עם כל הכבוד לגורילה, ובלי לפגוע בספגטי, הצלילים המרטיטים ביותר על המסך שמורים לסדרה "יורשים", שנפתחת מדי שבוע בנעימת נושא מקורית שהצליחה לטפס למעמד אייקוני תוך שלוש עונות. אפילו הצופים קצרי הרוח, שנוהגים לדלג על פתיחים של סדרות, טובות כבינוניות כגרועות, ולהסתער הישר על ההתפתחויות העלילתיות - נעצרים כאן להתענג על הפתיח, ולא בזכות הווידאו הבנאלי. הכול טמון באווירה. המלחין של הקטע, ניקולאס בריטל בן ה-41, הסביר לאחרונה בריאיון מצולם מה סוד הנעימה. הוא חיפש משהו שיבטא בו זמנית את החשיבות העצמית של בני משפחת רוי, גיבורי הסדרה, ואת התמות רבות המשקל שבהן עוסקת הסדרה - מאבקי כוחות, יחסי הון-שלטון-עיתון, וכמובן דרמות משפחתיות שהיו מזעזעות אפילו את פרויד - לבין היותה סדרה עכשווית, סאטירית וחצי קומית, שעוסקת בסופו של דבר באנשי עסקים ניו-יורקרים שמרוויחים את לחמם (או בעצם, את הבריושים שלהם) מתעשיית הבידור. בהתאם, על רקע נגינת הפסנתר האלגנטית, הפתלתלה ומלאת הפאתוס יושב ביט שמהדהד בכלל את עולמות ההיפ-הופ, עם נגיעות של חספוס כמעט רוקיסטי. בריטל יודע מה הוא עושה.
אך כאמור, הנעימה הזו שואבת את כוחה מכך שהיא לוכדת ומשקפת בצורה מופתית ומדויקת את טבעה האמיתי של "יורשים". היא מצליחה להיכנס לתוך ראשו הקדחתני של ג'סי ארמסטרונג, אבי הסדרה. כמו יוצרי טלוויזיה מוכשרים אחרים לפניו, גם הוא הבין שבשביל ליצור מיתולוגיה עכשווית על המסך - כזו שתכבוש את המבקרים ואת הקהל כאחד (והצופים שברחו מתבקשים לחזור עד לעונה הרביעית, תודה רבה) - עליו להתמקד קודם כל בכתיבה. ולא, הכוונה אינה לטריקים תסריטאים יעני-מפתיעים או פסבדו-מעמיקים א-לה-"לופן" או "מחזור כישור הזמן", אלא לבניית עולם משכנע, עם דמויות מורכבות ומהפנטות (כדאי גם רדופות, אם אפשר) ואירועים עלילתיים שמעבר להיותם מעניינים כשלעצמם, מציפים דילמות ממשיות מהחיים שלנו ומהמציאות הפוליטית. אכן, ג'סי ארמסטרונג והכותבים שלו בהחלט יודעים מה הם עושים.
הטלוויזיה היא מלכת הכיתה מהסוג הנעלה והמאיים ביותר: היא לא רק הכי אופנתית וכריזמטית, אלא גם הכי חדה וחכמה. התיאטרון נראה מיושן לידה (כן, גם כשהוא מנסה לבוא לקראתה ולהשתמש בשכלולים טכנולוגיים), הקולנוע קצר מדי, יקר מדי ורחוק מדי - ובנוגע לספרות, התחום שממנו באנו כולנו ואליו אנחנו עתידים לחזור - ובכן, נדמה שכל ספר מצליח שמתפרסם בימינו עתיד לגמור בסופו של דבר בשירותי הסטרימינג. "רוצה לבוא איתי לראות את השקיעה?", שואל א' את ב', בבדיחה דלוחה מתחילת שנות ה-2000, ונענה: "לא, אחכה כבר ל-DVD". "התחלתי לקרוא את החדש של סאלי רוני", מספר ג' ל-ד' בבית הקפה השכונתי בשנת 2021, ונענה: "אני בדיוק צופה בזה! השחקנים פשוט מצוינים". בעוד שלרוב האנשים פשוט לא אכפת כל כך, אנשי הספרות מודאגים למדי מהתופעה הזו - הצטמצמות המדיום המודפס אל מול המדיום המצולם. זה קודם כל עניין של פרנסה (ותארים, וכבוד, ומעמד ומה לא), אבל לא רק: כי על אף שהטלוויזיה הגיעה לשיאים אמנותיים חדשים, יש דברים שהיא לעולם לא תצליח לחקות. את האינטימיות בין אדם לספרו, למשל. את החירות לדמיין. את השליטה בקצב הקריאה ואת האופן שבו החוויה כולה מתווכת, מתחילתה ועד סופה, דרך השפה. עד כמה "יורשים" יחידה במינה? היא גורמת לך לחוש שכל זה כמעט לא משנה.
