אין הרבה דברים שמוליכים שולל יותר מהתחושה של בני חמישים ומשהו שהם יכולים לשחזר את שנות ה-20 וה-30 שלהם. כל כך הרבה סדרות כבר נפלו בפח האשליה הזאת, שלא פלא שמעריצים של הצלחות עבר מגיעים חשדניים מאוד לריבוטים וחידושים למיניהם. תורידו את הטלפיים שלכם מהזכרונות שלנו ואל תנסו לשכנע אותנו שהזמן עצר מלכת. אבל מעריצי "סקראבס" יכולים להוריד את הידיים מהעיניים, כי כמו שזה נראה, העונה העשירית של הסדרה (שעלתה אצלנו בדיסני+) יוצרת שילוב מופלא של נוסטלגיה והתאמה למציאות העדכנית, כזה שמצליח לשחזר את הקסם המקורי מבלי להזיע ממאמץ. אם העונה העשירית של "סקראבס" היתה רופאה בחדר מיון, כישורי ההחייאה שלה היו מושלמים.
"סקראבס" - טריילר
(באדיבות דיסני+)
מהבחינה הזאת, למרות שהדמויות המרכזיות שחוזרות לסדרה התבגרו ב-15 שנה לפחות, והשנים האלו בהחלט ניכרות על פניהם של ג'יי.די, טורק, קרלה ואליוט, כמו גם ד"ר קוקס ו"הטוד", תוך פחות מדקה הדינמיקה המוכרת בין הדמויות לבין עצמן ובין הדמויות לצופה עולה על המסלול. זה לא במקרה.
המסדרונות של "הלב הקדוש" לא התמלאו שוב בגלל פרץ פתאומי של יצירתיות בחדרי הכותבים בהוליווד או בחדרי הנהלת החשבונות שלה. אלא בגלל שזאק בראף ודונלד פייזון, הלא הם ג'יי.די וטורק, ניהלו קמפיין שיווקי במסווה של פודקאסט חברי במשך חמש שנים, מאז הקורונה ועד לא מזמן.
הפודקאסט, שנקרא Fake Doctors, Real Friends, שימן את הצירים של מנהלי האולפנים וגרם להם להבין שיש קהל בקצה השלט לסחורה החמה של "סקראבס", וגם השאיר את הדינמיקה הקומית בין בראף ופייזון על אש קטנה אבל יציבה. ביל לורנס, היוצר, שבינתיים המשיך לסדרות מצליחות כמו "טד לאסו", "שרינקינג" ובקרוב גם "רוסטר" ב-HBO Max, התארח לא פעם בפודקאסט של בראף ופייזון והטה אוזן לטרוניות של מעריצים שהפצירו בו להחזיר את העטרה ל"לב הקדוש".
אז כן, הכול פה. הפנטזיות של ג'יי.די, שבינתיים הפך לרופא 'קונסיירז' לעשירים אבל ביקור מקרי בבית החולים שהתמחה בו מחזיר אותו שוב לשירות משמעותי. הברומאנס בינו ובין טורק, היום כירורג שחוק, הוא עדיין הסלע האיתן של הסדרה, ד"ר קוקס עדיין מאמין בסדיזם כדרך הכי טובה לחנך את המתמחים שלו, אם כי לורנס הודה שאין סיכוי שהיום הוא היה ממשיך להיות מועסק בשום בית חולים ולכן הוצנחה לסדרה דמות חדשה, סיבי (ונסה באייר), מנהלת משאבי אנוש שמנסה לרסן אותו לפי כללי העידן החדש. אבל השקע הכי חמים ומוכר בספה הוא השפה המזוהה עם "סקראבס", היכולת שלה לנוע בצורה חלקה בין הומור מטופש לדרמה מרגשת ולפעמים אפילו טראגית, תנועה שכל צופה ותיק של הסדרה יתכרבל בתוכה בשמחה תוך שניות.
בעונתה העשירית "סקראבס" אינה מתעלמת מהעובדה שהזמן המשיך לחלוף ושאנחנו חיים בעידן אחר. המתמחים ב"לב הקדוש" היום הם פרצופו של הדור, כלומר מתמחים שלומדים מהלכים רפואיים מיוטיוב, מנהלים יומני וידאו בטיקטוק על חשבון זמן השינה שלהם או מממנים את לימודי הרפואה שלהם באמצעות חשבון אונלי פאנס. הדור החדש של המתמחים אמנם מרגיש אעפס מעט סטריאוטיפי בארבעת הפרקים שנשלחו לביקורת (מתוך תשעה שכוללת העונה) אבל יש בהם פוטנציאל אמיתי לדמויות עגולות יותר.
אי אפשר שלא להתרשם מהיכולת של "סקראבס" לנווט בשדה המוקשים של פוליטיקת הזהויות וכללי ה-HR המודרנים ולהפוך אותם למנוע קומי. איכשהו היא מצליחה לצחוק על הקיצוניים בשני הצדדים, ולשמור על הלב האנושי שלה. גם הבחירה שלה להציג את טורק כרופא שסובל משחיקה ולא חושש לבכות או לדבר על הלחץ המנטלי במקצוע מתאים מאוד לשיח הנוכחי על בריאות הנפש. לורנס כן לקח לעצמו את החירות לעקם את ציר הזמן בטריטוריה אחרת – הוא התעלם לחלוטין מהעונה התשיעית והמושמצת שהשאירה את המעריצים עם טעם מר, שלא לומר זעם קדוש, והמשיך את העלילה מסיומה של העונה השמינית.
כששודרה בזמן אמת "סקראבס" נחשבה לילדה ההיפראקטיבית והאינפנטילית של הטלוויזיה, זאת שלא שמרו לה כסא בשולחן הקומדיות החשובות כמו "המשרד" או "רוק 30". העונה העשירית לא תהפוך אותה לכזאת אבל ההבטחה שמגולמת ברנסנס הנוכחי היא אולי האפשרות שדור של צופים חדשים שלא ידעו את יוסף יגיעו בזכותה אל שמונה העונות הראשונות, ויתמסרו לאחת מקומדיות הלב-טוב האנושיות והאהובות שניתנו לנו על ידי אלוהי הטלוויזיה.
