כבר כמעט שלוש שנים שישראל נמצאת בסבבי לחימה שנדמה שאין להם סוף, אחרי עשורים ארוכים שבהם מלחמות מעצבות את המציאות כאן. כמעט מדי יום אנחנו מתעוררים לעוד "הותר לפרסום", לעוד אזעקות או פיגוע, עד שלפעמים נדמה שגם הבלתי-נתפס הפך לשגרה. בתוך השגרה הזאת קל להפסיק לשאול את השאלה הפשוטה ביותר: לאן כל זה מוביל? "אמא קוראז' וילדיה" של ברטולט ברכט, שעלתה בהפהקה מטלטלת בתיאטרון גשר, מחזירה את השאלה הזאת למרכז - ומאלצת אותנו להביט במעגל שבו כל מלחמה מבטיחה להוביל אותנו אל "ניצחון", אבל בעצם שוב ושוב מולידה רק עוד קורבנות.
את "אמא קוראז' וילדיה" כתב המחזאי הגרמני ב-1939, אך את העלילה בחר למקם במהלך מלחמת 30 השנים - שגבתה כמות לא מבוטלת מאוכלוסיית אירופה. במרכז המחזה ניצבת אנה פירלינג (בגילומה של יבגניה דודינה האגדית), המכונה אמא קוראז' (מהמילה אומץ); רוכלת ממולחת, מלאת תושייה ומניפולטיבית, שנודדת עם עגלתה ושלושת ילדיה בעקבות המלחמה ומנסה להתפרנס מהכאוס שהיא מותירה אחריה. היא יודעת להתמקח, לרמות כשצריך ולהשתמש בקסמה האישי כדי לשרוד, אבל ככל שהשנים חולפות והמלחמה נמשכת, מתברר שגם היא אינה יכולה לחמוק מהמחיר שהיא גובה.
בפתיחת המחזה מציגה אמא קוראז' את שלושת ילדיה: אייליף (אבי אזולאי), הבן הבכור, שמוכן "לשרת על הקו כמה שצריך"; גבינה שוויצרית (נועם טל), הצעיר, התמים והלא-מבריק במיוחד, שגם ימצא את עצמו במלחמה; וקתרין, בתה האילמת, שמגלם ניקיטה גולדמן - צעירה שגדלה בעולם גברי ואלים במיוחד. הארבעה ניצבים מול המסך הסגור של הבמה ומגישים מעין תוכנית רדיו, בחירה שמבהירה כבר מהרגע הראשון שלמרות שהמלחמה שבה עוסק המחזה התרחשה במאה ה-17, היא גם נמצאת כאן ועכשיו.
זו גם נקודת המוצא של הבמאית המבטיחה ספיר הלר, שהגיעה להפקה אחרי שנים של עבודה בתיאטראות בגרמניה. היא יוצרת עולם בימתי נטול זמן ומקום, שבו קל להבין עד כמה האמירה של המחזה חוצה תקופות. מלחמת 30 השנים אולי פרצה על רקע דתי, אך כפי שנאמר במחזה, היא כבר מזמן ממשיכה מסיבות פוליטיות. הסיבות מתחלפות, אבל מי שמשלמים את המחיר נשארים אותם אנשים.
מתוך "אמא קוראז' וילדיה" בתיאטרון גשר
(צילום: סטנסילב פוספלוב)
את התחושה הזאת מחזקת גם התפאורה של מיכאל קרמנקו, שמקיפה את הבמה באינספור מגירות של חדר מתים. לצדן מופיעים דימויים שנעים בין ילדותיות לגרוטסקה: כנסייה שהיא בעצם מתקן מתנפח לילדים, ועמוד חשפנות שעליו מטפסת קתרין מתוך סקרנות. זהו רגע שממחיש עד כמה מצומצמות האפשרויות העומדות בפני צעירה ללא מילים - בין אם מאילמות פיזית ובין אם משום שאין לה מקום בעולם כזה – עולם שבו גם כשהיא מבקשת לחקור ולהתנסות, המסלול שהמציאות משרטטת עבורה עובר דרך גופה.
גם ברגעים האלימים ביותר ההפקה נמנעת מריאליזם. המוזיקה של פאול דסאו והתנועה של פולינה דריידן הופכות סצנות של אונס, אלימות ושכרות לכוריאוגרפיה מדויקת ומטרידה. דווקא המרחק שהן יוצרות מן האירועים אינו מרכך את הזוועה, אלא הופך אותה לנוכחת עוד יותר.
לפני יבגניה דודינה נעלו את נעליה של אמא קוראז' כמה מענקיות התיאטרון הישראלי - חנה רובינא, ליא קניג, זהרירה חריפאי, ג'יטה מונטה ותיקי דיין. חלקן זכו לאורך השנים לתואר "הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי", וברור שדודינה צועדת בבטחה לאותה השורה. היא מחזיקה את ההצגה כולה בדיוק, בעוצמה ובנוכחות יוצאת דופן, ומצליחה להפוך את אמא קוראז' בעת ובעונה אחת לממולחת, מצחיקה ואכזרית, אך גם אימהית ושברירית.
לצדה שני הבנים הגדולים שלה, וגם שלומי ברטונוב, אלכסנדר סנדרוביץ' ואלון פרידמן - שמגלם בהומור ובהצלחה גם את עובדת המין איווט - מגלמים שורת דמויות שמקדמות את העלילה ומחדדות את רעיונותיו של ברכט. אבל מי שבולט במיוחד הוא ניקיטה גולדמן שמגלם את קתרין; בלי להוציא מילה הוא מצליח באמצעות עבודת גוף מרשימה ליצור דמות קורעת לב, שהיא אחת מנקודות השיא של ההפקה.
מתוך "אמא קוראז' וילדיה" בתיאטרון גשר
(צילום: סטנסילב פוספלוב)
אבל גם כשהיא לכאורה מתרחשת בכל זמן ובכל מקום, אין ספק שההפקה הזאת מתרחשת גם כאן. מוזיקת המארש הצבאית, ששימשה גם בשנותיה הראשונות של ישראל בסיס למוזיקה מגויסת, מחזירה אותנו שוב ושוב למציאות הישראלית. גם הרפרורים ל"בשמלה אדומה", ובעיקר הבחירה שלואיזה סלומון תנגן על הבמה בטרומבון מנגינה המתכתבת עם "הכול פתוח" של נעמי שמר, אינם מרגישים מקריים. פתאום השורה "כל עוד אנחנו כאן שרים" נשמעת אחרת לגמרי.
ב-1975 ח"כ גאולה כהן פתחה חזית נגד הפקת "אמא קוראז' וילדיה" בבימוי דוד לוין ובכיכובה של ליא קניג, וקראה להורידה בטענה שהיא "מורידה את המורל". גם זה, כך נדמה, לא השתנה. מאז 7 באוקטובר, דרך הלחימה בלבנון ועד המערכות מול איראן, שוב ושוב מספרים לנו שאם רק נשיר ונחייך כשאנחנו רצים למקלט - "ביחד ננצח". אלא ש"אמא קוראז'" מזכירה שלפוליטקאים יש אינטרס שנאחז בסיסמאות כאלו, שבאמצעותן לפספס את העיקר: שום דבר אינו שמח, וכלום לא פתוח כשכל יום ילדים מתים במלחמה.
