בשיתוף ידיעות ספרים
פלאי
תא"ל יאיר פלאי, יליד מושב קשת שברמת הגולן, 1980. מח"ט גולני בשנים 2024-2022. פיקד על החטיבה ב־7 באוקטובר ובחצי השנה הראשונה למלחמת חרבות ברזל. לימים מפקד אוגדת הבשן (210):
"בתוך כל הכישלון והמחיר המטורף של 7 באוקטובר, יש מזל גדול לעם ישראל שמי שהיה שם זה גולני. אנשים נלחמו עד הכדור האחרון".
7 באוקטובר, 07:14. שני הבנים הגדולים שלי מעירים אותי. "אבא, אבא, זיני1 בסלון. זיני צריך אותך. הוא בסלון".
אנחנו וזיני גרים דלת ליד דלת. אני רץ עם בוקסר לסלון. זיני, על מדים, בחלון. אני חושב - אני בטוח - שאני חולם.
אתה רואה בנאדם, אלוף בצה"ל, על מדים, בתוך הסלון שלך. חצי גוף שלו בפנים, חלון פתוח. וזיני אומר לי: "פלאי, התחילה מלחמה. תארגן את החטיבה".
"איזה מלחמה?"
זיני: "התחילה מלחמה, תארגן את החטיבה".
אני לא יודע איפה, אני לא יודע כלום. לא מבין מה הוא רוצה ממני. איזה מלחמה?
"מה, דרום, צפון?"
"הכול. תארגן ת'חטיבה".
ככה אני מתחיל את העסק.
▪▪▪
נכנסתי לתפקיד מח"ט גולני ביולי 2022. בשנה הראשונה אנחנו עושים המון תרגילים; תרגיל חטיבתי באש, תרגיל אוגדה. התעקשנו שהתרגילים הגדודיים, שלושה חודשים לפני 7 באוקטובר, ידמו מלחמה. לא ידענו איזו מלחמה, אבל בהתנהלות המבצעית עשינו קרב הגנה, דימינו הרס של הכלים, בעיות חימוש, בעיות קשר. כשהתחילה המלחמה אמרתי לעצמי: טוב שהתעקשתי איתם על תרג"ד ארוך, ושלא נתתי להם לישון, ושעשיתי להם תרגילי לוגיסטיקה ופצועים ותקלות בנמ"רים ובטנקים. ושתרגלתי אותם עד הקצה.
חודשיים לפני המלחמה הוצאנו, קצינת החינוך ואני, פלקטים לכל המשרדים בחטיבה עם הערכים המובילים של גולני. כתבנו שם "מחר מלחמה" ו"עד הניצחון". אחר כך "עד הניצחון" נהיה הסיסמה של כולם, אבל בגולני זאת דרך חיים מאז שהחטיבה קמה. ביקשתי לראות שבכל משרד תלוי פלקט. המפקדים שלחו לנו תמונות. בכוונה לא רשמנו למטה לא את שם המח"ט ולא תאריך. שלא יורידו מהקיר כשיתחלף מח"ט.
אחרי 7 באוקטובר נערך שחזור בפגה.2 הכול נשרף. נשאר רק הפלקט.
בחול המועד סוכות עברתי בכל הגדודים בחטיבה. ניצלתי את זה שיש הדממה, שאין כמעט לו"ז ושאף אחד לא מציק.
הסיירת נמצאת באותו זמן במבוא דותן, גזרת ג'נין, עם שלוש הפלגות שלה. גדוד 12 נמצא ברמאללה, מבוא שילה, עלי, עפרה, גבעת אסף ובית אל. 51 וגדוד 13 פרוסים על פני כל הרצועה. למג"ד 77 של השריון יש בצפון הרצועה שלוש פלוגות בקו, שלושתן של גולני - אחת של גדוד 51 ושתיים של 13. מ"פים של גולני. גדוד 13 נמצא בנחל עוז, חטמ"ר צפונית, על כל המוצבים, ו־51 בקו כיסופים על כל המוצבים שלו. אני חושב שתפסנו תשעה מוצבים כחטיבה, מהים ועד מו"פ דרום. חוץ מסיירת נח"ל, הכול שלנו. גולני.
הלכתי לג'נין, לשתי הפלוגות של הסיירת. הלכתי אחר כך לגדוד 12 ברמאללה, ישבתי עם המג"ד והמ"פים. נסעתי לעפרה. ירדתי לעזה ליומיים. הייתי בפגה, ישבתי עם המ"פ והמ"מים. הייתי גם בארז. זה היה ביום רביעי או חמישי.
