"בכל פעם שאני ממצמץ, אני רואה את הפיצוץ. אני לא יודע מה לעשות", במילים המבהילות האלו פנה חייל פצוע אל נועה כוכבא, דוגמנית ומלכת יופי בעברה, אבל באותו הרגע - חובשת קרבית במילואים בגבול עזה. "הוא לא חיכה לתשובה ועבר מיד לשאלה הבאה: 'יותר חשוב, מה עם החבר שנפצע איתי?'", נזכרת כוכבא בהתרגשות, "ילד בן 19, פצוע, בוכה, כולו מכוסה בעפר ודם, ובתוך כל הקושי הזה הוא חושב על החבר שלו".
את מצליחה להתנתק מהרגש בסיטואציה הזאת?
"ברור! אתה חייב. יש את הרגע שצריך להתקשר להורים כדי להודיע שהילד נפצע. אם החייל לא בהכרה, אז הצבא מתקשר וזה רגע מאוד קשה. כשהחייל בהכרה, הוא מתקשר. אני זוכרת שכשהיינו הפרדמיקית ואני באמבולנס, רצינו קודם כל שהחייל יתקשר ושההורים יבינו שהוא בסדר".
ואיפה זה פוגש אותך בתוך הסיטואציה, לראות את המראות הללו ולחבוש פציעות קשות?
"אני זוכרת את המקרה הראשון שלי במלחמה. ראיתי אותו מגיע, ממש ילד. הוא היה כולו מלא בדם מרסיסים, הגוף שלו היה שחור מהמלחמה. אמרתי לעצמי 'אוקיי, אני צריכה לטפל בו עכשיו, מה עושים?'. נהיה לי בלאקאאוט. לידי הייתה רופאה שאמרה לי בדיוק מה לעשות והתעשתתי מהר. זה היה המזל שלי. היה לי קשה מאוד אם הייתי צריכה לקבל החלטות קריטיות על טיפול רפואי בילדים האלה".
יצא לך לנהל שיחות עם חיילים באמבולנס?
"כן, איזה חמודים הם. היה חייל פצוע על אלונקה שאמר לי שאני ממש יפה".
הוא התחיל איתך כשהוא פצוע?
"כן, זה היה מצחיק. הוא היה בטח על סמי הרגעה וכאלה אבל עדיין היה קורע. הדבר המדהים אצל החיילים האלה הוא שהם פצועים ואומרים לך, 'אני רוצה לחזור להילחם, אני רוצה לחזור לחברים שלי'. היו חיילים שהיו מגיעים פצועים בזוגות, ובטיפול היינו מפרידים. כל מה שהם רצו זה לדעת מה שלום החבר שלהם... הם רצו לדעת על החברים שלהם יותר מאשר על שלומם שלהם. זה הזוי! הם חושבים על אחרים בזמן שהם בסכנת חיים. זה עושה לי צמרמורת בכל פעם כשאני נזכרת בזה".
את לוקחת את הסיטואציות האלה איתך הביתה?
"ברור, זה נורא קשה. את מטפלת בהם באותו רגע, אבל לא יודעת מה קורה להם אחר כך. אני לא יודעת אם הצלחתי לעשות הפרדה כלשהי. אמא שלי, בגלל שהיא פסיכולוגית, הייתה מתקשרת אליי כל הזמן. היינו מעבדות ביחד את הטראומה תוך כדי שהיא מתרחשת. היא הייתה שואלת אותי: מה ראית היום? מה עשית? אני חושבת שהיא עשתה לי טיפול בלי להגיד לי כדי לשמור על הנפש שלי".
זה עזר לך?
"כן, זה עזר לי מאוד להסתכל על הדברים כמו שהם. זה בעיקר הראה לי כמה חוסן מטורף יש לחיילים שלנו. איזה עם מיוחד יש לנו. אנחנו עם מדהים".
הסרטון שהתחיל את הכול
כוכבא, בת 26, במקור ממושב בני עטרות, אביה היה מפקד טייסת. היא התפרסמה לראשונה לפני ארבע שנים כשהוכתרה למלכת היופי וייצגה את ישראל בתחרות מיס יוניברס שנערכה באילת. כיום היא מתגוררת בניו יורק עם בן זוגה, איש עסקים יהודי. מיד אחרי טבח 7 באוקטובר היא גויסה למילואים כחובשת, למרות שלא עסקה בכך מאז שהשתחררה משירות סדיר. במשך חמישה חודשים היא שירתה כחובשת קרבית בסמוך לגבול.
