בוקר טוב, קסטנייטות כשרות שכמוכם. אמש (שבת) נפלה עוד לבנה בחומה וכולנו נפרדנו מגאיה, הבחורה שהגבולות בינה ובין הזולת מטושטשים כל כך, שאם תספרו לה על היתכנותו של מצב שבו היא סובלת אבל מישהו אחר דווקא נהנה, היא תדחה אתכם בבוז ותמשיך הלאה להגשמת שאיפותיה האחרות. אם להיות כנה, כשאני מסתכלת אחורה אני מתקשה מאוד לאפיין את גאיה כדמות בבית האח. היא נכנסה לעונה הזאת כשברקע ניצב הסיפור הטרגי שלה מאירועי 7 באוקטובר, סיפור שכלל את כל מרכיבי הטראומה – רצח, שבי ואובדן. אבל הבעיה היא שעל המסך של רשת היא התבררה עם הזמן כטיפוס בלתי נסבל, אנוכי, מדובש מפה עד הודעה חדשה ונטול מודעות עצמית, או במילה אחת - צעירה.
הליהוק של גאיה הוא בעיקר תעודת עניות לאחראים בהפקה, שהניחו שהסיפור שלה יספיק כדי לאפשר לצופים להזדהות איתה, אבל שכח שבין כותלי בית האח העולם שבחוץ מפסיק להתקיים, והאופי של הדיירים מתחיל לבצבץ מבין חרכי הפסאדה שלהם, וזה בדיוק מה שקורה בימים אלה בדירה להשכיר בנווה אילן. מה תעשה היציאה של גאיה למי שנשאר בבית? במניין המחנות הצד של הודיה ספג עוד מכה לא קלה בכנף, והיא נשארה עם אור וקצת עם פטל, פעוטה נוספת שתקופת ההכשרה שלה עומדת לגבות מהודיה כוחות נוספים שלא בטוח שנשארו לה.
אני סקרנית לדעת אם הצופים שמתעניינים ב"האח הגדול" כאסקפיזם קצת משנים את דעתם בשלב הזה, כשמתברר שקונספט הבריחה מהמציאות לקח צעד אחד קדימה והפך לצמצום מוחלט. אחד המאפיינים הבולטים של העונה הזאת הוא שלמרות שהדיירים לוקחים את עצמם מאוד מאוד (מאוד) ברצינות ולא מפסיקים ללרלר על כבוד והכלה והחשיבות שבלראות את האדם שמולך (בעיקר כשהאדם הזה הוא הם עצמם), לא נתקלתי באף דיון עקרוני על נושא שעל סדר היום. היו עונות שהדיירים התעסקו בפוליטיקה, היו כאלו שדיברו על טבעונות, היו עונות שהתעסקו במגדר, בדת, במה שזה לא יהיה שעשוי היה להעניק לפרקים הקשר אקטואלי ויבהיר לנו את – סליחה על הדיבור המלוכלך – סדר העדיפויות הערכי והשקפת העולם של הדיירים.
מאז תחילת העונה קיבלנו אינספור דיונים על זוגיות, על מה גברי או לא גברי, על השאלה האם אדם צריך לעשות משהו שהוא לא נהנה ממנו, רחמנא ליצלן, והויכוח הנוקב על האם מישהו קרא למישהו אחר לאימון או לא. אני מנסה ללקט מבין השורות את השבוע; את הבית טלטלה משימת שטיפת הכלים של בן ופטל, שיסלח לי האל, אני מבינה שמסגרת מסע ההגדרה העצמית של הדור הצעיר שטיפת כלים היא עניין קריטי, חידוש עצום אם לשפוט על פי התגובה של בן למשימה.
בן מתייחס אל שטיפת הכלים כאילו דרשו ממנו לטבול ידיים בחומצה פעמיים ביום, ועל שאר הדיירים להקריב לו זבחים קטנים בכל פעם שהוא פותח עבורם את הברז. לא הצלחתי לאבחן אם הוא מאמין שזאת פעולה מבישה שתשלח אותו למטה בשרשרת המזון הביתית או שהוא פשוט לא יודע לעשות את זה כמו שצריך וחושש שיחשף בקלונו. לצערי אף אחת מהאפשרויות לא מבטיחה שנגלה בבן רובד מרתק ומורכב שיהפוך אותו לדמות מעניינת בבית. גם הוא, טפו, צעיר, גם הוא שבוי במלכודת משעממת של קשיחות וספירת ז'יטונים של כבוד, גם הוא מאמין שככל שהוא יעמיד פנים שכלום לא מזיז לו ושלא אכפת לו מכלום, זה יהפוך אותו לאדם שהצופים ירצו להשאיר בבית. לא הבנת כלום, ג'ון סנואו, לא הבנת כלום.
בהזדמנות הזאת אני רוצה לטפוח על שכמה של מחלקת העריכה על זמן המסך שהיא מפנה לפאני, שמתבררת כמרגשת באופן מוזר דווקא באאוטסיידריות הכנה והבוטה שלה, ולבקש באותה הזדמנות לנסות לחלץ עוד קצת זמן כזה גם עבור קורן. יהיה עצוב אם יעבור עוד חודש ואיש לא ידע מה דעתו על פריכיות, תוספות שיער או הסוגיה כמה פעמים אפשר להשתמש בכוס מבלי לשטוף אותה. לגבי הדניאל לאמה, אני מרגישה שאני צריכה עוד קצת זמן כדי להבין אם מדובר בטרול מתוחכם או באדם שבאמת מנסה לתווך את עצמו לסביבה אבל תמיד יוצא לו עקום (משום מה). פנינו כעת אל הכניסה השנייה ביום שבת, בבקשה, הסיקו את המסקנות והעלו את מפלס הגילים בבית, אל תכניסו למלמים שיעלמו אחרי שלושה ימים ושאחד מהם לפחות יגיע עם מכונת תספורת. אילליקה.
