פסטיבל תיאטרון קצר, שעבר כבר לא מעט גלגולים ב-27 שנות קיומו באולם צוותא בתל אביב, הוא ללא ספק רעיון משובב. מחזות קצרים של לא יותר מ-20 דקות – לפעמים מבטיחים וראויים לפיתוח ולפעמים בוסריים שהיה צריך להתאמץ עליהם יותר לפני שעלו – אבל תמיד מרעננים, צובטים טיפה את הלב, תוססים ומופרעים במידה.
הפסטיבל, בניהולם האמנותי של מולי שולמן ועדי גורל, ממשיך להציג באולם הגדול במתכונתו המסורתית: ארבעה מחזות שהחלו מהבקשה הפשוטה "לכתוב בהשראת שיר", אבל הפכו לבסוף ליצירות שמתמודדות עם פחד, פרידה, לפעמים אובדן. ולא, זה לא רק עצוב.
ריטה שוקרון אורי סממה המוכשרים משתתפים ב"משיח עם אמא", שכתב אמנון פישר וביים נתנאל קפקא. את הבמה הריקה מאכלסים מיטה אחת וחבלי כביסה שעליהם תלויים בין השאר חזייה ותחתונים. המחזה, שיש בו תמונות מלאות פיוט אבל חסר שלד עלילתי, בנוי משש סצנות קצרות שבמרכזן אם יחידנית שמגדלת את בנה ומנסה להוריש לו תובנות לחיים וכוחות להמשיך את חייו בלעדיה, מנסה לענות על שאלות לא פתורות שפישר היה רוצה לשאול את אמו שנפטרה כשמלאו לו 26. הסצנה הפותחת, שבה הילד אומר לאמו שהוא מרגיש כמו המשיח, נולדה בהשראת שיחה אמיתית שקיים עם אמו, שהורידה אותו לקרקע כשאמרה לו שאין משיח, רק משיח שקר.
"שלישיה", מחזה מלא חן של אביה ברוש ירושלמי, שביימה מיכל עוזיאל ומיטיבים לשחק בו טלי שרון, יואב היימן ונועם אימבר הוא קומדיה רומנטית מורבידית על "לזכור ולא לשכוח". אחרי ערב לוהט בין שני זרים בבר, נירית -אלמנה פלוס, ואייל - רווק צעיר, נכנסים לדירה שלו להמשיך מאיפה שהפסיקו. דווקא ברגע הזה מצטרף אליהם לפתע גבר שלישי, בעלה המנוח של נירית, שמתעקש להזכיר לה מאין באה ולאן לעזאזל היא חושבת שהיא הולכת.
שני קציני נפגעים, ותיק וצעיר, מככבים בקומדיה "צריך לצלצל פעמיים", של דניאל פורקוש בהשתתפות יורם טולדנו ועידו אליאלי. השניים עומדים בפני עוד דלת של עוד בית בצילו של עץ תפוח ומתלבטים תור מי לצלצל הפעם. במחזה, שאותו ביים בהצלחה תום חגי, שווה בהחלט להמשיך להשקיע.
"בסיבוב השני", שכתב רוד בן זאב וביים יובל ינאי, נותן הזדמנות צ'אנס לשחקנים שלו מיכאל הנגבי, אלון נוימן ואורנה רוטברג להוכיח שהם משתבחים עם השנים. במרכזו ילד (שכבר אינו ילד) שחוזר מלונדון לבית הוריו כדי לבשר להם חדשות משמחות. מהר מאוד הוא מגלה שהחדשות לא בטוח משמחות, שהוריו כבר ממש לא כמו שזכר, וכנראה שגם לא המדינה.
הבטחה אחרת בפסטיבל הוא המקצרון "אישי קצר" שמתקיים בצוותא 2 ושבו יצירות אישיות ואוטוביוגרפיות, כשכאן הכותבים הם גם השחקנים, והיצירות כולן משלבות עבודת וידאו-ארט. רוב היצירות, גם כשהן חובבניות לא פעם נוגעות ללב ומצחיקות. ב"איך להיפרד ב-20 דקות" של יעל בר שביט ומיכל זיס, שתיהן דווק אלא מצליחות להיפרד: אחת מרכב ישן שלא מאפשר לה להתקדם, ואחת מטיפול פסיכולוגי שהיא כלואה בו שנים, כשהקהל מוזמן לעזור להן במשימה.
"פרויקט חיה" של מרט פרוחומובסקי נוגע ללב דווקא בגלל פשטות וכנות הביצוע שלו והסיפור מעורר ההזדהות. זהו סיפורו של מיכאל, שתמיד התמחה בפרויקטים בלתי אפשריים. לרוע המזל, זה לא הכין אותו לקשר עם חיה - סיפור אהבה גדול, שהסתיים באופן מכאיב ובלתי צפוי. עכשיו הוא מזמין את הקהל לנבור איתו בזכרונות שנותרו מאחור מסודרים בדרייב - תמונות, מכתבים וצילומי מסך - בתקווה לפענח למה הוא נכווה כל כך.