גם החודשים שקדמו ל-7 באוקטובר היו דרמטיים וקשים עבורה. אביה חלה מאוד ואושפז בטיפול נמרץ. "אבא שלי הוא אחד האנשים הכי ציוניים שתפגוש. הלוואי ואפשר היה לשכפל אותו. לראות אותו, האדם שאני הכי מעריכה, במצב כזה, היה קשה. הוא לא קיבל טיפול מתאים למחלה שסבל ממנה והיו צריכים לכרות לו את כל האיברים הפנימיים", היא מספרת. "בדיוק התחלתי לדגמן ולא היה לי באמת לוח זמנים. אחי הקטן היה בבית ספר ושאר האחים נשואים, אז היה מובן מאליו שאני אשאר יותר עם אבא", היא מוסיפה.
"כשפרסמו שאני מגיעה לדבר בסן פרנסיסקו, התחלתי לקבל הודעות קשות באינסטגרם שכף רגלי לא תדרוך שם, ממש איומים שיקרה לי משהו אם אגיע לשם. עשו סרטונים נגדי, קראו לי מיס ג'נוסייד, בייבי קילר"
נשמע שגם אם היה לך לוח זמנים אמיתי, את היית שם בשבילו.
"נכון. אבא שלי ואני זה חיבור אחר. הוא היה מורדם ומונשם ובסך הכול שהה חודש וחצי בטיפול נמרץ. הייתי איתו בכל הזמן הזה. שמתי את החיים שלי בהולד. אחרי שהוא שוחרר הביתה, החלפתי לו תחבושות והייתי כמו אחות בזכות הידע שלי כחובשת בצבא".
זה לא תיק לצעירה בת 23?
"זה תיק, אבל זה אבא שלי. לא חשבתי על זה ככה באותו זמן. ויתרתי על החיים שלי באותה התקופה. הייתי בקורס פסיכומטרי ועצרתי אותו בגלל זה. אחר כך השלמתי אומנם, אבל זו הייתה תקופה קשה. בערך חודשיים לפני 7 באוקטובר הוא ממש חזר לעצמו. תכננו לו מסיבת חזרה לחיים, מסיבת הודיה, הזמנו את החברים שלו מהטייסת. חשבתי שהנה נגמרה התקופה הנוראית, שאני יכולה להתחיל לחיות עבור עצמי ודרך המסיבה להמשיך הלאה. אבל כמובן שזה לא קרה בגלל 7 באוקטובר".
ההתמודדות עם המצב הרפואי של אביה יחד עם טבח 7 באוקטובר ושירות המילואים שהגיע בעקבותיו, הביאו את כוכבא להחלטה לעשות הפסקה עם קריירת הדוגמנות. היא לא פוסלת חזרה לשם בעתיד, אבל כרגע טוב לה בקריירה החדשה: פעילת הסברה עבור ישראל.
זה התחיל מסרטון שהעלתה במהלך המילואים, כשצה"ל עוד לא החליט מה לעשות איתה ועם עוד 150 חובשים שגייס. "מישהו אמר לי: 'את מלכת יופי וצריכה לעשות שלום עולמי'. הסתכלתי עליו והבנתי שבאמת אפשר לעשות משהו. היו איתי כמה חבר'ה שידעו לערוך ויחד צילמנו את הסרטון הראשון שלי כשאני לבושה במדים ומדברת באנגלית. עוד לא ידעתי לדבר כל כך טוב באנגלית, אז עשיתי חזרה על כל משפט עם חברה קנדית שהייתה שם", היא מספרת. הסרטון ההוא התפוצץ וכוכבא הוזמנה לאירוע של ארגון ידידי צה"ל בארצות הברית.
נסעת לבד?
