הסופרת היהודיה ליסה בר אמנם גרה בפרברי שיקגו, אבל מבחינתה 7 באוקטובר נכנס בהחלט תחת הקטגוריה של אירוע משנה חיים. היא הייתה בעיצומן של עריכות ספרה הרביעי, "הכוכבת של ורשה" (The Goddess of Warsaw), והידיעות שהגיעו מישראל על הטבח, החטופים והאימה עוררו אצלה זעזוע עמוק. כאמא לבנות בשנות ה-20 לחייהן, היו ימים בהם כל מה שרצתה היה להתכרבל במיטה ולבכות בעקבות הצפייה בסרטוני החטיפה והידיעות על התצפיתניות .
אם לסופרים יש את הפריווילגיה להימלט מהמציאות אל העולם שבראו בספרים שלהם, לבר לא הייתה הפריווילגיה הזאת. היא דור שני ושלישי לניצולי שואה – סבתה ואביה, ששרד את אושוויץ כשהיה בן 13 בלבד, וגם עלילת הספר הנוכחי שלה - כמו שניים משלושת הספרים שקדמו לו - מתרחשת בתקופת מלחמת העולם השנייה ובשואה בפרט. בעודה מלטשת את עלילת המרד היהודי בגטו ורשה, חשה בר שהנושאים עליהם כתבה הופכים רלוונטיים באופן מצמרר. המציאות של נשים יהודיות שנלחמות על חייהן בספר התמזגה עם התמונות מהמלחמה הנוכחית.
"אחת מהגיסות שלי היא ישראלית", היא מספרת, "אנחנו מאוד קרובות והתכתבנו בערך כל היום במשך שנתיים. הבת של החברה הכי טובה שלי בישראל הייתה בנובה, במיגונית עם הירש (גולדברג-פולין) והיא אחת מ-11 ששרדו. היא איבדה עשרה חברים בני 19 ושלושה חברים נחטפו. אז למרות שהייתי רחוקה, חוויתי את זה מקרוב".
גם השבועות שהגיעו לאחר מכן לא היו טיול בפארק. ריקושטים אנטישמיים החלו להשתגר מכל כיוון גם לעברה. התבטאויות נחרצות של בר ברשתות החברתיות ובאמצעי התקשורת בזכות ישראל הביאו עליה מבול של איומים, הטרדות, שנאה והשמצות. "בהתחלה קיבלתי בערך 50 הודעות מסוג חמאס ביום שאמרו: 'תמותי יהודיה. את הבת שלך צריך לאנוס'. הרגשתי שהראש שלי מסתחרר, אבל היה רגע שהייתי צריכה להחליט, האם אני מתכרבלת במיטה או נלחמת בחזרה", היא משחזרת בריאיון ל-ynet, "סבתא שלי, אהבת חיי, היא הקול בראש שלי ומבחינתה זה תמיד היה להילחם חזרה".
למזלה של בר עמד לרשותה מודל נשי מובהק שידע להחזיר מלחמה ללא פחד. הדמות הראשית בספר שלה, בינה בלונסקי, הייתה שחקנית צעירה בפולין בשנים שקדמו לתחילת המלחמה. כשהיהודים צומצמו לגטו והאקציות החלו להתבצע, היא הצטרפה למחתרת היהודית שתכננה את מרד גטו ורשה. בינה מסייעת להכנות למרד תוך שהיא נאבקת באהבתה הנסתרת לאחיו של בעלה. לאחר המרד היא נמלטה לארה"ב, שם שינתה את שמה וניהלה קריירה הוליוודית מצליחה, אבל במקביל לא זנחה את מסע הנקמה שלה כציידת נאצים. "הסתכלתי על הדמות הראשית בספר שלי", מתארת בר, "ואמרתי לעצמי 'מה בינה בלונסקי הייתה עושה?'. מעולם לא קרה לי שהסתכלתי על דמות שאני יצרתי כדי שתעזור לי במצבים שנתקלתי בהם בחיים".
