כמה חודשים אחרי שסיימה את לימודי המשחק שלה, מאי גריאני ישבה בבית והעבירה זמן איכות בהרהורים. היא הספיקה לחוות את השוק הראשוני של היציאה מחממת בית הספר למשחק של יורם לוינשטיין לעולם המסעיר שבחוץ, לקבל הזמנה לכמה אודישנים, לפחד מהם, להתנסות בהם, ואז הגיעה הקורונה. "מצאתי את עצמי יושבת בבית עצובה, ולא מבינה כי אני פשוט כל כך רוצה לשחק אבל אין לי אופציה", היא מספרת בראיון ל-ynet, "לא ילהקו אותי לשום פרויקט או הצגה עכשיו, אז מה עושים?". בצר לה גריאני פנתה להסחת דעת בצורת טיקטוק. שם היא פרקה את כל השלהוב המשחקי שלה והשתעשעה בסרטוני ליפסינק, דילגה בין דמויות והצחיקה את עצמה, ופתאום קלטה שעוד אנשים צוחקים חוץ ממנה. "הטיקטוק היה נקודת אור קטנה באפשרות לשחק, גם אם זה סרטון שמוגבל לדקה. לקחתי את זה בשתי ידיים וידעתי שגם את הדקה הזאת אני הולכת לנצל".
מבחינת גריאני, שהפציעה לפני שנתיים על המסך בסדרה "מנגן ושר" כבת הדודה של גילי (שגילם בר צברי), הטיקטוק זה המקום שבו היא יכולה לחגוג. "כשרק פתחתי את החשבון לא עניין אותי שיעקבו אחריי", היא מודה, "זה קרה לפני שבכלל היה עניין סביב הטיקטוק, לא ידענו מה זאת החיה המוזרה הזאת. אמרתי לעצמי שיותר טוב שאף אחד לא יראה את זה ואני אוכל לעשות את השטויות שלי. זה היה כמו 'אזור בטוח' בשבילי. גם ככה אנחנו בבית, קורונה, שום דבר לא קורה, בואו נעשה שטויות".
אנשים מזהים אותך משם?
"כן, זה תמיד מפתיע אותי. זה מוזר. מזהים אותי משם יותר מאשר מ'מנגן ושר'".
וכך הפכה גריאני, שההזדמנות הבאה שלכם להכיר אותה תהיה בדרמה "איסט סייד", שעולה הערב (א') בכאן, למקרה חפיפה בין שתי קבוצות שהן לרוב מנוגדות: מצד אחד שחקנית שהשקיעה שנים יפות בלימודי משחק ונאלצת להתמודד בעולם שבו מלהקים לוקחים בחשבון גם את מספר העוקבים של המלוהקים ברשתות, ומצד שני פעילת טיקטוק שעפה על הפלטפורמה, גם אם בזעיר אנפין. במידה מסוימת היא יכולה להתרעם על עצמה ולגלם את הקונפליקט כולו - מה שבטוח זה שמדובר בתפקיד אופי.
"איסט סייד" - טריילר
(צילום: באדיבות כאן)
כשברקע איומי הסגירה המרחפים מעל תאגיד השידור הציבורי, מביאה "איסט סייד", בכיכובו של יהודה לוי, את סיפורו של מומי - איש שב"כ לשעבר שסוחר בבתים במזרח ירושלים כדי להבטיח את עתידה של בתו, בעלת הצרכים המיוחדים. גריאני מגלמת את קרן, שמפלילה את אחד העובדים של מומי (בגילום אמיר חורי), אבל מפתחת איתו מעין מערכת יחסים.
"מבלי לעשות יותר מדי ספוילרים, קרן היא לקוחה של אשרף, סוחר בסמים קלים, והמפגש ביניהם הופך לקונפליקטואלי - אבל מצית ביניהם ניצוץ הדדי", מתארת גריאני, "יש תחושה שיש להם שפה משותפת שמקלה עליהם לדבר".