"כן, מבחינתי זה היה כמו טיול אחרי צבא, הרגשתי שאני צריכה את זה. הייתי אחרי פרידה מבן הזוג שלי באותה התקופה וזה בא לי במקום ובזמן. הכנתי טקסט מראש לכנס, עשיתי שיעורי בית וחזרות. אחרי שעליתי לדבר, פתאום התחלתי לקבל גל של אהבה מיהודים אמריקאים. משהו שקשה לי להסביר. ידעתי שהם תורמים וכו', אבל לא יודעתי עד כמה הם ציונים. הם חיבקו אותי ודיברו איתי שעה וחצי אחרי האירוע. מצד שני, הייתה מחוץ לכנס הפגנה פרו-פלסטינית. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי ממש דגל פלסטין ואנשים צועקים 'פרי פלסטיין'. הלב שלי נפל".
תארי לי את התחושות.
"הייתי לבד בלי אף אחד שאני מכירה. הייתי בהלם, היהודים לקחו אותי הצידה וחיבקו אותי. אחר כך חבר הזמין אותי לאירוע בסן פרנסיסקו, רצו שאעביר מסרים בתור חובשת בצה"ל. כשפרסמו שאני מגיעה, התחלתי לקבל הודעות קשות באינסטגרם שכף רגלי לא תדרוך שם, ממש איומים שיקרה לי משהו אם אגיע. עשו סרטונים נגדי, קראו לי מיס ג'נוסייד, בייבי קילר".
"אני מוודאת שאני נראית טוב כשאני מצטלמת. היה סרטון אחד שהייתי עם טופ אחרי אימון פילאטיס. היה אז משהו שממש עצבן אותי באופן שבו דיברו על צה"ל, אז בלי לחשוב יותר מדי פשוט צילמתי סרטון והוא הגיע ליותר מ-30 מיליון צפיות"
עד כמה הפחד השפיע עלייך או גרם לך לחשוב לבטל?
"הביאו שומרי ראש, היו סביבי אנשים. מצד אחד פחדתי ומצד שני אמרתי שאני אפילו לא חושבת על זה. יש סיפור על סבתא שלי בתקופת השואה שמלווה אותי כל החיים. היא הייתה באושוויץ עם שתי האחיות שלה, הן עבדו שם בייצור נשק. יום אחד סבתא שלי לא הצליחה כבר לעמוד על הרגליים, האחיות שלה החזיקו אותה והנאצים ראו את זה. הם באו אליה ולקחו אותה לתאי הגזים. אחותה לאה הלכה אחריהם. הנאצים צעקו עליה לחזור מיד לשורה. היא סירבה. אמרה להם, 'אם אתם לוקחים את אחותי, אני גם באה'. הנאצים שוב צעקו עליה והיא ממש התעמתה איתם. ואז איכשהו אחרי משא ומתן שלה איתם, היא הצליחה להציל את אחותה, את סבתא שלי. היא עשתה את העבודה של אחותה, בתנאי שהם לא יהרגו אותה. בזכות זה יש לי משפחה היום. בזכות זה אני כאן. הסיפור הזה אומר לי תמיד להעז ולא לפחד. אם היא הצליחה מול הנאצים, אם החטופים שלנו עמדו מול המחבלים בשבי, אז מי אלה המפגינים הפרו-פלסטינים שימנעו ממני לעשות דברים?".
ובכל זאת, זו סיטואציה לא פשוטה כשאת לגמרי לבד שם.
"נכון, הייתי בשוק ופחדתי, אבל חשבתי לעצמי שההזויים האלה מבזבזים זמן כדי לגרום לי לפחד, למה שאני אתן להם את התענוג הזה?".
כוכבא בוועידת האנשים של המדינה
(צילום: סנטרל הפקות)
מיד אחרי האירוע בסן פרנסיסקו, היא חזרה לניו יורק והתנסתה בצילום סרטון הסברה נוסף עם חבורת ישראלים שהכירה, אבל אז החלה מהומת ענק. "היינו בטיימס סקוור עם דגל ישראל. ישראלים נוספים ראו אותנו והצטרפו. אבל אז התחילו להגיע פרו-פלסטינים, לקחו לנו את הדגל וקרעו אותו. מצאנו את עצמנו בתוך המון פרו-פלסטיני. הם קרעו לאחד החברים שלנו שרשרת מגן דוד ולי נתנו מכה עם מקל בפרצוף. בחיים שלי לא הרביצו לי! תקשיב, זה לא שהייתי מאוד פעילה בהסברה עדיין. היה לי ממש פנס עין מהמכה הזאת".