כתבת לעצמך ספר עזרה עצמית.
"ממש. זה היה מעצים. בינה הייתה באד-אס, קשוחה וחזקה. היו לה פגמים כמובן, אבל היא באמת נלחמה בחזרה, וכל כך הרבה דברים מתוך הספר הפכו לרלוונטיים עכשיו. הייתי צריכה את הדמות הזאת כדי להתמודד בעצמי עם המציאות".
"הפכתי מסופרת לסופרת-אקטיביסטית"
במאי 2024 יצאה בר לסיבוב קידום המכירות של הספר, כשבמקביל היא גם נלחמה בחזית ההסברה הישראלית והמאבק באנטישמיות. בין היתר היא נמנתה על קבוצת סופרים שהקימו את "אמנים נגד אנטישמיות". הארגון, שמונה היום כמאה אמנים, סופרים ואנשי תקשורת, מגייס כספים למען לסייע לסטודנטים יהודים שמתמודדים עם אנטישמיות בקמפוסים. "השנים האחרונות היו פשוט גיהנום. מי היה מאמין שמשהו שקרה לפני 81 שנים יהפוך רלוונטי כל כך", היא אומרת, "אני אסירת תודה שאני מקדמת את הספר הספציפי הזה, אני לא יודעת איך הייתי עושה את זה אם הייתי צריכה לקדם ספר אוורירי וקליל".
איזה תגובות את מקבלת מאנשים שאת פוגשת?
"כשהספר יצא התחלתי את מסע הקידום שלו בדרום קרוליינה, אזור מאוד לא יהודי, אבל היה רגע אחד ששינה עבורי הכול. זה היה אירוע גדול, 400 איש, והייתי מאוד רגשית עם כל מה שקורה בישראל. אחרי הכול גרתי בישראל שבע שנים בצעירותי, ושתיים משלוש הבנות שלי נולדו שם ויש לי בישראל המון חברים, קולגות ומשפחה. הייתי מאוד רגשית לגבי הכול.
נשאתי את הנאום שלי בפני האנשים שהגיעו להשקה ובסוף הערב ניגשה אלי אישה מבוגרת, לא יהודיה, ואמרה לי 'ליסה, אני יודעת שזה לא פוליטיקלי קורקט לומר, אבל אני אגיד את זה בכל זאת. היהודים, הם פשוט לא מוותרים. ואהבתי את זה. הדמות שלך לא מוותרת. ואני יודעת שיש כל כך הרבה שנאה בעולם הזה. אל תוותרי לעולם'. וזה היה הדלק שהייתי זקוקה לו כדי להמשיך. עבורי, מסע קידום הספר הזה היה האנשים האלה שפגשתי, בעלי הברית שהיו יכולים להסיט את המבט אבל נשארו לצידנו. זה היה מעורר השראה".
איך בני המשפחה שלך התמודדו עם האיומים שקיבלת?
"בעלי לא היה מרוצה, בלשון המעטה. נסעתי לכל האירועים ומסעות קידום הספרים וזה הרגיש כמו 1933, כשאני בודקת מראש מה תהיה האבטחה כשאני מגיעה. אני בסך הכול סופרת, לא איום פוליטי, אבל אני סופרת יהודיה שמתבטאת באופן קולני לגבי ישראל, אז פתאום הפכתי לאיום וזה הדאיג אותו. לחלק מהאירועים הוא היה מגיע רק כדי להיות שם ולהסתכל מסביב.
"באחת הפעמים נסעתי לאירוע במיאמי, פאנל עם ארבעה סופרים אחרים. אנשים התקרבו לבמה כדי להציק לנו, והיו 13 שוטרים שחסמו אותם. החברים שלי היו מאוד לחוצים אבל אני גרתי בישראל, יש לי את ההכשרה שלי, אז אמרתי 'אל תדאגו, אני מטפלת בזה'. צריך להתייצב מול הבריון, אי אפשר לתת לו לנצח, אפילו לא פעם אחת. לפני 7 באוקטובר ידעתי מה אני רוצה מהחיים, אבל אחרי 7 באוקטובר ידעתי מה החיים רוצים ממני".