אחרי זה מצאתי דף עם מה שאמרתי להם. תמיד הייתי אומר, "אף אחד לא ידע על צוק איתן ולא תכנן, ואף אחד לא ידע על לבנון השנייה ולא תכנן".
באותו שבוע אמרתי להם: "המלחמה תתחיל בחמישי בלילה". סתם אמרתי חמישי בלילה. כי בחמישי בלילה כולם בבית, ומי שנשאר עייף אחרי כל השבוע.
זה קורה בחול המועד סוכות. הקראתי להם. "דגשים לעזה: המלחמה תתחיל חמישי באמצע הלילה. כדאי שיהיה אמל"ח שובר שוויון, מוכנות לאירוע קצה. נכס חיוני זה היישובים".
ככה.
את זה אני אומר לכולם, 48 שעות לפני. אבל אין לי שום הרגשה, כלום. אני הולך עם המ"פ של פגה לגדר. הוא מראה לי איפה היה ההפס"ד,3 איך הם התמודדו. אני עושה שיחה לפלוגה של מעבר ארז. המ"פ שם ביקש שאדבר קצת עם החיילים.
אני לא חושב שיקרה משהו. מי חושב?
אחר כך, כשזה קרה, כשדקל סויסה נהרג, אמרתי: "רק לפני כמה שבועות ישבנו וסיכמנו שיֵצא למכללה לפיקוד טקטי להמשך שירות ארוך. ושוב, לפני יומיים". רז פרץ, "אכלתי איתו בסוכה לפני שלושה ימים". אורי מרדכי שני.4 גם אותו פגשתי. לא את כולם, אבל יצא לי לראות הרבה מהאנשים בחול המועד הזה.
יצא לי להיפרד מהם.
▪▪▪
ב־6 באוקטובר אני בבית, במושב. בערב אנחנו עושים הקפות, רוקדים, מבסוטים. אחר כך אנחנו יושבים לסעודה. גיסתי, אחות של אשתי, נמצאת איתנו. בעלה הוא סמג"ד סיירת גולני. נמצא בג'נין. במוצאי שמחת תורה הוא אמור לסיים תפקיד ולצאת ללימודים. הוא כבר שבוע בחפיפה עם המחליף שלו. תוך כדי הסעודה היא אומרת לי: "אני יודעת ששמעון לא יגיע מחר. משהו יקרה. הוא לא מסיים תפקיד מחר בערב".
אמרתי לה: "מחר מחליפים אותו והוא מגיע. אל תשגעי אותי".
והוא באמת לא סיים תפקיד. הוא המשיך עוד ארבעה חודשים.
אנחנו הולכים לישון והטלפון שלי נשאר בסלון. התלבטתי אם להביא אותו. בסוף אמרתי לאשתי: "את תשמעי אותו אם הוא יצלצל".
לא שמענו כלום.
רק אחרי שזיני מעיר אותי אני לוקח את הטלפון ורואה הודעה מקצין האג"ם שלי, בר ואקרט, לימים מפקד סיירת גולני. הוא היה בחופשה אצל אחיו בארצות הברית, ראה את השיגורים והבין שזה לא הגיוני. בשעה 6:56 הוא כתב בקבוצת המטה: "חברים, שבת שלום, אני מניח שאתם רואים מה קורה, תפעילו נכס לאומי".5
ב־7:12 הקמש"חית6 עונה לו. הם מתכתבים.
אני כותב הודעה ראשונה בשעה 7:22: "מטה, לקפוץ כולם, כבר נעדכן לאן".
בינתיים אין לי מושג.
אחרי עוד דקה אני כותב: "הגדודים שלנו בדרום במלחמה, הרבה מאוד חדירות ליישובים ולבסיסים, אל תעבירו את ההודעה. יש נפגעים, גם אצלנו. לא להעביר" - ועשרה סימני קריאה.
בין לבין אני מתקשר למאיר אוחיון ולתומר גרינברג. אוחיון מג"ד 51 ותומר מג"ד 13. הם דוהרים דרומה. עוד מעט מגיעים. אוחיון גר בכפר סבא, אבל הוא היה בבית שאן בשבת, כי חמו נפטר. תומר היה באלמוג, בצפון ים המלח. כשאני מדבר איתם שניהם כבר בדרך דרומה על 200. אני מתחיל להתארגן, לנסות להבין מה קורה, "להעיף" את המטה.
תומר אומר לי שבוימפלק,7 הסמג"ד שלו, אמר לו שהתחילה מלחמה. "יש חדירות, יש הרבה מחבלים, אני בדרך", הוא אומר.