כמו לא מעט קולגות בתחום, גריאני זוכרת את עצמה כילדה שחלמה לשחק. "מגיל צעיר אהבתי להופיע בפני המשפחה והלכתי לחוגים ו'הנה תראו אותי, אני עושה לכם הצגה'", היא נזכרת, "כזאת שבפעם הראשונה כולם מוחאים כפיים ובפעם המאתיים כולם נאלצים כזה להגיד 'כן, טוב, יאללה'. עם השנים, בתור נערה, הייתי יותר בהישרדות של חיי חברה ולימודים וזה נזנח קצת, אבל בגיל 13 הלכתי לישון אצל חברה וראינו את הסרט 'אור' עם רונית אלקבץ ודאנה איבגי. סרט קשה, והיינו צעירות, אבל כשראיתי את דאנה נשמתי נעתקה, ואז הופיעה רונית ואני ממש זוכרת את זה בגוף. שם הבנתי, לא במודע, שנדבקתי. שזה לא יעבור".
היא גדלה ביהוד, בת בכורה עם אח אחד צעיר ושני הורים דומיננטיים. כשהייתה בת 12 ואחיה הקטן בן שש, החליטו ההורים שלה להפריד כוחות. "הגירושים שלהם לא היו כמו הסיפורים הקלאסיים", היא מבהירה, "זה תמיד מורכב אבל הם נשארו חברים מאוד טובים. לא היה הסכם גירושים של ימים אצלך וימים אצלי. זאת ערבוביה שיכולה להיות מבלבלת אבל גם מנחמת, כי תמיד שניהם בתמונה והקשר מאוד הדוק. גם מסתכלים על זה בתור הרפתקה, כי שניהם קצת היפים מהסבנטיז, אבל זה עדיין גירושים. אני לא חושבת שאפשר לצאת מזה נקי".
הייתה לך את הפנטזיה הזאת בתור מתבגרת שהם יחזרו לחיות יחד?
"לא, אף פעם לא. הייתי מאוד קיבלתי את זה ואחרי לא הרבה מאוד זמן גם הבנתי שזה עדיף. לא כי הם רבו מולנו, זה אף פעם לא קרה. מעולם לא היה מתח בבית או אווירה קשה, לא שאני זוכרת בכל אופן. אבל לקראת הסוף היו הרבה מורכבויות במשפחה, סבתא שלי ואמא שלי עברו דברים והיה צורך ברגיעה של כל רעשי הרקע. ואז זה קרה".
אמא שלה לא נישאה שוב מעולם ("כי היא נפש חופשייה"), ואבא שלה המשיך לפרק ב' שכלל שתי אחיות צעירות לגריאני. "אני קיבלתי את נגה כשהייתי בת 19", היא משחזרת, "בהתחלה זה היה לי קשה מאוד. היה רגע מאוד לא קל כשאבא שלי בישר לי, אבל אני ממש זוכרת שהחלטתי שאני הולכת לפגוש אותה, כשהיא הייתה בת חודשיים-שלושה. ראיתי אותה בסל-קל ופתאום קלטתי שזאת אחותי. ראיתי את זה בפנים שלה והיה רגע התאהבות קלאסי. התאהבתי בה אנושות והדאגה והצורך להיות איתה כל הזמן, זה לגמרי באזורים של האמהות".
"אני חושבת שהמשחק זה משהו שאמא שלי הנחילה לי, או לפחות היא הייתה הראשונה לזהות", היא מאבחנת. "אמא שלי היא ההשראה שלי להכול, היא אישה מאוד גדולה מהחיים. לחיות לצידה זה היה ללמוד משחק בלי להבין בכלל. היא אישה כל כך אהובה ובכל חדר שהיא נכנסת אליו אי אפשר לפספס אותה. כריזמטית מאוד וגם בווליום גבוה. שילוב של שניהם".
החלום להיות שחקנית היה החלום שלה?
"זה משהו באופי ובהוויה שהוא פשוט בילט-אין. תמיד זרקו לה שהיא שחקנית והיא השתעשעה ברעיון. היא אישה שיכולה לדבר איתך ופתאום לעבור לדבר באיזה מבטא כי ככה בא לה, בלי שום קשר לשיח".
זה יכול להיות מאוד מבלבל.