מה זה עשה לך?
"התקשרתי להורים שלי ואמרתי להם שבא לי לחזור לארץ. אבא שלי אמר לי: 'מי הם בכלל? הם לא יודעים מי את, הם לא יודעים מה את, הם שונאים אותך נטו בגלל שאת יהודייה וישראלית. הם אפילו לא ידעו שאת חיילת. הם ראו אותך ליד אנשים שהחזיקו דגל ישראל ובחרו לפגוע בך. אל תישברי'".
בעצם במקום לשכנע אותך לחזור ולהיות קרובה אליו במיוחד אחרי מה שהוא עבר - הוא מעודד אותך להישאר בארצות הברית ולהמשיך בהסברה.
"בדיוק, הוא לא חושש מכלום. הוא אמר לי, 'מי הם בכלל שיפחידו אותך ושאת תבכי בגללם?'. אני ממש בכיתי. לא ידעתי להתעמת בכלל. בחיים לא צעקתי על בן אדם. מה לי ולזה בכלל?".
למרות הבכי והפחד - דווקא מתוך התקרית האלימה, כוכבא החליטה שהטיול אחרי צבא יהפוך לקריירת הסברה של ממש. "הקול של אבא שלי והסיפור של סבתא שלי היו אצלי בראש. אמרתי שאני הולכת על זה בכל הכוח. אף אחד לא יפחיד אותי. התחלתי להופיע בפני קהילות יהודיות, והסרטונים התחילו להתפוצץ ברשת", היא אומרת.
"ההרצאות זה לא משהו שבאמת אפשר לחיות ממנו. פתחתי חסכונות כדי להסביר את ישראל ואני גאה בזה"
אולי את גם מרגישה אחריות בגלל הסיפור של סבתא שלך בשואה?
"חד משמעית. זה משהו שמאוד חשוב לי - להמשיך לספר את הסיפור הזה ולהיות גאה ביהדות ובישראליות שלי. זה הדבר שהכי חשוב לי עכשיו. כשאבא שלי קיבל את תפקיד סגן מפקד הטייסת, ההורים שלו קמו וצעקו: 'ניצחנו את הנאצים'. זה הניצחון שלהם: הבן שלהם בדרגה גבוהה מאוד בצבא ישראל".
את מרגישה שהסרטונים שלך עוזרים בהסברה?
"כן. אני יודעת לפי ההודעות שאני מקבלת. אני חושבת שהסרטונים האלה מגיעים לאנשים גם מחוץ למעגל היהדות, נגיד הבנות ממיס יוניברס. נשארו עוד איזה 20 שעוקבות אחריי, כי אחרי המלחמה הרוב התעצבנו עליי ואני עליהן בגלל שהן לא שיתפו פעולה. אבל מי שנשארו צופות בסרטונים. מספיק לי שהן יבינו מי אנחנו ויקבלו מושג. אני מנצלת את איך שאני נראית כדי להסביר את מדינת ישראל. אני יודעת שזה נשמע נורא, אבל זאת המציאות. השנה היא 2025 אז משתמשים גם בזה. הלוואי ועוד בנות היו משתמשות בזה, זה עובד ממש טוב. אני מוודאת שאני נראית טוב כשאני מצטלמת. היה סרטון אחד שהייתי עם טופ אחרי אימון פילאטיס. היה משהו שממש עצבן אותי באופן שבו דיברו על צה"ל, אז בלי לחשוב יותר מדי פשוט צילמתי סרטון והוא הגיע ליותר מ-30 מיליון צפיות.
"מעבר לסרטונים יש דברים אחרים שאני חושבת שהם מאוד חשובים, לדוגמה להציב שולחן מחוץ לתיכונים ולאוניברסיטאות ופשוט לשבת שם ולענות על שאלות. הלוואי והייתי יכולה לעשות את זה יותר, זאת אופרציה קשה. צריך שם צוות, שומרי ראש, צוותי צילום. עשינו את זה כמה פעמים אבל לא הצלחתי עוד. אין לי את האמצעים".
