כשעמרי לייבוביץ' ראה את לוטוס אתרוג במופע היחיד שלה "לאן נעלמות הגרביים בכביסה" לפני ארבע שנים, הוא שלח לה הודעה: "היי לוטוס, יש לי חלום לכתוב מופע יחיד על סיפור חיי'. "שאלתי אותו על מה הסיפור", היא מספרת, "והוא אמר לי, 'אני מאובחן על הספקטרום ולא ידעתי את זה. ההורים שלי ידעו, אני לא. גיליתי את זה בטעות דרך מורה שאמרה לי את זה כפליטת פה בכיתה ז'''.
הערב (שני), באולם צוותא 2 בתל אביב, תועלה הצגת היחיד המרגשת "ארטיסט", שנולדה אז (שניהם כתבו אותה ואתרוג ביימה). ההצגה, בגרסה המקוצרת שלה, השתתפה בפסטיבל הצגות היחיד התיאטרונטו לפני שנתיים וזכתה בציון לשבח. לייבוביץ' מגלם בה את עצמו ומספר בשפה ישירה וכנה על הרצון שלו בבת זוג, נזכר באהבה הראשונה, חולם על העתיד וגם עוסק במפגש המורכב שלו עם חברים, הורים, מורים ומטפלים.
למה ההורים שלו לא סיפרו לו שהוא נולד על הספקטרום?
"הם מאוד רצו שיהיה לו טוב ועשו את הכול למען זה. הוא בא אליהם בטענות כי הוא חשב שהם ניסו לנרמל אותו, אבל מהיכרות שלי איתם וגם מתוך היכרות שלי עם המצב - יש לי ילדה על הספקטרום, בתפקוד גבוה - אני יודעת מה היו הכוונות שלהם. גם אני עשיתי טעויות עם הבת שלי, אבל זה בא ממקום מאוד טוב. גם המילה 'אוטיזם' לא תמיד קלה לעיכול, ויכול להיות שגם הייתה לעמרי בעיה איתה.
6 צפייה בגלריה


"הבגידה, מבחינתו, הייתה בזה שהוריו הסתירו ממנו את העובדה הזאת". לוטוס אתרוג ועמרי לייבוביץ'
(צילום: רן שנק)
"הבגידה, מבחינתו, הייתה בזה שהוריו הסתירו ממנו את העובדה הזאת. אצל הרבה הורים יש את השבר הזה של 'מות הילד המושלם', כשאתה צריך לרדת מההר הזה של הפרפקציוניזם. גם היום, כשאומרים להורים, 'הילד שלך עם אוטיזם', מאוד קשה להם".
מתי סיפרתם לאורי, הבת שלכם, שהיא על הרצף?
"עד היום זאת שאלה מאוד בוערת איך לספר לילד, מתי לספר לו ובאיזו מילה להשתמש. כשהבת שלי הייתה בכיתת תקשורת, היה ילד שרצה לעשות הרצאה על אוטיזם, והמורה אמרה לו, 'אל תעשה את זה כי יש ילדים שההורים לא אמרו להם שהם על הספקטרום'. וזה לא היה בכיתה א', הם כבר היו בכיתה ז'. גם ב-2025 יש ילדים שההורים לא אומרים להם על זה. אני סיפרתי לאורי מיד כשקיבלנו את האבחון שלה בכיתה ד'. עד אז היו לה קשיים בבית הספר ואמרו שזה קשור להפרעת קשב ולוויסות חושים. לנו, הפוך מעמרי, זאת הייתה מתנה".
איך עשיתם את זה?
"ברור שבכיתי והיה לי לילה של שיחות עם עצמי ושיחות עם העולם, אבל בעיקרון, פשוט עטפנו אותה. היום יש לזה הרבה ייצוגים כמו בסדרות 'על הספקטרום' ו'פלפלים צהובים'. הרבה אנשים שהם יזמים ומוכשרים הם על הספקטרום. לפני עשרים שנה, כשהיית אומר 'אוטיסט', התיוג הראשון היה מישהו שהוא הרבה פחות תפקודי, מישהו אלים, מתבודד. אנחנו תייגנו את זה כמשהו חיובי וטוב. גם קיבלתי תמיכה, פסיכולוגים מטעם המדינה, וקצת כסף שאתה יכול להשקיע בטיפולים".