9 צפייה בגלריה
"קשה לי עם סופרים שעשו מיליונים מהשואה בספרות שלהם ושתקו לגבי 7 באוקטובר". ליסה בר
(צילום: Julie Kaplan Photography)
הנכחת הקול התומך בישראל הגיעה לעתים לכדי עמידה גם מול קולגות של בר ועמיתיה היהודים, אמנים וסופרים שיצאו נגד סופרים ישראלים. "זה היה מאבק מתיש", היא מודה, "מתיש מאוד. באופן אישי קשה לי עם סופרים שעשו מיליונים מהשואה בספרות שלהם ושתקו לגבי 7 באוקטובר והאנטישמיות. הם עדיין מרוויחים כסף מהשואה ועושים על זה סרטים. זה מביש בעיניי. אני לא רוצה לנקוב בשמות אבל כולנו יודעים מי הם, אפשר לראות את זה ברשתות החברתיות שלהם".
ניסית לפנות אליהם באופן אישי?
"אמרתי לא לאירועים איתם. סירבתי לחנויות ספרים שביטלו סופרים יהודים. הייתי מאוד קולנית בתקשורת. היום, לפני שאני קונה ספר או מקשיבה למוזיקה אני בודקת איך האמן התייחס ליהודים או לישראל. בשלב הזה נשארו אולי חמישה מוזיקאים ושישה שחקנים", היא אומרת בחיוך עגום, "עם חלק מהאמנים שאהבתי פעם סיימתי. שלושה מהספרים שלי כרגע נרכשו לעיבוד לקולנוע ולא אסכים שמישהו שהיה אנטישמי או לא עמד לצדנו או ענד סיכות נגד ישראל או תמיכה בחמאס בטקסים יהיה קשור ליצירה שלי. מהצד השני מאוד חשוב לי שהספרים שלי כן יגיעו לידיים של אנשים שלא באמת יודעים הרבה על העבר או על ישראל, וזאת הזדמנות להסביר ולספר, במיוחד לאנשים צעירים. והספר שלי הוא לא כמו להוריד למישהו פטיש בראש, הוא מעביר מידע באוסמוזה, דרך סיפור, אז אני משתדלת מאוד לא להרצות למי שכבר משוכנע".
זה הפתיע אותך, השתיקה של חלק מהאנשים והתגובות האנטישמיות של אחרים?
"הייתי כתבת-חוקרת בעבר. ראיתי מה קורה בקמפוסים כבר לפני 30 שנה. זה לא הפתיע אותי שב-8 באוקטובר הקולות היו מתואמים בכל הקמפוסים. זה היה מתוכנן. כלכך הרבה אנשים הופתעו מכמות השנאה שיצאה משם אבל כשאני הייתי סטודנטית כבר היו אירועים כאלה, והסטודנטים שנכחו בהם הפכו עם הזמן למרצים. זה תוכנן בזמן שכולם עצמו עיניים. ישראל והיהודים צריכים לשכור את מי שחמאס משתמש בו להסברה ולשלם לו כפול. איך משכנעים עולם שתומך בקהילה הגאה ובנשים, שטרור הוא הדרך? הרי הם עברו שטיפת מוח.
"זה משגע אותי אבל זו הייתה טעות שלנו, לא ראינו את הכתובת על הקיר. לא השקענו את הכוח שלנו ביחסי ציבור. יש לנו את המוח! בישראל את פחות צריכה להתמודד עם האנטישמיות היומיומית, חוץ מהביטולים של אמנים או דברים אחרים שמתרחשים מחוץ לישראל, אבל פה את רואה את זה. האנטישמיות פה ובאירופה עלתה ב-400%. הם היו מוכנים ואנחנו לא. זה היה משחק ארוך טווח של עשורים שלמים".
