לרגע היה נדמה שזה לא יקרה. המערכה מול איראן טרפה את הקלפים, התאריכים המקוריים נדחו, ואפילו המכורים הכבדים ביותר לפסטיבל רוק פתאל באילת, שאמור היה לחגוג בפעם ה-11, כבר התחילו להשלים עם האפשרות שייתכן כי הפעם, המסורת השנתית האהובה הזו תישבר. אלא שאז הגיע בווטסאפ מסר שהחל במילים: "שהחיינו והגיענו לזמן הזה", וברגע אחד, התוגה שכבר החלה להזדחל לעצמות התפוגגה לה ונעלמה. את ה"יש!" הקולקטיבי שהגיע לאחר מכן שמעו עד אילת, באחריות. עזבו את אילת: אפילו החות'ים שמעו אותה 2,000 קילומטר דרומה משם.
דני, גידי וחברים מתוך רוק פתאל 2026
(צילום: תומר לוי)
כי מה בעצם רוצה אדם אחרי עוד סבב של טילים וחרדות, ריצה עם הילדים לממ"ד וכל שאר התופינים שמגיעים חדשות לבקרים בשנים האחרונות, במקום המסוכסך והמקשה הזה? מה הוא צריך? ובכן, הוא צריך שלושה ימים באילת עם כמה מהמוזיקאים האהובים והמצליחים בישראל, חלק מהם אף גיבורי נעוריו - בלי אותם ילדים שאותם נשא על זרועותיו לממ"ד, והפעם נותרו בחיקה של סבתא בעוד אבא ואמא נמלטים דרומה כל עוד נפשם בם. זה בסדר, תהיו על המסכים כל היום מבחינתנו, אנחנו נהיה בשביל הבריחה.
יש משהו מיוחד בהגעה לאילת בתחילת הקיץ, רגע לפני שהעיר מתמלאת במשפחות, בני נוער ונופשים מכל הארץ, וריח הרדבול וקרם ההגנה והכלור ממלאים את הנחיריים. הרחובות עדיין נושמים, הטיילת רגועה יחסית, ובאוויר מרחפת תחושה שכמעט נעלמה מהעיר בעשורים האחרונים - משהו מאילת של פעם, אילת של האייטיז. כל מי שמבין מה זה אומר לסגור את הערב במק דויד, בקיצור, יבין את זה.
לזכותם של אנשי ההפקה, ייאמר שגם השנה הכול עבד כמו שעון. הארגון, הלוגיסטיקה, המעברים בין ההופעות, הסאונד הנהדר בפביליון של מלון הרודס - הכול מנוהל במקצועיות ונדיבות שכבר הפכו לסימן ההיכר של האירוע. לא מובן מאליו להרים פסטיבל בסדר גודל כזה בתקופה כל כך מורכבת, ועוד לגרום לקהל להרגיש שכל שנותר לו הוא ליהנות. אז זה בדיוק מה שעשינו.
את הערב הראשון פתחו מירי מסיקה וקרן פלס במופע משותף שהיה בדיוק מה שהיית מצפה משתי פרפורמריות מנוסות כל כך: מהוקצע, סוחף ובעיקר טבעי. הכימיה ביניהן, מן הסתם, נראתה אורגנית לחלוטין, והקהל הגיב בהתאם. רגע השיא הגיע כשהשתיים אירחו את שורד השבי אלון אהל. יחד ביצעו את "שקופים" של פלס, ובהמשך התיישב אהל גם ליד הפסנתר. זה היה אחד מאותם רגעים נדירים שבהם אלפי אנשים באולם שומרים על שקט מוחלט.
משם עבר הפסטיבל לאנרגיה אחרת לגמרי. אתניקס עלו לבמה והזכירו מחדש עובדה שקל לפעמים לשכוח: ייתכן מאוד שאף אמן ישראלי לא ייצר לאורך השנים כמות כזו של להיטים. הם פתחו במחווה לישי לוי, ימים ספורים לאחר מותו. זאב נחמה כינה אותו "הזמר הכי גדול בארץ", סיפר על החברות ביניהם וביצע את "אישה נאמנה", שכתב עבור לוי לאלבום "ריקוד רומנטי".
