יש התחכמות ישנה שאומרת שכששני מפורסמים נתקלים אחד בשני ברחוב - אפילו אם הם לא מכירים אישית - הם יגידו "שלום" אחד לשני. אולי כי לא בעניין אישי עסקינן, אלא מעמדי, והנהון הדדי הוא סוג של לחיצת יד סודית בין חברי מועדון שכרטיס הכניסה אליו הוא פרצוף שנראה בעבר בפריים-טיים. אז עונת האולסטארס של "דה ווייס", שהפרק השני שלה שודר אתמול (שני), היא בגדול הבדיחה הזאת, רק שהיא הורחבה לשידור של שעה וחצי, עם תפאורה שכואבת בעין, כיסאות מסתובבים ומיכאל אלוני אחד שמנחה את העסק. אנשים שאינם אנונימיים עולים לבמה, מפורסמים אחרים מסתובבים אליהם בהקפדה על שימוש תדיר של לפחות אחת לדקה במילה "מטורף".
עונת "דה וויס - הפעם עם הקובץ" היא העונה השנייה ברצף, אחרי הפוגה של הפורמט שנמשכה לאורך שבע שנים, וניכר שרשת מעוניינת למצות את הפורמט הגוסס הזה עד תומו. ההבטחה המקורית הייתה "אנשים שאתם מכירים אבל לא ידעתם שהם יודעים לשיר", אבל מעשה שטן, מתוך בערך עשרה מתמודדים עד כה לפחות שמונה הם אנשים שכבר העבירו כמה שנים טובות עם מיקרופון ביד על במות (תומר שרון, דוד שאול ולואי עלי החמדמדים ממש) וחלקם זמרים של ממש (ישראל בראון, שאשכרה זכה בעונה כלשהיא של "כוכב נולד", נסוג אל הצללים וחזר רק בשביל לגלות שאף אחד מהמנטורים לא מסתובב אליו, שראל או שורטי, שהלהיט הכי גדול שלה היה שיר הנושא של הסדרה המצוירת "פינוקיו", אין לי מושג באיזה אופן היא ניכסה אותו). ההפתעה, אם כך, היא לא שהם שרים, אלא שמישהו בהפקה באמת חשב שנופתע.
מישהו בהפקה באמת חשב שנופתע? מתוך "דה וויס אולסטארס"
(צילום מסך באדיבות רשת)
על כסאות השיפוט יושבים, כאמור, שלושה זאטוטים – סטטיק, נועה קירל, עדן בן זקן - ועידן רייכל, והם המחשה חיה לשאלה המרכזית, שלא לומר הפילוסופית, של העונה הזאת: האם הם יעמדו במשימה? כלומר האם הם יצליחו למצוא את משאבי הנפש שלהם, לגייס את הכוחות הכי משמעותיים שלהם בשביל הרגע הזה שבו הם מתבקשים לפעור את פיותיהם, לגלגל עוד יותר את העיניים ולהשמיע קולות תדהמה שאנשים שומרים רק לזיקוקים או לגורי חתולים, ולשמור לאורך יום אודישנים שלם על אותו מתח השתאות. האם הם יצליחו???
כי זה מה שמעניין בעצם בעונה הזאת, אליבא דה רשת. שופטים מסתובבים כי הם רוצים לראות מי זה (מי זה, מי זה), ולא כי הם שמעו שירה שמעוררת אותם. "דה ווייס" נולדה כפורמט שבו הכיסא ממוקם עם הגב לבמה כדי שהקול ייבחן בלי הפנים, אבל בעונה הזאת כל מה שחשוב זה הפרצוף. ואתם לא מאמינים מה המנטורים יעשו כשהם יגלו מי עומד על הבמה. אני אגיד לכם מה הם יעשו: אוננות סלבריטאים ברמה גבוהה ממש. זה יתחיל כאמור בפליאה, אחר כך בזכרונות בסגנון "המתמודד ואני", יעבור למסע חנופה נחוש שבמהלכו המנטור יחפש דרכים להחניף למתמודד מבלי להגיד כלום על איך שהוא שר וייגמר בסלפי שכונה.
מתגעגעים לאביב גפן ומירי מסיקה. מתוך "דה וויס אולסטארס"
(צילום מסך באדיבות רשת)
בשום שלב "דה ווייס אולסטארס" לא תרחם עליכם עם רעיונות מוזרים כמו פרופורציות או קשר למציאות. שורטי היא שפית במסעדות מישלן בניו יורק (מסעדות! ברבים!), מיקי מוכתר היא "כוכבת הילדים הגדולה בארץ". ויש את שראל, ששר נהדר אגב, שאין לו מושג לאן הוא הגיע או כמה מנטורים יש או מה בכלל הוא עושה כאן (מצד שני הוא משוכנע שדני אבדיה מכיר אותו), והפורמט הופך את זה לגג, ברגע מוזר של מודעות עצמית שכל כך חסרה לו בשאר הזמן. אז כן, "דה ווייס אולסטארס" אינה תוכנית בידור ואין בה שום דבר שקשור לשירה, יותר מהכול היא רגע ארוך בו התעשייה מתבוננת בעצמה במראה, מתפעלת ומבקשת מאיתנו למחוא לה כפיים. לא חלמתי שאני אגיד את זה אבל אני מתגעגעת לאביב גפן ומירי מסיקה וזה, רבותיי, פשוט מטורף.