"יורשים" היא לא רק מועמדת בכירה לתואר "הסדרה הטובה ביותר על המסך", אלא גם נתפסת כסדרה הספרותית ביותר של ימינו (האם הא בהא תליא? ובכן, ברור שכן!). במהלך העונה הראשונה שלה, מבקרי הטלוויזיה נטו להציג אותה בתור היורשת האמיתית של "משחקי הכס", במה שהתפרש כעקיצה סמויה לסדרות הפנטזיה השונות שניסו לרכוב על הגל - ושפספסו את העיקר, שהוא כמובן האיכות. המבקרים לא התכוונו רק לכך שמדובר בסדרה משובחת (אגב, בואו נדמיין ש"משחקי הכס" נגמרה פשוט בהפתעה בעונתה הרביעית), אלא גם לעובדה ש"יורשים" היא סדרה אפית. בעוד שהאפוס של "משחקי הכס" מתרחש בעולם עתיק, פנטסטי ומדומיין, ומתאר את מאבקיהם של מלכים ומכשפים, "יורשים" מתרחשת בניו יורק של ימינו ומתארת את מאבקיהם של שלושה בנים, בת ואביהם, השולטים ברשת תקשורת אימתנית. עם כל הכבוד למלומדים מזוקנים, דרקונים ומתים מהלכים, הפוליטיקה של הכבלים בארצות הברית סבוכה פי אלף - והאגרוף של לוגאן המכה בשולחן מפחיד יותר מכל נבואה על זומבים.
לוגאן, המלך הקמצן
נדמה שאם ג'סי ארסמטרונג היה פועל לפני 50 שנה, במקום להיות תסריטאי הוא היה סופר רב מכר. "משחקי הכס" מבוססת על סדרת ספרים, ואת התסריט שלה כתב סופר מנוסה, ג'ורג' ר. ר. מרטין. "יורשים", בתורה, נשענת גם היא על יצירות ספרותיות שצוללות אל תוך מי הביוב העכורים של יחסי אבות ובנים, ושואבת מהן השראה. יוצרה לא יכול היה לכתוב אותה בעולם שלא זכה להכיר את "המלך ליר" של שייקספיר. התסריטאים לא היו מצליחים למזוג בין דרמה לקומדיה באופן כל כך טבעי ומענג בלי "הקמצן" של מולייר. ובלי "האחים קרמזוב" של דוסטויבסקי, העולם היה מסתכל על "יורשים" כמו על עב"ם.
ההשפעה המובהקת ביותר מצויה ב"המלך ליר". אפילו אם היוצרים לא היו מצהירים על כך במפורש ביותר מהזדמנות אחת, היינו מבחינים בעצמנו. שמה של המשפחה, רוי, פירושו "מלך" באנגלית עתיקה. והשם של האב האימתני, לוגאן, קרוב למדי לזה של ליר הכוחני (שייקספיר ביסס אותו, אגב, על דמות אגדית: המלך ליר, שלפי הסיפורים חי במאה התשיעית לפני הספירה, ושאין תיעוד היסטורי מהימן לקיומו). הטרגדיה של שייקספיר נחשבת לאחד המחזות הטובים ביותר שלו, וגם מי שמעדיפים את "המלט" או "רומיאו ויוליה" נוטים להסכים כי "המלך ליר" הוא המחזה העוצמתי, המשמעותי והשלם ביותר שלו. הוא נפתח ברגע של חולשה: המלך, הבא בימים, מחליט לחלק את המלוכה בין שלוש בנותיו בעודו בחיים (להלן: ירושה). חיש מהר, בנותיו מסתכסכות עימו ומורדות בו, מסיבות שאפשר לצמצם לשתיים: הן חוששות שהוא מאבד את שפיותו, וכמוהו, גם הן מפתחות רעב לשליטה חסרת גבולות.