9 צפייה בגלריה
"לא הייתי מחליפה את היהדות שלי בעד שום דבר". ליסה בר
(צילום: Julie Kaplan Photography)
קרה שבוטלת בעקבות הפעילות שלך?
"הנה, תשמעי סיפור. לכל סופר יש את חנות הספרים שהוא אוהב. החנות שלי קרובה לבית שלי בשיקגו, זה אזור שגרים בו הרבה יהודים. תמכנו בחנות הזאת מאוד בזמן הקורונה. עמדנו על המדרכה עם מסיכות, עודדנו אנשים להיכנס אליה ועשינו הכול כדי לשמור עליה בחיים. עשיתי איתם בערך 70 אירועים, בכל הזדמנות שהייתה לי. חודש לפני השקת הספר שלי הם ביטלו אירוע עם סופר יהודי בולט. אני אמורה להשיק את הספר שלי על לוחמת מחתרת יהודיה בחנות שביטלה אירוע של סופר יהודי? זה לא ייתכן.
הלכתי לשם ואמרתי להם שהם שוברים את ליבי, הרי הקהילה היהודית תמכה בהם. ביקשתי התנצלות כלשהי אחרת לא אוכל להשיק שם במצפון נקי. הם אמרו שיעשו את זה אבל שבוע לפני ההשקה החליטו לא להתנצל. מיד פניתי ל'בארנס אנד נובל' והם מיד הסכימו לארח את ההשקה. אז אני 'ביטלתי את המבטלים' וביטלתו עוד תשעה אירועים שהיו לי איתם.
"ביטלתי השתתפות באירועים עם אנשים שלא עמדו לצד הקהילה היהודית, הרבה מחבריי היהודים שהם סופרים נאלצו להתמודד עם ביטולים. חלק לא מבוטל מהקהילה הספרותית, גופים שמחלקים פרסים הפכו לאנטישמיים או אנטי-ישראלים ואנחנו צריכים להילחם בזה חזרה. הפכתי מסופרת לסופרת-אקטיביסטית. זה מתיש להיות יהודי או ישראלי, אבל לא הייתי מחליפה את היהדות שלי בעד שום דבר. אני גאה להיות יהודיה".
"אף אחד לא כותב סקס בשואה כמוך"
בשנות ה-50 לחייה – בר אינה מסגירה את גילה המדויק – היא יכולה להביט אחורה בסיפוק. בגיל 28 לאחר משבר רומנטי, ארזה את עצמה וטסה לישראל, והרזומה שלה כולל תפקידי עיתונאות ועריכה, בישראל ובארה"ב, בין היתר ב"ג'רוזלם פוסט" וב"שיקגו סאן טיימס".ככתבת בישראל היא סיקרה את תהליך השלום בימי יצחק רבין וראיינה את לאה רבין לאחר הרצח, נקודה בחייה שהיא חוזרת ומתארת כנקודת מפנה בזהותה הישראלית-אמריקאית. אבל לפני כ-30 שנה היא התגרשה מבעלה הישראלי והחליטה לחזור לשיקגו עם שתי בנותיה נועה ומאיה.
עם השנים הסבה את יכולותיה העיתונאיות לטובת אהבה ישנה – ספרות יפה. הספר הראשון שהוציאה, "צבעים נמלטים", על חבורת אמנים אוונגרדים בתקופת עליית הנאציזם, הפך לרב מכר, סימן את הנישה שזוהתה איתה ומיצב אותה כקול בולט של סגירת חשבונות אמנותית עם הנאצים. אחריו הגיעו "בלתי שבירים", "האישה בלהבות" והספר הנוכחי. היא נוהגת לבצע תחקיר ארוך, לשלב בעלילות שלה אירועים שהתרחשו במציאות וידועה גם בחיבה שלה לסצנות סקס חושניות ומפורטות, ללמדנו שהחשקנות לא נעצרה בשערי הגטו. או כמו שחברה טובה ציינה בפניה: "אף אחד לא כותב סקס בשואה כמוך". בעלה, רוב, הוא העורך הטוב ביותר שלה, מסייע לה במציאות פתרונות עלילתיים אבל נמנע מקריאת סצנות הסקס שהיא כותבת "כי הוא לא רוצה לדעת מה אמא שלו קוראת".