בהמשך נחמה התייחס בחיוך לטענה המוכרת שלפיה אתניקס אשמים בכך שהמוזיקה המזרחית הפכה לפופ הדומיננטי בישראל. "הם צודקים!", הכריז, ומיד אחר כך הלהקה יצאה למתקפת להיטים שהוכיחה בדיוק למה. חלק גדול מהם, כזכור, הפכו ללהיטי ענק בביצועו של אייל גולן, אבל גם בלי קשר לזה קשה לחשוב על עוד הרכב ישראלי עם קטלוג כזה.
יום ההופעות השני נפתח רגוע בשעות הצהריים עם שלומי שבת ופבלו רוזנברג. שני הזמרים האלה תמיד נראים כאילו נולדו להופיע יחד - וצהרי שישי באילת נדמה כמו העת המושלמת לזה. האנרגיה החברית, החום וההערכה ההדדית היו ניכרים. לשבת, כמובן, יש מאגר בלתי-נגמר של שירים שהפכו לפסקול ישראלי. בסיום הוא העלה לבמה את בתו מנור ואת נכדתו לביצוע של "בגלל הרוח", רגע משפחתי קטן ומתוק שהצליח לרגש אולם שלם.
בערב הגיע תורם של מוניקה סקס, שעברו ביעילות על התחנות המרכזיות בקריירה שלהם - מ"פצעים ונשיקות" ועד "השמלה ממדריד". האורחים היו היהודים, ותום פטרובר ואורית שחף נשמעו כאילו מישהו הקפיא אותם ב-1996 והפשיר אותם רגע לפני העלייה לבמה. העוצמה, האנרגיה והנוכחות עדיין שם במלואן. החיסרון היחיד: הם פשוט לא נשארו מספיק זמן. תביאו עוד.
את ההופעה הבאה כבר אי אפשר היה לפספס. אביב גפן עלה לבמה והקדיש את תחילת הערב לזכרו של נהוראי לייזר ז"ל, חייל שנהרג בפעילות מבצעית בלבנון בסוף מאי. לייזר היה מעריץ של גפן, ומשפחתו נכחה בקהל. באחד הרגעים המרגשים בפסטיבל כולו, גפן התעטף בדגל שהביאה המשפחה במהלך ביצוע של "מחר". בהמשך חיכתה לבני דור מסוים מתנה אמיתית: חמי רודנר וחברי איפה הילד הצטרפו לגפן למפגש פסגה ניינטיזי. השירים, הזיכרונות, האנרגיה - הכול התחבר לערב שהזכיר מדוע התקופה ההיא ממשיכה לעורר כל כך הרבה געגוע, בכעיקר בעת האחרונה. תרופה לנפש, לא פחות.
7 צפייה בגלריה
עצוב ומרגש. אביב גפן מניף כרזה שעליה נהוראי לייזר ז"ל על הבמה בפתאל רוק
(צילום: עזרא לוי)
את הפסטיבל חתמו בשבת גידי גוב ודני סנדרסון, שככל הנראה הבינו בדיוק מה הקהל צריך בערב האחרון: מנה גדושה של נוסטלגיה. לצדם הופיעו גם אפרים שמיר, אלון אולארצ'יק ומזי כהן הנפלאה, והבמה התמלאה לרגע ברוח של כוורת ושל ישראל אחרת - מצחיקה, מוזיקלית, חמה וחכמה. זה היה סיום מקסים לפסטיבל שכולו חגיגה של משהו שהתעמעם בשנים האחרונות, רוויות הפילוג והרוח הרעה; משהו שמקדש את היחד, את החוויה המשותפת, את האידיאל של מה שהיינו רוצים להיות, במקום המציאות של מה שאליו הפכנו. עוד לא מאוחר מדי לשנות, במילים אחרות.
"ידענו ימים טובים מאלה, החדשות היו קטנות", כתבו אולארצ'יק וסנדרסון בשיר "העולם שמח" ב-1975, "והיום הם גדלו וזה לא פלא/אתה בעניינים ואין לך לאן לפנות/יד ביד הולכים בטיילת משנים נושא/חשוב יותר להיות שפוי/ולא לדעת מה קורה". אז תודה על המנה הזו של שפיות. אהבנו ממש, וניפגש שוב בשנה הבאה.
הכותב היה אורח רשת מלונות פתאל.