"יורשים" נפתחה באופן דומה. לוגאן, שאינו רק האיש החזק ביותר במשפחתו אלא גם אחד האנשים החזקים ביותר במולדתו וכנראה בעולם כולו, סובל מתשישות פיזית ומנטלית. זה מתחיל בשלפוחית. לאחר שהוא מתאושש קלות, לשלושת בניו ולבתו ברור שהגיעה העת לדבר על הירושה. כמו המלך הרדוף של שייקספיר, גם לוגאן מנהל עם צאצאיו מערכת יחסים רקובה ורעילה של חנופה, ריצוי וציות (מצד הצאצאים) מול תעתוע, אפליה וסירוס (מצד האב). ובשני המקרים, כל כוחם של הצאצאים נובע מלכתחילה ממעמדו של האב, ועל כן הם עתידים לשכפל את התנהגותו ולהיפגע ממנה בלולאה נצחית. בין אם באנגליה או באמריקה, לא רק הצאצאים כלואים במערבולת הזו, אלא גם בני זוגם ושלל נושאי כלים, משרתים, אבירים ובעלי תפקידים אחרים - ממש כמו ב"יורשים", על שלל פקידיה. וכמו אצל שייקספיר, גם אצל ארמסטרונג כולם חותרים תחת כולם, מתככים תככים ומחליפים תחפושות (מטאפוריות, כמובן) בקצב שמתחרה רק בקצב המסחר בבורסה.
אפשר למתוח קווים גם בין "יורשים" למחזותיו של מולייר, מגדולי הכותבים של צרפת, שנולד כ-60 שנים לאחר שייקספיר, ושפעל במאה ה-17. כבן התקופה הנאו-קלאסית, מולייר הקפיד על חוקי הדרמה של יוון ורומא העתיקות, נמנע מפנטזיה ותיאר את המציאות של זמנו. במיוחד עניינו אותו סוגיות של מעמד וכוח, המשחיתים את אנשי החברה הגבוהה (ואת כל מי שבא איתם במגע). אם "המלך ליר" מכתיב את הטון הטרגי של "יורשים", הרי ש"הקמצן" של מולייר מכתיב את הנימה הקומית. הרפגון הוא אלמן עשיר ובורגני, שמבקש לשלוט בחייהם הפרטיים של בנו ובתו - והם נעתרים לו, בעיקר כיוון שהוא מחזיק בתיבתו, שקבורה בגינה, 30 אלף מטבעות זהב.
5 צפייה בגלריה
גדול הקמצנים בכל הנוגע למוקדי השליטה והכוח. בריאן קוקס בתפקיד לוגאן רוי, מתוך "יורשים"
(צילום: Graeme Hunter/HBO)
בניגוד ל"יורשים", "הקמצן" מגולל גם מעין קומדיה של טעויות מעולמות החיזור, כשכמה מן הגברים מתאהבים באותה אישה, עד שהאהבה וההון מסכסכים בין בני המשפחה, המסוכסכת גם ככה. ב"יורשים" הממד הזה אינו קיים, ובכל זאת, במידה רבה במרכזה עומדים ארכיטיפים של קמצן שכזה ובניו המבקשים בו זמנית ליהנות מהונו ולהשתחרר מאחיזתו. לוגאן אינו קמצן במובן הפיננסי - אפשר אף לראות בו בזבזן - אך הוא גדול הקמצנים בכל הנוגע למוקדי השליטה והכוח. אלה שמורים בתיבתו הנעולה והוא מקפיד לנפנף במפתח מול קונור, קנדל, רומן ושיב - ומניח להם לשקוע בפנטזיות אל מול הנצנוץ המוזהב. הרגעים הקומיים ב"יורשים", המתמקדים ברובם בשאננותו של מעמד האצולה, מהדהדים לעיתים משהו ממשחקי השפה הפרועים שמולייר העניק לעולם.
המדריך לרוצח אב
מאתיים שנה לאחר מכן, ישב דוסטויבסקי וכתב את "האחים קרמזוב", רומן שייתכן שהושפע גם הוא משייקספיר ומולייר, ושהשפיע בעצמו על תולדות הספרות באופן שאין להמעיט בערכו. במובן מסוים, יצירת המופת הזו מזכירה באופן הולדתה את סדרות הטלוויזיה של ימינו: דוסטויבסקי כתב ופרסם אותה בהמשכים בעיתון רוסי, והקוראים נאלצו לחכות בנשימה עצורה לפרק הבא (ואז אולי גם לקרוא הכל בבינג', עם צאת הספר). בלב היצירה הפילוסופית והמודרנית (באופן שהקדים את זמנה), ניצב פיודור פבלוביץ' קרמזוב, בעל אחוזה בן 55 (גיל מרשים ביחס לתקופה) שלו שלושה בנים חוקיים (ועוד אחד, מחוץ לנישואים, העובד כמשרתו). דוסטויבסקי מקפיד לתאר לנו עד כמה גרוע הוא היה כאב - כזה שהתנכר לבניו בילדותם ושרואה בהם יריבים, יותר אישיים מאשר עסקיים, שעליו לחסום את צמיחתם תחתיו. מן הרגע הראשון נודע לנו שקרמזוב נרצח וכי בנו הבכור דימיטרי הוא החשוד העיקרי ברצח, אף כי במובנים אחרים, ייתכן כי גם שני הבנים האחרים נושאים באחריות.