אוחיון אומר, "יש מחבלים בכיסופים".
▪▪▪
הנהג שלי גר בקדמת צבי.8 אני חובר אליו ויורד דרומה הכי מהר שאפשר. הוא נוהג ואני בטלפון, גם מדבר וגם מנסה להבין מה קורה.
אני רואה את הסרטון של הטנדר בשדרות. אומר, "אוקיי, חדרו לשדרות, אירוע מחורבן ממש". אני לא מבין שיש חדירה לאורך כל הגדר ושמדובר באלפי מחבלים.
כביש 6. כולם נוהגים על 200, עם צ'קלקות. אני אומר לקמ"ן שלי שגם יֵרד דרומה. את הסמח"ט שלי, מויאל, שמתגורר בכלל בדרום, אני שולח עם קציני המטה לצפון, לשרגא. אני אומר לו: "אתה מגייס את כל המילואים, מארגן את הנמ"רים, מכין את החטיבה למלחמה ומוריד אותה דרומה". נראה לי שאנחנו החטיבה הראשונה שהיתה מוכנה, למרות כל מה שחטפנו. כבר בשבת בערב אנחנו עם מפקדה קדמית פתוחה בדרום. קצין האג"ם שלי בדיוק היה בארצות הברית, אז מחברים לי במהירות קצין אחר מהחטיבה שנמצא בפו"ם. אני מודיע לו שכרגע הוא קצין האג"ם ושולח גם אותו לשרגא.
אני מתקשר לשני המג"דים שלי באיו"ש, דוד כהן וסולימן,9 ומבקש שידחפו כל מה שאפשר מאיו"ש דרומה. הסיירת שולחת מאוד מהר כוחות, גם מההכשרות, גם מג'נין. מפקד היחידה מקבל מסוקים ומגיע עם סד"כ משמעותי. כוח של גדוד 12 יוצא מרמאללה על ארבעה האמרים. אני מדבר עם מג"ד הבא"ח: "תקפיץ את כל הבא"ח, כולם, לא לחכות לאוטובוסים. ברכבים פרטיים, בטרמפים. תביא את כולם לבא"ח, תארגן את כולם למלחמה".
מג"ד מילואים שלי בהנדסה10 אומר לי שהוא כבר בהיתקלות באופקים, שנגמרה לו התחמושת. אחרי כמה דקות אני מדבר איתו עוד פעם. הוא אומר לי: "העסק בשליטה".
יש לי קצינים בלימודים. כולם עפו מהבתים, לא חיכו לפקודות. כולם נלחמו. ארגנו לעצמם אמל"ח, חָברו לציוד, חברו לווסטים, חברו לנשקים. כל אחד לקח נשק מחייל שנפל, ויצא להילחם. רס"ן מוטי שמיר יצא מהבית שלו שבחוות יאיר ונפל בקרב בקיבוץ רעים, מותיר אחריו אישה בהיריון, רויטל, וילד קטן. רס"ן דוד שראל, אחיו של מפקד סיירת גבעתי רס"ן בניה שראל שנפל בצוק איתן, הגיע גם הוא להילחם. גם רס"ן אבינועם בן־פזי, שמגיע עם עוד לומדים להילחם במחנה נחל עוז.
אוחיון ותומר אומרים לי, כל אחד בנפרד: "אני עוזב את הרכב, צריך ללכת לכבוש את המוצבים והיישובים". אני מצליח לייצר קשר עם סמג"ד 51 ועם הקַשָּׁר שלו. מבין שהם נתקלים בתוך כיסופים. בשלב מסוים הסמג"ד מפסיק לענות לי. בדיעבד אני מבין שהוא נפצע.
באזור אופקים אני לבד על הכביש. אף אחד לא עונה לי. אני מתלבט מה נכון לעשות; איפה אני יכול להשפיע הכי הרבה ולנהל את החטיבה והגדודים, שפרוסים כמעט על כל העוטף, בצורה החכמה ביותר.
אני מדבר עם מח"ט 7, אלעד צורי, ואנחנו מסכמים להיפגש בפיקוד דרום.11 אני נכנס שם לחמ"ל וקולט שאין בכלל שליטה. אני מתחיל להבין את הכאוס המטורף, אבל לא מצליח לגבש תמונת מצב שלמה.