ניכר שהקשר שלה לישראל אמיתי ונוגע ללב. "הספרים שלי מפורסמים בכל מיני מדינות", היא מדגישה, "אבל אין הרגשה שמשמעותית עבורי יותר מזו שיש לי כשהספר שלי יוצא בעברית, בישראל. זה הניצחון האמיתי. הייתי אמורה להגיע לארץ והטיסות בוטלו בגלל הטילים מאיראן. אני מקווה להגיע ביוני לשבוע הספר".
אפרופו ניצחון, קשה להתעלם מתחושת הסיפוק שהספר מייצר כשבינה מצליחה לנקום בנאצים, זה מרגיש כמעט כמו פנטזיה. חווית את אותה תחושה בזמן שכתבת את זה?
"בכל מילה ובכל שורה!", היא צוחקת, "התנועה של בינה הייתה בין נקמה לאהבה. סבתא שלי, שאיבדה את כל משפחתה באושוויץ, בחרה באהבה. הניצחון שלה היה הילדים שלה, הנכדים, האוכל. אבל בינה פעלה מתוך נקמה. בינה הייתה קשוחה, אבל היא גם הייתה אישה מאוהבת. בעלה, יעקב, היה עיתונאי שכתב ארכיונים כדי לייצר עדות יום-יומית לחיים בגטו. אבל אחיו היה צייר, מלא תשוקה וסקסי, וגם עבד עם המחתרת. היו שני הכוחות האלו בגטו. אלו שחשבו שלא נלחם בחזרה אלא נשמור עדות, ואלו שאמרו שנמות כאן אבל אם כן, ניקח את הנאצים איתנו. משולש האהבה הזה נוצר כדי להראות את שני המחנות, ואת הבחירה של בינה בין שניהם.
"הרעיון של נקמה כגאולה היה מאוד חשוב לדמות הזאת לאורך כל הספר, אפילו כששרדה את המלחמה והגיעה להוליווד והפכה לפאם פאטאל, הנקמה שלה לא הסתיימה. היא הייתה יכולה להשאיר את זה מאחוריה אבל היא בחרה לנקום את דם אלו שאהבה ואיבדה. הישרדות היא דבר מורכב. רציתי להראות את שני הצדדים שלה ואת המחירים שלהם, לא לדחוף לגרון של הקורא עובדות והיסטוריה אלא לתת הקשר אנושי, מערכות יחסים וכן, גם מין בזמן השואה".
האם בחירה באהבה בתקופה הזאת הזו לא פריבילגיה או עיוורון מרצון? לפעמים כשאני מסתכלת על תנועות ה-Woke והפרוגרס נדמה לי שיש בזה משהו נאיבי ושטחי.
"אבל אחרת איך שורדים זוועה? במה אפשר להיאחז? כשמדברים עם אלו ששרדו זה בדרך כלל שני דברים – אהבה ואמונה. רואים את זה עכשיו עם הצעירים ששרדו את השבי של חמאס. כשמסתכלים על נועה ארגמני ואבינתן אור, זו אהבה, כמו סיפור רומיאו ויוליה בדרך הכי נוראית. זו אהבה ואמונה. לא משנה אם את דתייה או לא, הרבה מהצעירים בשבי לא היו דתיים, אבל אחרת איך שורדים חשיכה? צריך להיאחז באהבה למשפחה. כשאני רואה את ניצולי השבי מאורסים, או את הבחור שאיבד את רגליו צועד לחופה, אני חושבת שהאהבה מנצחת. ואני לא סוגרת את הספרים שלי עם סוף מושלם, אבל אני רוצה להשאיר לקורא תקווה".
