההורים שלכם נפרדו, תזכרו שזאת לא אשמתכם...זאת אשמת אבא".
3 צפייה בגלריה
כל הופעה היא הזדמנות לכבס את הבגדים המלוכלכים
(צילום: Robin Marchant/Getty Images for Netflix)
בסרט "נואה קאהן: חוויה חוץ-גופית", דוקו מצוין בנטפליקס שמתעד את סיפור עלייתו ועלייתו של גיבור הרוק-קאנטרי-פולק הבלתי צפוי הזה, המצלמה חותכת מיד להבעת פניו של האבא, ג'וש קאהן. האחרון נפגע בתאונה איומה שאמנם לא הצליחה להרוג אותו, אבל הוא יצא ממנה אדם אחר לחלוטין והיא גם זו שהובילה להתרסקות זוגית וכלכלית. בשיר הנושא את שם אלבום הפריצה של קאהן, Stick Season מ-2022, הוא מספר כיצד חשב ש"אם אכסה את כל הרע עם משהו טוב, אתגבר על החשכה שירשתי מאבא שלי". גם את השורה הזאת האבא שמע מצוין באותו ערב: הוא היה על הבמה יחד עם יתר חברי המשפחה, וכולם רקדו ושרו כי האוויר הצח של הכנות וההומור הרבה יותר אפקטיבי מכל אבקת כביסה.
ספרינגסטין גרסת ה-EMO
כמעט שנתיים אחרי ההופעה שהכתירה אותו סופית כסופרסטאר וארבע שנים אחרי האלבום שאחראי לכל המהומה, קאהן חוזר עם אלבום חדש ושדים טריים. The Great Divide, שיצא בסוף השבוע, לא מתחיל במקום שבו קודמו הסתיים אלא בריאקציה להצלחה יוצאת דופן והשינוי הדרמטי שהגיע בעקבותיה: הגעגוע למשפחה ולחברים שהוא רואה הרבה פחות, הלחץ תחת הציפיות מהתרנגולת להטיל עוד ועוד ביצי זהב, והמעבר מגבר אכול שנאה עצמית כלפי גופו לכוכב שעשרות אלפים שרים את כל המילים שחצב מדם ליבו.
כבר בצילומי הדוקו נראה קאהן תקוע למדי בשאלה מה הלאה. בסצנה נטולת סאבטקסט הוא מתועד בעבודה באולפן, מתוסכל לחלוטין מניסיון כושל לבצע טייק שירה. הקול של קאהן, גם כמבצע וגם ככותב, הביא אותו עד הלום. עכשיו הוא מאיים לבגוד בו, ואיש רגיש כמו קאהן לא צריך יותר מזה כדי לתהות האם בכלל יש לו עוד מה למכור. "אתה לפעמים פוחד שהגעת לשיא?", שואל אותו אחיו ברגע אחר בסרט, "כן", משיב קאהן, "זה כל מה שאני חושב עליו".
ובכן, אפשר להירגע: קאהן לא רק הצליח להתגבר על התקלה אלא התקשה לסגור את הפה. המהדורה המקורית של The Great Divide כוללת לא פחות מ-17 שירים. זה כנראה לא הספיק ואחרי כמה ימים עלתה לסטרימינג מהדורה שגדלה ל-21 שירים. המוזיקה של קאהן, מעין גרסת EMO של ברוס ספרינגסטין עם השפעות חזקות של Bon Iver, מאמפורד אנד סאנס וכמובן קאנטרי, נחשבת אידיאלית לנסיעות: פזמונים סוחפים, לחנים שמהדהדים נופים ומרחבים, רק לפתוח את החלון (אם לא קפוא מדי) ולתת גז. נשאר רק למצוא יעד שמצדיק שעה וחצי של נהיגה. מצד שני, השיר שנושא את שם האלבום כל כך יפה שאפשר פשוט לשמוע אותו בריפיט.