בניגוד לחוויה האישית של אתרוג ובתה, אצל לייבוביץ' זו הייתה חוויה הרבה פחות שלווה. "בהצגה הוא אומר שהוא חושב שההורים שלו התביישו שהבן הבכור שלהם, שאמור להיות דוגמה ומופת, הוא אחד שיש לו הפרעה נוירולוגית, שהוא צריך עזרה ושקשה לו לייצר קשרים חברתיים. אבא שלו רופא משפחה בשוהם, ואמא שלו עבדה שנים באל על, ועכשיו היא פעילה בעמותות ועוזרת לאנשים לצאת ממעגל הזנות. שניהם אנשים רציניים מאוד, ועכשיו הם מפיקים את הצגת היחיד שכתבנו. היום הם גם חושבים שהיו דברים שהם יכלו לעשות אחרת, אבל הם כל הזמן אומרים, בשיחות עם הקהל, 'תראו, ילדים לא באים לעולם עם חוברת הפעלה. נורא ניסינו לעשות את הכי טוב, ובטוח שעשינו טעויות'.
"יכול להיות שהם לא רצו שתהיה לו סטיגמה לגבי עצמו, ושהוא יעשה לעצמו הנחות. עומרי בעצמו לא היה מוכן אפילו להגיד את המילה 'אוטיסט', גם לא אספרגר ולא ספקטרום. זה שהוא בכלל עומד על הבמה ואומר את המילה 'אוטיזם' זה הישג. אתה יכול ללכת בגאווה עם המילה הזאת וזה יהיה חלק מהזהות שלך, או כמו שעמרי היה רוב השנים, לסחוב את המילה הזאת כמו צל כבד, להתעצבן שאומרים אותה. עד היום יש לו דיאלוג עם המילה הזאת ועם התהליך שהוא עובר".
על אילו טראומות הוא סיפר לך?
"יש סצנה בהצגה על מסיבת יום הולדת שהוא רצה לעשות בגיל עשרים, ואף אחד לא הגיע אליה. הוא תלה את זה בספקטרום, בכך שהם לא רצו להיראות איתו. ממש 'הקיץ של אביה' מבחינתו. הוא נורא נעלב, חשב שזה בגלל האבחנה. בשיחות בינינו אני מנסה להראות לו גם צדדים אחרים של זה - שבגיל עשרים עושים כל מיני שטויות, ושלפעמים אנשים כותבים 'כן, בטח' בהודעות, וזה לאו דווקא 'בטח אגיע'. שלאו דווקא כולם עשו יד אחת נגדו. גם ההגדרה של מיהם חברים היא מאוד חמקמקה.
6 צפייה בגלריה


"אתה יכול ללכת בגאווה עם המילה הזאת או לסחוב אותה כמו צל כבד". מתוך "ארטיסט"
(צילום: רן שנק)
"עכשיו, כשהוא חגג יום הולדת שלושים, עשינו תיקון. הוא התייעץ איתי את מי מזמינים ואיך מזמינים. זה היה מאוד מוצלח מבחינתו. לא היו הרבה, אבל ארבעה שהם באמת חברים. הוא בעצמו מעיד שהוא אוהב את הבדידות. הוא יכול לראות סרטים משנות העשרים, לשמוע קונצרטים ולראות ביוטיוב תוכניות כמו 'חיים שכאלה'. הוא רואה תרבות של אנשים שמבוגרים ממנו בהרבה. הוא לא שומע נועה קירל ולא צופה בנטפליקס. הוא גם אומר בהצגה, 'אני מרגיש שנולדתי במאה הלא נכונה'. הוא מאוד סביב ההצגה עכשיו. הייתה לו איזו משרה והוא התפטר, ומתאמן לקראת ההצגה, מזמין אנשים להופעה ותולה פוסטרים".
התיאטרון מסייע גם לאורי, בתה בת ה-15 של אתרוג להתמודד עם מצבה. "היא גילתה את התיאטרון וגם מאגר של אימונים, והיא מתאמנת בהגנה עצמית ולחימה משולבת. אני לא בטוחה שהיא תהיה מלכת הכיתה, אבל זה בסדר גם ככה. לפעמים אני חושבת שגם אני קצת על הספקטרום. כשאני בסיטואציה חברתית, אני מרגישה לפעמים את הצורך להיכנס הביתה, להשתבלל, להיות לבד ולהיטען לרגע".
איך סהר אחותה מסתדרת עם זה?
"סהר נורא מעריצה את אחותה הגדולה, ולפעמים היא נורא מתעצבנת עליה ואומרת 'יא אוטיסטית', ואז אנחנו עוצרים הכול ומנהלים שיחה על זה. בכל משפחה יש התמודדות כשיש כמה אחים".
אתרוג (42) ולייבוביץ' נפגשו בפעם הראשונה כשהיא לימדה אותו תנועה בסטודיו למשחק של ניסן נתיב. "הוא עשה מסלול אלטרנטיבי", היא מספרת. "מיקי ורשביאק (המנהל לשעבר של הסטודיו, י"ב) והצוות בנו ביחד מסלול מתאים. התיידדנו, ומאז נשארנו בקשר".