מדבר איתי חבר, קצין ביחידה הרב־ממדית. הוא אומר לי שרועי לוי, אסף חממי ויהונתן שטינברג12 הרוגים. את רועי אני מכיר מהחטיבה. הוא היה מג"ד כשאני הייתי קצין אג"ם. בתקופת הלימודים לתואר ראשון הובלנו יחד פרויקט. הוא מפקד אמיץ שאני מאוד מעריך. חממי הוא בן צוות של אחי בסיירת גבעתי. אני מכיר אותו שנים. גם היינו יחד בפו"ם. מפקד של דוגמה אישית שאין לנו הרבה כמוהו. ושטינברג - שטינברג הוא חבר שאני בקשר יום־יומי איתו. היינו יחד מח"טים באיו"ש, הוא היה מח"ט בנימין ואני מח"ט מנשה. כל השנתיים היינו צמודים. הרבה שיחות, התייעצויות. אחר כך היינו במב"ל (המכללה לביטחון לאומי) יחד, ונהפכנו יחד למפקדי חטיבות סדירות. היתה לנו שיחת טלפון קבועה, כל שבוע, או בחמישי בערב, או בשישי, בזמן הנסיעה הביתה. ביום חמישי, 5 באוקטובר, שטינברג צלצל אלי בערב, כמו בכל סוף־שבוע. לא הספקתי לענות לו, וכבר לא הספקתי לחזור אליו.
החבר אומר לי: "אין לך מה להיכנס עם עצמך לשטח. תארגן יחידות, תארגן סד"כים, זה מה שצריך פה, לשלוח סד"כים ליישובים!"
היה לי הרבה יותר נוח אם כמו רוב הצבא, החיילים שלי היו מגיעים מהבית והיתה לי מסגרת שאני יכול לפקד עליה. ואז הייתי הולך, בראש כוח, כובש יישוב וכובש מוצב. אבל אצלי כולם היו מפוזרים על המון מוצבים, מחנות ויישובים. לא היה מיקום שיכולתי להגיע אליו, לפקד משם. יכולתי רק להגיע ולהיות עוד לוחם באיזו נקודה. לכן החלטתי לפתוח, יחד עם הקמ"ן שלי, חפ"ק בפיקוד בבאר שבע, ולנסות בינתיים לנהל משם את האירוע מול המפקדים שנמצאים בשטח.
אוגדת עזה מוכרעת תוך חצי שעה. גדוד 51 נמצא ת"פ חטיבה דרומית שהמח"ט שלה, אסף חממי, נהרג כבר בתחילת הלחימה, והסמח"ט נפצע קשה. גם חטיבה צפונית, שגדוד 13 פועל בגזרתה, לא מצליחה לייצר פיקוד ושליטה. אני מבין שהדבר שהכי נכון לעשות זה להביא כמה שיותר מפקדים ומסגרות לוחמות של גולני מבחוץ ולדחוף אותם למקומות הרלוונטיים. אני מנסה לגבש תמונת מצב כדי לדעת מהם המקומות הרלוונטיים. אני יודע שיש לי שני מג"דים ותשעה מ"פים לאורך הגבול שנפרץ. חוץ מגזרת סיירת נח"ל, בדרום העוטף, כמעט בכל היתקלות ובכל מוצב ובכל מחנה יש לוחמים שלנו.
בשלב הזה המג"דים כבר לא עונים. זה מגיע לרמה כזאת שאני מדבר עם קצין לומד מגדוד 13 ואומר לו: "אתה עכשיו המג"ד", כי חשבתי שתומר כבר לא איתנו. את אוחיון, מג"ד 51, אני מצליח לתפוס רק אחרי הרבה מאוד שעות. אני מתחיל לעלות מול המ"פים כדי לנסות לקבל תמונת מצב ולהבין אם הם זקוקים לתגבורת. את מי שעונה לי, אני מתדרך מה לעשות.
במקביל אני מנסה להביא כמה שיותר כוחות של גולני מאיו"ש ולשלוח אותם לאן שצריך. את מפקד הסיירת, סא"ל דוד כהן, שהגיע במסוק מגזרת מנשה (ג'נין), שלחתי למרחב חולית-סופה. רביד פרץ ופופאי (שמעון אלשוילי) מהסיירת מגיעים עם הפְּלַגות שלהם, ואני שולח אותם למקומות שנדרש בהם תגבור וסיוע. את יעקב בן־חיים, מפקד ההכשרות של הסיירת, אני שולח לעין השלושה. מתניה אלינר, מ"פ מסייעת 12, מגיע עם כמה עשרות לוחמים מרמאללה, ואני שולח אותו לניר עם.
זה מבחינתי האירוע הכי משמעותי: איך אני מצליח - בתוך כל הברדק והכאוס של היום הזה - טיפה להשפיע, לעשות סדר ולהביא כמה שיותר לוחמים למקומות הכי מורכבים.
בשיתוף ידיעות ספרים