חף מבולשיט
קשה להבין את סוד הקסם של קאהן – כנראה הראשון להודות שהוא לא הארי סטיילס וגם לא בוב דילן - מבלי לחזור שוב ושוב לפרסונה המתוקה והפגיעה להפליא שהוא מציג גם מחוץ לשירים. הכוונה היא לא רק לעיסוק הפומבי בדיכאון, בחרדה ובהפרעה דיסמורפית, שגורמת לסובלים ממנה לחשוב שהם נראים אחרת לגמרי מאיך שהם באמת, מה שגורם לבעיות קשות בדימוי העצמי. קאהן הוא גם אדם מצחיק מאוד ובתחום החשוב ביותר: הומור עצמי. את התכונה הזאת הוא ניצל עד למקסימום לפני כשש שנים, בזמן שהקורונה החזירה אותו לבית אימו ושם הוא גילה כלי חדש בשם טיקטוק. הסרטונים שהעלה שם חשפו לא רק את הכישרון המוזיקלי, שלא זכה לתהודה מרשימה עד אז (הוא הוציא כבר אלבום בכורה שלא הכה גלים), אלא אישיות שהתאימה לתקופה כמו גזר לפרצוף של איש שלג: ישירה, משעשעת, נטולת בולשיט.
(Noah Kahan - The Great Divide)
החזרה של קאהן למחוזות ילדותו עזרה לו גם להבין איפה הלב האמנותי שלו נמצא: בחוויה הספציפית למדי של החיים בניו אינגלנד, ובכתיבה על תחושות הבידוד והריחוק משאר העולם, שמגיע לבקר רק בעונת התיירות ובשאר הזמן משאיר נערים ונערות למצוא מה לעשות עם עצמם, ויותר מדי פעמים התשובה היא אלכוהול. מכאן התברר שחדות האבחנה של קאהן נוגעת בעצב אוניברסלי, והוא יכול לדבר בשם רבים ורבות שהפער בין עידן של שפע שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה לכאב פנימי כלא אותם לפינה חשוכה. שירים כמו Homesick ו-Dial Drunk אמנם נולדו מתוך חבל ארץ מסוים, אבל ההזדהות איתם חצתה גבולות יבשתיים וימיים. נכון לאותם ימים, רק תושבי ורמונט ידעו מה זה Stick Season, התקופה המדכאת שבין סוף הסתיו לתחילת עונת השלגים. קאהן, עם תדמית אותנטית של אנדרדוג ודרייב חזק להישמע, הפך אותה למטבע לשון נפוץ גם במקומות שבהם הפעם האחרונה שראו לבן בעיניים הייתה בעידן הקרח.
טיילור, שומעת?
"אני מתאר את האלבום כאילו אני במקלחת ואני חצי צועק על הדוש ומעמיד פנים שזה מי לדבר אליו ולקחת אחריות או להטיח האשמות", תיאר קאהן את האלבום החדש עבור אפל מיוזיק, "כמו בשיחות שהיית רוצה לנהל עם אנשים אבל אתה אף פעם לא היית מסוגל".
אם להמשיך את התיאור הציורי – והאופייני – הנ"ל, ניתן לומר שקאהן נעזר באלבום החדש בשירותיו של סבון איכותי כמו ארון דסנר, חבר להקת הנשיונל והאיש למשימות מיוחדות כשכוכבי וכוכבות מיינסטרים (טיילור סוויפט, למשל) צריכים להוכיח שהם לא התמסחרו מדי. הקרצוף נכנס לפעולה כבר בפתיחה עם End of August היפה, חוזר בהמשך עם Downfall שכתוב עליו "רציתי להישמע כמו בון איבר" והסינגל הסביר Porch Light, ומסתיים היטב עם Spoiled שסוגר את האלבום לפני שהתנפח. אלא שקאהן נשמע באלבום הרבה יותר טוב בלי תעודת הכשרות מהסוג שדסנר מספק. American Cars לדוגמה הוא שיר אצטדיונים כיפי ברוח Boys of Summer של דון הנלי, Willing And Able צולל בכישרון לסאגת האב והבן וטיילור סוויפט צריכה להאזין ל-Deny Deny Deny ולהבין מה היה חסר באלבומה האחרון.
ובעיקר, גם אם האלבום לא מצדיק את אורכו, ההישג שלו הוא בהתגברות על הנטייה להשתעמם מיצירות "סליחה שהצלחתי" בזכות האופי. "גידלת שיער, אז עכשיו אתה חושב שאתה ישו", שר קאהן על עצמו ב-Haircut. זה מצחיק, כי אם חוזרים להופעה בפנוויי פארק ולתגובה של הקהל, ניתן בקלות להתרשם שנוצרה כאן דת חדשה.
