כמעט עד יומה האחרון, קיווה אושיק לוי שנועה, בתו, תנצח את מחלת הסרטן שבה נאבקה שבע שנים. "היא נלחמה כמו לביאה", הוא מספר בריאיון שיתפרסם בסוף השבוע הקרוב ב"7 ימים" וב"ידיעות+". "מה לא עברה? הקרנות, כימו, טיפולים ביולוגיים ותמיד אמרה לי 'אבא, אתה תראה, אני אנצח'. גם בבית החולים, שבוע לפני שנפטרה, היא הבטיחה: 'אבא'לה, אתה תראה, זו רק מהמורה בדרך. אני אעבור את זה, אל תדאג'. המוות שלה משגע אותי כל כך, כי לא הצלחתי לעזור לה. כזאת ילדה נהדרת ומקסימה, זה מטריף אותי".
איך נפרדתם?
"הייתה לנו שיחה קצרה. היא כבר הייתה חלשה מאוד. היא אמרה לי 'אבא, תמשיך לחיות את החיים שלך, תיהנה מהם'. יש לה שני ילדים – איתמר, בן עשר, ואלי, בת שש - וגם אותם היא הכינה שזה יכול להיגמר לא טוב. איזה נורא שאמא צריכה להכין את הילדים שלה לקראת המוות שלה. למזלם, יש להם את אבא שלהם המקסים, לירון".
למרות שהוא מעיד על עצמו שהוא חזק וממעט לבכות, בהלוויה לא יכול היה שלא להתפרק. "בכיתי ושאלתי: איך יכול להיות שאני קובר את הבת שלי? זה פסיכי. זה הזוי. זה מטורף. מזל שאמא שלה לא הייתה עדה לרגע הזה, כי זה היה קורע אותה לגזרים. עכשיו הן בטח מתחבקות זו עם זו".
לוי דאג גם שייקברו זו לצד זו. "כשאשתי עדנה נפטרה לפני חמש שנים, קניתי חלקת קבר לידה בבית הקברות בהרצליה, ועכשיו נתתי אותה לנועה. אמרתי, שנועה תהיה עם אמא שלה. אני כבר אמצא לי משהו אחר".
בשבוע שעבר, ביום ה-30 למותה של בתו, הוציא לוי את השיר "ילדה שלי", שכתבה לו נועה לפני שנים, ומקבל עכשיו משמעות כואבת הרבה יותר. "כשנועה נפטרה נזכרתי במתנה שהיא השאירה לי, השיר שכתבה, עם לחן יפהפה של זיו ריינר וארי גורלי, שבו היא מבקשת שאציל אותה. רק חבל שעכשיו לא הצלחתי להציל אותה".
