קלייב דייוויס, מבכירי תעשיית המוזיקה האמריקנית ומי שעמד מאחורי הקריירות של אמנים רבים בהם וויטני יוסטון, ברוס ספרינגסטין, אריתה פרנקלין, קרלוס סנטנה, ג'ניס ג'ופלין ועוד, הלך לעולמו היום (שני) בביתו בניו יורק. הוא היה בן 94.
עשייתו של דייוויס השתרעה על פני שבעה עשורים וכללה עבודה במגוון רחב של סגנונות מוזיקליים. לאחר שמונה לנשיא קולומביה רקורדס בשנת 1967, בגיל 35 בלבד, היה אחראי להצלחות מסחריות של שורה ארוכה של אמני ענק, בהם ג'ניס ג'ופלין, בארי מנילו, וויטני יוסטון, גרייטפול דד, נוטוריוס B.I.G, אלישיה קיז וקלי קלרקסון.
דייוויס היה פעיל בתעשייה עד ימיו האחרונים, בין היתר כמארח מסיבת קדם-הגראמי השנתית שלו, שלעיתים משכה תשומת לב רבה יותר מטקס הפרסים עצמו. אריתה פרנקלין כינתה אותו "איש התקליטים הגדול בכל הזמנים". לצד המוניטין שלו כתומך בלתי נלאה באמנים, הוא נודע גם כאיש עסקים ממולח. ג'ון סייקס, לשעבר נשיא הפיתוח של MTV, אמר עליו: "הוא יכול לזהות להיט וברגע הבא לומר לך את מספר המכירות המדויק. הוא היחיד שמסוגל לעשות זאת". אלישיה קיז הוסיפה ב-2008: "הוא היה המנהל הראשון בחברת תקליטים שאי פעם שאל אותי מה אני רוצה עבור עצמי". קרלוס סנטנה תיאר אותו כך: "אם הייתי מצייר תמונה של קלייב, הוא היה נראה כמו ילד קטן עם לב גדול ואוזניים גדולות".
מנהלו של ספרינגסטין, ג'ון לנדאו, אמר ל"רולינג סטון" בשנת 2008 כי "דייוויס היה ראש חברת תקליטים בשנות ה-60. הוא היה בפסגה אז, וכעת, 40 שנה אחר כך, הוא עדיין בפסגה - זה מדהים. אני לא חושב שנראה דבר כזה שוב".
בריאיון ל"רולינג סטון" בשנת 2017 אמר דייוויס: "קשה להפריד בין החיים שחייתי לבין הקריירה שלי והמוזיקה העכשווית. אני מחשיב את עצמי בר מזל שבמשך יותר מחמישה עשורים, ובסביבה עסקית קשה מאוד, המוזיקה סיפקה לי חיים שלמים של הנאה וסיפוק בלתי צפויים".
דייוויס נולד בברוקלין ב-4 באפריל 1932 למשפחה יהודית. כשהיה בן 18 כבר איבד את שני הוריו בתוך פחות משנה. לדבריו, ההתמודדות עם מותם והצורך להסתדר בכוחות עצמו עיצבו את מוסר העבודה שלו. הוא למד באוניברסיטת ניו יורק ובהמשך בבית הספר למשפטים של הרווארד, שניהם באמצעות מלגות.
לאחר שסיים את לימודיו החל לעבוד כעורך דין, ובהמשך גויס לחברת CBS בזכות ניסיונו בתחום החוזים. במהרה מונה ליועץ המשפטי הראשי של חטיבת המוזיקה. חשיפתו לעולם העסקים של תעשיית המוזיקה הובילה אותו להתקדמות מהירה, עד שבגיל 35, כאמור, מונה לנשיא קולומביה רקורדס.
נקודת מפנה משמעותית נוספת בקריירה שלו הגיעה בשנת 1967, כאשר השתתף בפסטיבל מונטריי פופ בקליפורניה. עד אז התמקדה החברה באמנים מסורתיים יותר, אך דייוויס נחשף שם להופעות של דור חדש של אמני רוק, ובהם ג'ימי הנדריקס וג'ניס ג'ופלין.
"לא האמנתי למה שאני רואה. זו הייתה מהפכה תרבותית, חברתית ומוזיקלית", סיפר. "ידעתי שאני נמצא בעיצומו של משהו ייחודי ועמוק מאוד". במיוחד הותירה עליו רושם הופעתה של ג'ופלין עם להקתה Big Brother and the Holding Company. "ג'ופלין הייתה מהפנטת, כמו טורנדו לבן", אמר. זמן קצר לאחר מכן החתים אותה ואת הלהקה.
בהמשך הפך את קולומביה לאחת מחברות התקליטים המצליחות בעולם והחתים אמנים רבים, בהם סנטנה, ברוס ספרינגסטין, בילי ג'ואל, שיקגו, פינק פלויד, ניל דיימונד, Earth, Wind & Fire ואחרים.
בשנת 1973 חווה משבר משמעותי בקריירה, כאשר עובד בחברה שהואשם בזיוף מסמכים קשר את שמו לפרשה שכללה טענות על חיובים אישיים וקבלת טובות הנאה. CBS פיטרה אותו בעקבות ההאשמות. לבסוף נוקה מרוב הטענות, אך הודה בעבירת העלמת מס אחת ושילם קנס של 10,000 דולר.
שנה לאחר מכן הצטרף לחטיבת המוזיקה של קולומביה פיקצ'רס, ושינה את שמה ל"אריסטה". בהמשך מכרה קולומביה פיקצ'רס את החברה ל-BMG, מהלך שהפך אותו לאדם אמיד מאוד בזכות חלקו בחברה. באריסטה המשיך לעבוד עם אמנים מרכזיים ובהם גרייטפול דד, לו ריד, פטי סמית' ואנני לנוקס והפך את החברה לכוח משמעותי בתעשייה. לדבריו, הצלחתו של בארי מנילו עם השיר Mandy הייתה מהגורמים שאפשרו לו להחתים בהמשך את דיון ווריק, אריתה פרנקלין ובהמשך גם את ויטני יוסטון.
יוסטון הייתה האמנית המזוהה עימו יותר מכל. "היה לה קול, תמימות, עוצמה ויופי שהיו פשוט מדהימים", סיפר על הפעם הראשונה שראה אותה מופיעה בשנת 1983. בהכוונתו הפכה יוסטון לאחת הזמרות המצליחות בהיסטוריה, עם שבעה סינגלים רצופים שהגיעו למקום הראשון ומכירות של יותר מ-50 מיליון תקליטים. מותה של יוסטון ממנת יתר בשנת 2012 פגע בו במיוחד. "לא הייתה הבנה מצדה או מצדי שהיא משחקת עם המוות", אמר בשנת 2013. "כשחייו של אדם נגדעים בשל ההשפעה הקטלנית של סמים, אתה חש את הטרגדיה".
בשנת 2000, לאחר שעזב את אריסטה, הקים את J Records. בהמשך שימש נשיא ומנכ"ל RCA Music Group והיה אחראי גם להצלחות של אלישיה קיז, אשר, אדי ודר ואחרים. הוא סייע גם לחידוש הקריירה של רוד סטיוארט.
בשנת 2013 פרסם את האוטוביוגרפיה שלו, The Soundtrack of My Life, ובה חשף לראשונה בפומבי כי הוא ביסקסואל. עד יומו האחרון נותרה המוזיקה במרכז חייו. "אני עדיין אוהב אותה גם היום", אמר ב-2017. "אני שקוע בה. אני חושב שמוזיקה היא השפה האוניברסלית".