מה ירשה "יורשים" מ"האחים קרמזוב"? כמה דברים. ראשית, כמו ברומן המונומנטלי, גם בסדרה, כל אחד מהילדים של הפטריארך מתאפיין בתסביכים פסיכולוגיים שונים, המקנים לדמות עומק ומכתיבים מערכת יחסים שונה עם האב (ובמידה רבה, קונור, האח החורג ב"יורשים", הוא קצת מחוץ לתחום, כמו הממזר של קרמזוב). בנוסף, "יורשים" עוסקת נמרצות בתמה של רצח האב, שמניעה את "האחים קרמזוב". לוגאן אומנם עוד חי, בועט, מגדף ומכפכף, אך הוא ובניו מציפים שוב ושוב את "רצח האב" הסימבולי המרחף מעל. רומן, בן הזקונים, אף מאשים מספר פעמים את קנדל (בן דמותו של דימיטרי): "אתה לא יכול לחכות כבר להרוג את אבא, אה?".
5 צפייה בגלריה
מציפים שוב ושוב את "רצח האב" הסימבולי המרחף מעל. האחים רוי ואביהם לוגאן, מתוך "יורשים"
(צילום: Graeme Hunter/HBO)
הכתיבה המופתית של "יורשים" לא הייתה כזו אם היא הייתה מסתפקת ברפרנסים שטוחים ליודעי דבר. הכותבים שלה חכמים מכך, ומה שהם נטלו מהקלאסיקות זו השראה אמיתית, ולא רק חיקויים. וכמו המאסטרים הגדולים בתיאטרון ובז'אנר הרומן, גם הם מצטיינים בכתיבת דיאלוגים, ומשתמשים בשפה באופן אולטימטיבי (ב"יורשים" מדברים המון, ובכל סצנה כדאי לצפות פעמיים כדי לא לפספס דבר). רבים טענו כי עונתה השלישית איטית מדי ונטולת התפתחויות, אך אי אפשר להכחיש כי היא הצטיינה בכתיבת שיחות מבריקות, מצחיקות כהוגן ולעיתים אף שוברות לב ומורטות עצבים (בעיקר בשלושת פרקיה האחרונים).
העונה השלישית הייתה "ספרותית" במיוחד גם במובן נוסף: רק בשתי הסצנות האחרונות שלה התחוור פתאום כמה מחשבה ועבודה הושקעו בתסריט שלה. המפנה העלילתי של הרגע האחרון הבהיר כי למעשה, היוצרים כתבו אותה מהסוף להתחלה. ולהלן ספוילר משמעותי: רגע הבגידה של טום באשתו שיב גרם לצופים להריץ במוחם את כל התרחשויות העונה מחדש, ולהבין כי קו העלילה שלו, שנדמה כשולי ומבדר בלבד, היה בעצם חוט השדרה של העונה כולה. באחד הפרקים, טום סיפר לגרג על נירון, שדחף את אשתו במדרגות, סירס את המשרת ספורוס ונישא לו. הבדיחה הזו מתגלה כנבואה כמה פרקים לאחר מכן, כשטום שואל את גרג, רגע לפני מעשה הבגידה: "תצטרף אליי, ספורוס?". וזוהי רק הדוגמה הבולטת ביותר.
"יורשים", עונה 3 - טריילר
(באדיבות HBO)
בכתבת פרופיל נרחבת שפורסמה לאחרונה ב"ניו יורקר", גורמים בהוליווד תיארו את שגרת העבודה הבלתי רגילה של ג'רמי סטרונג, המגלם את קנדל. "הוא משחק את הדמות שלו כאילו מדובר בהמלט", אמר אחד מהם, ולא לגמרי ברור אם מדובר בפרגון או במתיחת ביקורת. סטרונג כנראה זיהה מה שזיהה גם המלחין, ניקולאס בריטל: "יורשים" היא סדרה מבדרת, אך כזו שלוקחת את עצמה ברצינות. בחלק אחר בכתבה, תוארה שיחה בין סטרונג לקירן קאלקין, שמשחק את אחיו רומן. עם השלמת צילומי העונה הראשונה, סטרונג אמר כי הוא מקווה שהצופים לא יטעו לחשוב שמדובר בקומדיה, וקאלקין ענה לו - "אבל באמת מדובר בקומדיה", וכל אחד מהם חשב שהשני מתלוצץ. בדיעבד, שניהם צדקו. וחשוב מכך: על כמה סדרות אפשר לנהל בכלל דיון ממושך ומעמיק רציני כזה, בלי שיישמע מאולץ? כמה סדרות אפשר להשוות לשייקספיר בלי שמישהו יתפוצץ מצחוק?