9 צפייה בגלריה
"זה כמו סיפור רומיאו ויוליה בדרך הכי נוראית". אבינתן אור ונועה ארגמני
(צילום: דובר צה"ל )
וכשאת מכניסה תשוקה ומיניות לתוך סיפורי שואה, מה המשמעות של זה עבורך?
"סקס בסיפור יכול להניע את העלילה. סצנת סקס טובה היא לא על הטכניקה, זה לא 'הוא זרק אותי על הקיר', אלא על מה שקורה בראש, כי רוב האנשים בזמן סקס לא חושבים על סקס, הם חושבים על הפנטזיה או על רשימת הקניות, אבל כסופרת זה רגע שבו הדמויות עירומות ופגיעות ואפשר להכיר אותן באמת. בגטו ורשה היו 400 אלף יהודים דחוסים, שבעה בחדר. בהתחלה הם ניסו לשמור על חיים נורמליים ככל האפשר - בתי קפה, תזמורות, מועדוני קומדיה, ואנשים קיימו יחסי מין והיו להם מערכות יחסים למרות המחלות והאקציות. רציתי להציג סיטואציה אמיתית - לא רק אהבה אלא תשוקה וכמיהה למשהו שהוא לא רק אוכל ותרופות אלא צורך של הלב".
יש הרבה נשים במחתרת שלך.
"נשים היו חלק בלתי נפרד מתנועת ההתנגדות, אם לדייק היו שם בעיקר נשים, אבל ההיסטוריה והספרים דחקו את זה הצידה. כשצללתי לתחקיר הרגשתי 'לעזאזל, כן, אלו הנשים שלי, בואו נצא לדרך'. ואלו לא היו סתם נשים, אלא נשים צעירות כמו הדור של הבת שלי, בנות 25".
מה המחיר האישי והרגשי של חזרה שוב ושוב לשואה כחומר ספרותי?
"אחרי שכתבתי את 'צבעים נמלטים', שהצריך ארבע שנים של מחקר אינטנסיבי באירופה בזמן שהייתי בשמירת היריון עם בתי הבכורה, הרגשתי שאני צריכה לנשום. אז כתבתי סיפורת נשים סקסית. זה אכן הופך לאינטנסיבי וקשה. לפעמים אין מעבר חלק בין זה לבין החיים האמיתיים. למדתי טו סנאפ אאוט אוף איט. אין לי פריבילגיה להתפנק, יש חיי-ספר ויש חיים אמיתיים. אבל לפעמים אני צריכה כוס יין אחרי יום של כתיבה".
ציינת בעבר שהייתה לך ילדות קשה ושהספרים היו צורת בריחה והצלה. באיזו דרך?
"להורים שלי היו יחסים קשים והם התגרשו. הייתי הבכורה והכי קרובה להכול ומצאתי מפלט בספרים, שבהמשך הפכו להשראה עבורי. הייתי אובססיבית לדמות של ננסי דרו, תלמידת תיכון שבלילה הייתה פותרת תעלומות. היא שמה אותי על המסלול של ספרי מתח. כשהייתי בת 17, עבדתי כמתמחה עבור סנאטור. לפני טלפונים ומחשבים, הכול היה בזמן אמת. פנתה אליי יחידת אכיפת חוק מיוחדת ושאלה אם אסכים לשמש כפיתיון כדי להפיל רשת סחר במין. ואני אמרתי 'ועוד איך!'.
"באותו זמן הורים לא היו מעורבים בכל פרט בחיים של הילדים. הם רק רצו שתעשה שיעורי בית ותגיע בזמן לארוחת ערב. חתמתי על מה שצריך ושימשתי כפיתיון בזמן אמת. עצרו הרבה אנשים, כולל פוליטיקאים. שמרתי את הסיפור הזה שנים ובספר הקודם שלי, 'האישה בלהבות' נתתי לעיתונאית הצעירה שלי, ג'ולס רוט, את הסיפור הזה. העבודה שלי כעיתונאית תמיד השפיעה על הכתיבה שלי. אפשרי להוציא את הבחורה מעיתונאות אבל לא את העיתונאות מהבחורה".
