בזמן שברח מהנאצים באירופה, ברטולט ברכט כתב כמה ממחזותיו הגדולים ביותר. שאלות על נפש האדם, זכויות קניין, כוחו של השלטון ומהות הצדק הולידו יצירות כמו "הנפש הטובה מסצ'ואן", "אמא קוראז' וילדיה" וכמובן "מעגל הגיר הקווקזי". כשהמחזאי הגדול הציג עולם של שלטון קורס, הפיכות אלימות ואוכלוסייה אזרחית שננטשת לגורלה ונזרקת לכאוס מוסרי ואזרחי, ספק אם חשב על ישראל של 2026. אבל כצופים בהפקה שעולה כעת בהבימה, אי אפשר שלא לחשוב עליה.
"מעגל הגיר הקווקזי" מתרחש אי-אז ואי-שם בהרי הקווקז, בתקופה של קריסת שלטון והפיכה אלימה בדוכסות גיאורגית בדיונית. במרכז העלילה עומדת משרתת צעירה וענייה בשם גרוּשה (ג'וי ריגר), שנותרת לבדה עם מישל, יורש העצר, לאחר שאמו, אשת המושל, נמלטת ומפקירה אותו. אחרי ניסיונות כושלים למצוא לו בית חם, גרושה נחלצת למשימה ומחליטה לגדל את הילד בעצמה. היא עושה זאת בתנאים קשים, תוך הקרבה מתמשכת וסיכון חייה - מהחייל המאיים לפגוע בה בתחילת הדרך ועד החלטתה להינשא לגבר בעייתי רק כדי להבטיח לילד קורת גג (זאת למרות שהיא מאורסת לחייל שיצא לקרב).
כשהשלטון מתבסס מחדש, מתגלה זהותו האמיתית של הילד ונפתח משפט הקובע למי הוא שייך - לגרושה, שגידלה אותו, או לאמו הביולוגית, אשת המושל. את המשפט מנהל אצדק (נורמן עיסא), שופט שתוי, בלתי צפוי וספק מושחת, שמעמיד את שתי הנשים במבחן "מעגל הגיר". בדומה למשפט שלמה, מי שתמשוך את הילד אליה - תזכה בו. כל זה כשבבסיס עומדות השאלות: למי הוא שייך, לזו שגידלה אותו או לזו שילדה אותו? ומה יותר חשוב - שהילד יגדל בבית מבוסס או בבית חם?
במיוחד כאן בארץ, קשה שלא לשים לב לדמיון בין ברכט לחנוך לוין - ולא רק ביכולת המופלאה שלהם לכתוב מחזה נוקב וחכם אבל גדוש בהומור. כך, למשל, מאחורי כל שם במחזה מסתתרת מחשבה - אם זה אדם שמתחזה לגוסס ונקרא בפשטות "מתמתחזה" (בתרגומו של ביז'אווי), או אצדק, ששמו בעברית מתכתב ישירות עם המילה צדק. מעגל הגיר הקווקזי גדוש בדיחות וסימבולים שמשמשים כלי לחשיפת כוח, צביעות ומוסר שמתעקם, והדמויות כולן גרוטסקיות במכוון: כל שיכור הוא מלך השיכורים, כל התאהבות היא אהבת חיים (גם אם בני הזוג הכירו ערב קודם), והנפשות הפועלות אינן מבקשות להיות דמויות עגולות אלא לשרת רעיון. כך אשת המושל (בגילומה של מאיה מעוז) אינה מפסיקה לחלום על בגדים ועושר גם ברגעיה האחרונים, וגם הדמויות החולפות על כס השופט מציגות כולן תפיסות מפוקפקות, ולעיתים מגוחכות, של צדק.
דמיון נוסף וברור ללוין נמצא גם בשילוב השירים בתוך המחזה. כמקובל בהפקות של "מעגל הגיר הקווקזי", שיריו של ברכט מולחנים ומבוצעים על הבמה - וכאן, בלחנים של טל בלכרוביץ', הם מעניקים למחזה אופי מוזיקלי מובהק. זה אולי לא מחזמר שתצאו ממנו כשאתם מזמזמים את השירים, אבל המוזיקה יפה, והשחקנים זמרים מצוינים. השירים עושים בדיוק את מה שהם אמורים לעשות: למלא את חלל הבמה ולהצדיק את הבחירה של התיאטרון הלאומי למקם את ההפקה באולמו המרכזי, אף שלא מדובר בחומר מסחרי גרידא.