גם "רוקדת על כל החתונות" של הדס נוימן, רווקה נצחית מלאת הומור, עוסק באהבות שלא זכו לטבעת. מדובר במופע תיעודי שמחטט בארכיוני חתונות של אחרים, שבו נוימן שואלת שאלות על שייכות, אינטימיות ורווקות מאוחרת, ומשתפת בהן את הקהל.
העבודה המסקרנת במקצרון הזה היא "לך תסביר" של דור רגב, בעיקר בגלל שפת התיאטרון המרתקת שאותה יצר. המסע תיאטרלי-ביוגרפי נולד מתוך ניסיון קלוש להסביר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לסוחר ירקות פקיסטני חמדן בוולנסיה, שם למד קרקס. כשנשאל על הסכסוך הישראלי הפלסטיני, רגב הנבוך לא ממש ידע איך להסביר לו את עמדתו כישראלי ואת המורכבות. כשחזר לדירתו, החל לנסח תשובות אפשרויות ושינן דף מסרים למקרה שיחווה סיטואציה דומה. וכך, בכל פעם שנשאל על ישראל, שלף את תשובותיו המנומקות. בארץ, עם זאת, דור רואה בעצמו אאוטסיידר שלא ממש מרגיש שייך לחברה הישראלית. את הדיסוננס הזה הוא מנסה להעביר על הבמה עם דמויות שמייצגות דימויים שונים: הברווז שמבטא את טשטוש הזהויות - ומן העבר השני אדם במסכה שמבטא את ההליכה בתלם והקונפורמיות.
לראשונה בפסטיבל: אולם בר גיורא הסמוך מצטרף, כשמועלים בו מיוזיקלס קצרים בליווי מוזיקה חיה ובניהולו האמנותי של ליאור רונן, כשגם ברגעיו החלשים של המקצרון הוא היה מפוצץ בכישרון. X-it, אופרת ראפ קומית, טרגית ופנטסטית, של נדב עדר, שאחראי לכתיבה (לכתיבת המוזיקה שותף גם אורי ברינקר) וגם מככב בה, בהחלט שווה שישקיעו בה ויהפכו אותה למחזמר שלם. זהו סיפורו של צעיר שהחשש הכי גדול שלו הוא זוגיות עם אותה בחורה עד סוף החיים. במרכז העלילה עומדים יואב ועלמה (בגילומה של אלינור וייל, ארוסתו של עדר), שני מונוגמיסטים סדרתיים, שמאסו בדירות שלושה חדרים בצפון הישן ובחלומות על זוגיות מושלמת. הם מתנסים, מתחרטים, נפרדים ושוב מתחברים, עד שברגע של חולשה הם מחליטים לצאת למסע נקמה מדמם. מלבד עדר ו-וייל, משתתפים בו עמית שושני, רועי ועקנין ומיקה פילבסקי.
"עוקב של אהבה" של בן זבלודובסקי שביים תום חודורוב, כשאת המוזיקה כתבו אלעד פרץ וזבלודובסקי שגם משחק ומוכיח איזה כישרון טמון בו, הוא קומדיית נונסנס מוזיקלית על המרדף התמידי אחר אהבה והפער הבלתי-נסבל בין פנטזיה למציאות. מלבד זבלודובסקי, משתתפים בו גם שאול אנטמן וסוזאנה פפיאן המוכשרים. בן, רווק תל-אביבי שנמאס לו להגיע לחתונות לבד, פוגש את אהבת נעוריו מהתיכון שמתחילה לעבוד במסעדה בה הוא ממלצר. מה שמתחיל כפלרטוט תמים ואופטימי, הופך במהרה לאובססיה.
"אשת חיל מי ישמע" של נטע טרוים ודניה לנדסברג-מזרחי (המוזיקה של נדב ויקינסקי ולבימוי אחראי רוני דה-פיצ'וטו) הוא מחזמר גוספל-יהודי על אהבה, שכינה, מרד, וקול פנימי שבוקע החוצה – דרך ערב קריוקי שידוכים מגזרי סוער במיוחד, ומשתתפים בו שני ששון, נטע טרוים, טירל יגוני ועדן גולדמן. תהילה, דתייה לאומית עם פה ג'ורה וחצאית קצרה מדי, חוגגת 35 ועוד לא מצאה חתן. חברותיה נועת-הלל ואיילת-חן, במחטף מתוכנן היטב, הופכות את יום ההולדת שלה לערב קריוקי-שידוכים מגזרי, אליו מגיע נריה, הקראש המיתולוגי והחתיך מימי בני עקיבא שהתרווק לאחרונה ומפיח בה תקווה חדשה.
מחזה נוסף שזכה בתגובות אוהדות, אבל היה כדאי לעבוד עליו קצת יותר, הוא "פולחן אישיות" שכתבה שרי עציץ שגם מששחקת בו לצד נועה כרמי, גיא רון, איתמר פרס וגיא טריער. נעם פרנק ביים את המיוזיקל, שהוא בעצם טקס החלמה לאומי גרוטסקי שבו מנסים המשתתפים "לסגור חשבון" עם השליטים שבתוכנו ועם עצמנו.