הבת שלך צפתה בהצגה?
"כן. כשהיא סיימה לראות היא אמרה, 'הא, כתבת עליי הצגה'. אמרתי לה, 'ממש לא, זה על הסיפור של עמרי', אבל היא מאוד הזדהתה עם התחושות שלו".
איך הייתה העבודה עם לייבוביץ'?
"היו מקומות של חוסר הסכמה בינינו. השפה של עמרי מאוד גבוהה. הוא מדבר כמעט תנ"כית, ולי מאוד חשוב שההצגה תהיה לכולם ולא רק למי שמבין שלונסקי ואלתרמן. אז לפעמים יש ריבים. לפעמים הוא קצת מתגמש, ולפעמים אני קצת מתגמשת.
6 צפייה בגלריה


"היה לי מאוד חשוב שההצגה תהיה לכולם ולא רק למי שמבין שלונסקי ואלתרמן". לוטוס אתרוג
(צילום: עמית אחאבן )
"לחץ לא עושה לו טוב. אם אני אזרוק עליו עכשיו מאה הערות, הן יכולות להיות טובות וחשובות, אבל זה לא יוציא ממנו דברים טובים. סמול טוק וקצת חימום עוזרים ליצור לו את התנאים הכי נכונים כדי להצליח. הרצון שלו לשחק הוא מאתיים אחוז, והוא גובר על כל הקשיים וההערות. אתה רואה איך הוא פורח ושמח כשיש קהל. זה משהו שלא ראיתי אצל שחקנים מקצועיים".
"זה שהתחברתי נורא לניסן נתיב ולמורים שהיו לי, היה בזה משהו מחיפוש דמות אב"
סיפור חייה של אתרוג יכול בקלות להיות בסיס לתסריט מעורר השתאות. היא גדלה ברמת השרון ובתל אביב. אימה היא אומנית פלסטית, ואביה, הירויוקי סאוואמרה, יפני. "הם הכירו בתאילנד במהלך טיול של האם במזרח הרחוק וחזרו יחד לארץ", היא מספרת. "היא הייתה בת 25 והוא בן 40. הם חשבו שכשייוולד להם תינוק, הם ישימו אותו על הגב וימשיכו לטייל, כמו היפים, ואז נולדו להם שתי בנות. חודש אחר כך הם נפרדו והוא עזב את הארץ.
6 צפייה בגלריה


"אמא שלי ידעה שיש לו עוד משפחות, אבל היא אומרת שהייתה בטוחה שאיתה זה יהיה אחרת".מתוך "לאן נעלמות הגרביים בכביסה"
(צילום: עמית אחאבן)
"שנים לא היה לי קשר איתו. ידעתי שזה מין אבא שלא נוכח. כשהייתי בניסן נתיב, התחלתי לכתוב לו מכתבים. בסוף, אחרי איזה שנה, הוא ענה לי והתחלנו להתכתב. הוא הוא הזמין אותי לבוא ליפן. כשנפגשו, גילתי שפרט לי ולאחותי, יש לו עוד תשעה ילדים באיטליה, ארצות הברית ויפן. אמא שלי ידעה שיש לו עוד משפחות, אבל היא אומרת שהייתה בטוחה שאיתה זה יהיה אחרת".
זה הפתיע אותך?
"ידעתי שיש לו עוד משפחה, אבל לא בכמות כזו. שיערתי שיש לו עוד שניים-שלושה ילדים. כשנפגשנו הוא סיפר לי שיש לי עוד אחים ואחיות. מי מאמין שפתאום יתוספו לו עוד תשעה אחים ואחיות".
הביקור הזה פתר כל הבעיות ביניכם?
"כשראיתי אותו אמרתי, זה לא בגללי. הוא פשוט לא אבא בשום צורה. הוא לא גידל אף אחד מהילדים שלו. הוא משורר, מתרגם, פעיל אקולוגי, ולוחם נגד נשק גרעיני. מטרות נורא חשובות כאלה. לפעמים אני חושבת שהוא היה קצת על הספקטרום, כי אחרת איך אתה עוזב 11 ילדים, מתנתק וממשיך לחיות בסבבה. כשפגשתי אותו לא הרגשתי שהוא מיוסר מזה. הרגשתי שהוא יכול לחיות במין עולם משלו ולברוא לעצמו איזו מציאות אחרת.