ההפקה החדשה של הבימה, בבימויו של נועם שמואל ובתרגומו של אלי ביז'אווי - שאין שני לו בעבודת חרוזים, משקלים וקצב במחזות מן הסוג הזה - אינה תמיד קלה לעיכול. אורכה (160 דקות) ודאי לא מתאים לכל אחד, והמערכה האחרונה נוטה להימרח. הבמה נותרת לפרקים סטטית, תנועת השחקנים מצומצמת, וכמה בחירות בימוי גרוטסקיות גולשות לעיתים לאזור המוגזם, אפילו המקרינג'.
ובכל זאת, אחרי זמן קצר, כשהעין והאוזן מתרגלות לעולם ולשפה שנבראים על הבמה, מתברר שמדובר בהפקה מהנה ומיוחדת, שמצליחה גם להצחיק וגם לעורר מחשבה. כך גם הבחירה בשלושת המספרים - אלכס קרול, אילי עלמני ואושרת אינגדשט - שמתפקדים כמעין מוזות ומייצרים על הבמה את כלל האפקטים הקוליים, מקול התינוק ועד לרוח ולמזג האוויר. מה שנשמע בתחילה כמו גימיק מתגלה כבחירה חכמה, שמצליחה להלהיב את הקהל שוב ושוב.
אבל הקסם הגדול של ההפקה נשען על שני גורמים מרכזיים. הראשון הוא התפאורה של מיכאל קרמנקו. באמצעות שני מבנים הניצבים משני צידי הבמה, המסתובבים ומשתנים, ובשילוב ציורי חול שמציירים השחקנים ומוקרנים על גב הבמה, נוצרת שפה בימתית ייחודית ויפה. שלושת המרכיבים הללו מתחילים כטירה, ובהמשך מתגלגלים לשטח פתוח, לבית, לגשר ולבית משפט - בתנועות פשוטות ואורגניות. התוצאה היא תפאורה מינימליסטית וברורה, שמצליחה לשרת את הסיפור בלי להכביד עליו או להסיח את הדעת ממנו ועדיין מעוררת השתאות.
הגורם השני הוא הליהוק של ג'וי ריגר לתפקיד גרוּשה. ריגר אולי אינה הזמרת הבולטת ביותר על הבמה, ולעיתים אף נדמה שהיא עלולה להיבלע לצד כריזמה של שחקנים כמו נורמן עיסא (המצוין גם הוא), אבל דווקא הארציות שלה הופכת אותה לבחירה המדויקת בתוך עולם של דמויות גרוטסקיות. היא מצליחה להיות בו-זמנית ילדותית ונחושה, עוצמתית ומצחיקה - דמות שקל להזדהות איתה, וגם להתפעל ממנה.
מתוך הבחירות הבימתיות הללו והעוגן האנושי, ההפקה מצליחה להתרומם מעבר לסיפור האגדה שנבנה בתוכו. שמלות המשרתות, מדיהם של החיילים והלבוש האדום הקטיפתי של האצילים (בעיצובה של אביה בש), מבהירים שמדובר בעולם שאינו כאן ואינו עכשיו. אלא שבימים שבהם ישראל מתפצלת סביב השאלה מי נושא באחריות כשהמערכות קורסות, ואמון הציבור במוסדות השלטון ובמערכת המשפט נמצא בשפל עמוק, המחזה של ברטולט ברכט מפסיק להרגיש רחוק.
משפטים כמו "עכשיו יעלו המיסים כי על מלחמה צריך לשלם" או עדיף ילד "שיחשוש מרָעָב ולא מרָעֵב" נצבעים בצבעים של 2026, ומחדדים את שאלות שצריך לשאול גם היום: מהי אחריותו של היחיד לשמור על מוסר בתוך כאוס אזרחי, ומה המשמעות האמיתית של בעלות - על ילד, על אדמה, על אמת - בעולם שבו החוק, הסדר והוודאות חדלים להגן על האדם.