ניסית לפנות למוסדות רשמיים של המדינה? משרד החוץ, שגרירויות וכאלה?
"כן. אבל אין תקציב".
מישהו רשמי מהמדינה ניסה ליצור איתך קשר או להיעזר בך להסברה בשנתיים האחרונות?
"לא, והצעתי את עצמי בהתנדבות. פניתי למשרד החוץ ואמרתי 'אני בניו יורק, תשתמשו בי'. אמרו לי תודה ולא דיברו איתי פעם אחת. אמרתי להם שאני לא רוצה כסף. הצעתי לבצע יוזמות, ללכת לקמפוסים, אבל לא קיבלתי מענה".
הם לפחות שולחים לך חומרי הסברה?
"לא. הצבא פתחו קבוצה של משפיענים. שולחים לנו שם מידע, עוזרים לנו להבין את החומר ולספק תשובות, עורכים איתנו שיחות זום. זה עוזר, אבל צירפו רק לפני חצי שנה בערך. שתבין, אני לא צריכה ממשרד החוץ כסף, אני צריכה עזרה בלהמשיך וליישם רעיונות. אני רואה כמה שזה משפיע כשאני יושבת מחוץ לבתי ספר. המון אנשים בורים. אנחנו חייבים להסביר להם".
ההרצאות הן הפרנסה שלך כיום?
"כן אבל זה לא משהו שבאמת אפשר לחיות ממנו. פתחתי חסכונות כדי להסביר את ישראל ואני גאה בזה".
למה גל גדות לא יכולה להסביר את ישראל כמו נועה כוכבא?
"אני לא יודעת, לא פגשתי את גל מעולם ואני אשמח לפגוש. אני יודעת מהצד שלי שכשאני פוגשת אמריקאים שקוראים לצה"ל רוצחים, אני מסתכלת להם בעיניים ואומרת: 'אני הייתי חיילת, אני נראית לך רוצחת ילדים?'. אני מספרת להם שאני בעצמי טיפלתי במחבלים כשהייתי חובשת, כי אלו הערכים של מדינת ישראל. איך אפשר בכלל להעלות על השפתיים שאני רוצחת תינוקות?".
באמת טיפלת במחבלים?
"כן. בנוח'בות".
איך הרגשת?
"זה לא שינה איך אני מרגישה, ברגע שעשיתי קורס חובשים נשבעתי לטפל בכולם. וגם זו המדינה שלנו, אלה האנשים שאנחנו. באתי לטפל במחבל ופחדתי שיש בתוכו פצצה ושהוא יתפוצץ עליי. תבין עם איזה אויב אנחנו מתמודדים. תבין כמה זה הזוי. אני מספרת לעצמי סיפור, שאם אטפל בו הוא יביא מידע על החטופים. שאם הוא לא יקבל טיפול הוא לא יוכל להיחקר ואז לא יהיה לנו מידע על החטופים שלנו. היה מקרה שלא יעזוב אותי - למחבל נוח'בה אחד היה ריח מהפה שלא אשכח בחיים. סירחון מצחין, הבל פה של בן אדם שלא צחצח שיניים שנים".
הטיפול ששינה את חייה
לצד פעילותה הענפה, כוכבא עוברת גם התמודדות רפואית לא פשוטה. במשך שנים היא סבלה ממחלות חוזרות ונשנות: דלקות ריאות, דלקת קרום המוח, מחלה בשם טרומבוציטופניה המתבטאת בירידה במספר הטסיות בדם, ולאחרונה היא גילתה שנולדה עם תסמונת של כשל חיסוני. "אין לי מערכת חיסונית", היא מסבירה בפשטות.
לצורך הטיפול במצב היא מקבלת אחת לחודש טיפול ביולוגי. "גילו את זה תוך כדי המלחמה, בעצם כל החיים הייתי ללא מערכת חיסונית ואף רופא לא ידע להגיד את זה. חליתי המון", היא מסבירה, "פעם אחת הלכתי עם אבא שלי לרופא ודרך זה הגענו לשיח. הוא הציץ בנתונים שלי והפנה אותי לרופאה שמטפלת באלרגיות, ד"ר אן ארי. 'אמרתי לו, מה הקשר? אין לי אלרגיות'. הוא אמר לי, 'תלכי'. הלכתי אליה והיא התחילה לסקור את כל התיק הרפואי שלי מאז שהייתי קטנה. היא עשתה אחד ועוד אחד ואז שאלה אותי: 'אף אחד לא שם לב שאין לך נוגדנים בדם?!' התשובה היא לא. היא הבינה שאני בלי מערכת חיסונית. זאת תסמונת שנקראת CVID. מאז בכל חודש אני מקבלת טיפולים וכל הזמן צריכה להיות במעקב".