"כששאלתי אותו למה הוא לא יצר איתנו קשר, הוא אמר, 'רשמתי את יום ההולדת שלכן ביומן וכל שנה הייתי עושה מדיטציה בתאריך הזה ושולח לכן ברכות'. 'אבל היית יכול גם לשלוח מכתב ולהתקשר', אמרתי. והוא ענה, 'עשיתי מדיטציות'. כש'ציפורלה' (ההרכב שבו אתרוג מככבת, י"ב) הופיעו במילאנו, פגשתי שם שתי אחיות ואח שלי. אולי בעתיד אני אפגוש גם את האחרים".
אמא שלך הייתה הכול בשבילכן?
"יש לי אמא אלופה שדאגה לכל מחסור שלי ושל אחותי, ובעיקר עבדה מאוד קשה רוב הילדות שלי. היא עשתה הכי טוב שהיא הייתה יכולה והבינה. גם היא אומרת על עצמה שיש דברים שיכול להיות שהיא הייתה עושה אחרת".
אתם עדיין מתראים?
"אני לא ממש רואה אותו. לפעמים אני רואה אותו בפייסבוק, והוא עדיין עולה שם עם ג'וינט וכוס סאקי ביד. תמיד מחייך, צוחק. הוא כל הזמן מטיל ספק באופן שהחברה שלנו תופסת משפחתיות. יכול להיות שגם יש בו משהו על גבול הגורו. בכל זאת, יש לו 11 ילדים מחמש נשים, שכל הזמן נפלו בקסמו למרות שהם ידעו שהוא לא יכול היה להתחייב להן.
"כשהוא הגיע לביקור בארץ הוא היה בהופעה של 'ציפורלה', ואני שמחה שהוא ראה את החלק הזה בחיים שלי, כי זה חלק מאוד גדול, אבל הוא לא פגש את הילדות שלי. הוא פגש פעם אחת את בן הזוג שלי (איש התכנות דן שכטר). היום אני כבר לא כועסת עליו כי אני יותר זקנה ויש לי ילדים משלי. הכעס זה לא משהו שעוזר לנו בחיים. אומרים שאנחנו מאמצים מה שחסר. אני יכולה להגיד שעצם זה שהתחברתי נורא לניסן ולמורים שהיו לי, היה בזה משהו מחיפוש דמות אב".
שאלו אותך בילדות על המוצא שלך?
"תמיד התפלאו בגלל המראה שלי איך אני מדברת עברית, אז הייתי צריכה להסביר שאני ישראלית".
את אנסמבל "ציפורלה" הקימה לוטוס עם בני כיתתה בניסן נתיב מיד עם סיום הלימודים. עם מקימיו נמנו דאנה איבגי, אפרת אביב, תמרה קליינגון ובן פרי. "אנחנו שבעה-שמונה מוחות שיוצרים חוויה אחת וזה תמיד יהיה יותר עשיר יותר מיצירה של כותב אחד", היא אומרת.
המלחמה השביתה גם את האנסמבל המצליח. "תמיד אומרים שעולם התרבות הוא הראשון להתבטל והאחרון לחזור", היא אומרת. "גם פה היינו שוב צריכים להמציא את עצמנו מחדש. יצרנו הרבה חוויות עם חיילים ומפונים, וגם שדרגנו את המופע החדש שלנו, 'קלאסה', כדי שכל דבר בו יהיה קשור למלחמה. היום הוא ממש מדבר, צוחק ועוקץ את מה שקורה כאן".
יצאתם גם להפגין?
"הפגנו וגם הוצאנו סרטונים. שניים מהם אימץ המטה של משפחות החטופים. יש סרטון שהצליח ברשת שרואים בו משפחה בסדר פסח, ואחד אומר, 'אוי שכחתי את הקינוח, אוי שכחתי את היין, אוי שכחתי את החטופים'. השנה הזאת היא שיעור ברגשות אשם לכולנו. אני לא חושבת שאנחנו בכלל מעכלים איזו שנה קשה זאת הייתה. אולי רק בעוד שנתיים נצליח לעכל".
מה סוד ההצלחה של ציפורלה?
"אנחנו כל פעם מנסים להמציא את עצמנו מחדש. הסוד הוא משהו בדי.אן.איי של האנשים וזה שאנחנו כל הזמן מנסים להמציא את עצמנו מחדש. והקהל בא ואוהב. עכשיו אנחנו רואים את זה במופע הילדים. אנשים באים ואומרים, 'אני מעריץ אתכם, ועכשיו אני מביא את הדור הבא'. אם הקהל לא היה מגיב לזה ככה, אז היינו יכולים להיות עד מחר שמחים עם הדינמיקה שלנו, אבל זה היה בעיקר מבאס".