מטורף. היא שינתה לך את החיים.
"כן! היא רופאה מדהימה. כשאמרתי לה שאני עוברת לארצות הברית, היא ממש ביקשה לדעת מה אני מקבלת שם. בהתחלה הייתי חוזרת לארץ פעם בחודש כדי לקבל את המנה הביולוגית אבל עכשיו אני מקבלת אותה בארצות הברית. זה שינה לי את החיים, מאז אני בריאה. החיים סובבים סביב זה, לא לפספס מנה. אחרי הטיפול יש תופעות לוואי, אני צריכה להיות במעקב. אם אתה לא מטפל בזה, זה יכול להיות נורא ואיום, אבל אם אתה מטפל בזה - זה ממש מציל חיים".
התקרבה ליהדות
בתשעת החודשים האחרונים כוכבא מתחזקת זוגיות עם איש עסקים יהודי-אמריקאי. השידוך נעשה על ידי אמא שלו. "פגשתי אותה באירוע של משפיענים והתחברנו. בפעם השנייה שנפגשנו, היא שאלה אם אני בזוגיות כי היא רוצה לשדך לי את הבן שלה. הסכמתי ללכת לדייט", היא מספרת.
הדייט ההוא הפך לזוגיות רצינית, למגורים משותפים ולמחשבות על העתיד: כיצד לנהל חיי זוגיות כשהיא רוצה לגדל את ילדיה בישראל - והוא רוצה להישאר בארצות הברית? "הוא הגבר המושלם, לומד עברית בשבילי", היא אומרת, "אבל הוא עובד שם וזו דילמה קשה לשנינו. אנחנו לא יודעים מה לעשות. אני ממש רוצה שהילדים שלי יגדלו בישראל".
אתם מדברים על זה כבר?
"כן, אנחנו מנסים לדבר על זה. אני בגישה שאני מוכנה שהילדים שלי יהיו בארצות הברית עד גיל שבע נגיד, כשעדיין לא בונים באמת את האישיות, אבל אז אני רוצה לבוא לארץ, שיקבלו את הערכים של ישראל. יש בינינו שיח כל הזמן. חשוב לי מאוד שהילדים שלי יחוו את ההורים שלי".
פרט לקריירת ההסברה והזוגיות, מאז המלחמה חייה של כוכבא השתנו גם מבחינת הדת היהודית. דווקא מתוך השבר הגדול, הטרגדיות הקשות - היא מצאה את עצמה מתנחמת בזרועות הדת. מתקרבת יותר ויותר. "מהשפל הכי גדול אתה פתאום רואה כמויות של ניסים וסיפורים מטורפים של אנשים שניצלו, וכאילו, אולי כי אני באמת בן אדם מאוד חיובי, שאני תמיד מנסה להסתכל על הדברים החיוביים יותר. משהו השתנה לי בחשיבה, אני לא יודעת אפילו להסביר מה, וכאילו זה היה ממש בצעדים קטנים כאלה, אני זוכרת שאמא שלי עשתה ממש חמ"ל של חלות לחיילים אצלנו בבית, והיו גם הפרשות חלה. דיברתי עם הרבנית שבאה לעשות לנו הפרשת חלה, ושאלתי אותה דברים קטנים על שמירת כשרות ושמירת שבת. אני זוכר כששמרתי שבת בפעם ראשונה, מאוד נהניתי. אני משתדלת לשמור שבת פעם בחודש. לאט לאט אני מוצאת את הדרך שלי".
איך בן הזוג מגיב לזה?
"הוא הכי זורם בעולם. הוא לא שומר שבת איתי, אבל הוא מאוד מכבד. אם אני אני אגיד לו לא להיות בטלפון, הוא לא יהיה בטלפון".