"אבל זה גם כל כך מעניין. זה קצת מה שאומרים על טיקטוק, שאתה גולל ואתה כל הזמן באיזה עניין. אז זה גרם לי להיות בן אדם יותר מאופק מצד אחד, אבל מצד שני כל הטירוף הזה קיים בי. במהלך הלימודים הבנתי שהיתרון שלי כבן אדם זה שאני מאוד אמפתית, ולפעמים האמפתיה משתלטת עלי עד שאני יכולה ממש להרגיש מה החוויה של הבן אדם השני, ואני חושבת שזה הקלף שלי כשאני משחקת".
ואת נהנית מהרגישות הזאת?
"יש לה פלוסים אדירים ויש לה גם מינוסים שאי אפשר לברוח מהם. כשמרגישים משהו מאוד חזק, לפעמים יותר מדי חזק ואי אפשר לסנן את זה או להגיד 'יאללה, תעבירי הלאה'. אי אפשר. זה קשה. אז למדתי להתמודד עם זה, ולהבין שאני פשוט בן אדם רגיש בעולם".
את מהאנשים האלה שבטח שומעים כל הזמן "למה אתה עושה דרמה מכל דבר!".
"זה לגמרי משפט שאני רגילה לשמוע מאמא שלי, 'את כל כך דרמטית!'".
נו, ומה יותר מתאים לאדם כמוך מאשר לימודי דרמה.
"האמת היא שהגעתי ליורם (לוינשטיין, ס"ש) בן אדם מאוד עצור יחסית וחסר ביטחון, יודעת שאני שחקנית אבל לא באמת מעזה להסתכל על זה בעיניים ולקחת מקום. עד שיום אחד היו לנו שיחות חתך בשנה א', כי יש הדחות ובוחרים את מי להעיף, ויורם אמר: 'אני אוציא אותך מהארון המשחקי שלך'. מאז חוויתי פריחה אדירה. זה היה הקצה של תהליך ארוך ומייגע, אבל המשפט הזה זיקק איזה משהו והרגשתי שרואים אותי. שזה קיים בי. שאני לא דרמטית מדי", היא צוחקת.
"מהר מאוד הבנתי מי זה רביד והוקסמתי"
כשהם מתנהלים על קו פלורנטין (שלה) ופתח תקווה (שלו), גריאני מטפחת מערכת יחסים עם בן הזוג שלה מזה כמעט שנה, המוזיקאי רביד פלוטניק (לשעבר נצ'י נצ') - מי שהמסע שלו אל הקונצנזוס החל כמאבק של כמה שנים, ונגע רשמית בתהילה כשהופיע בשנה שעברה בהיכל מנורה ביד אליהו, סולד-אאוט, ואיגד את כל השמות הבולטים של סצנת ההיפ-הופ המקומית לחגוג איתו על הבמה. בפעם השנייה שהגיע לשם, פלוטניק כבר הרגיש יותר בנוח וסיפר לאלפים בקהל על הזוגיות החדשה בחייו, ששמה קץ לתקופת רווקות ארוכה, והביא לתרועות מהקהל הנרגש.
החיבור בין השניים לא היה מובן מאליו. היא הסכימה להיפגש עם פלוטניק אחרי שראה אותה ב"מנגן ושר" והביע עניין בפני בר צברי, השחקן הראשי וחבר טוב שלו, לגבי זהותה. "הכרתי שירים שלו, ברור, אבל לא לעומקו של עניין", היא מודה.
הם התחילו להתכתב ואז שוב צצה הקורונה - הפעם בדמות מחלה אצל גריאני - והסיפור כמעט התפספס. אבל בסוף הם נפגשו ביום חורפי וגשום. "היה חיבור מהרגע הראשון, כן, אבל שנינו היינו מאוד זהירים וחשדניסטים, כי אני לא בת 25, אני צריכה להבין מי עומד מולי. אבל מהר מאוד הבנתי מי הוא והוקסמתי".
אני מנסה לדמיין אותך מצפה לראפר באד-בוי ומקבלת את רביד פלוטניק, שנראה די מיושב בדעתו.
"לגמרי, ואז גיליתי את הרגישות ועוד מלא דברים מקסימים. מאוד הופתעתי מהדיסוננס הזה. אבל זה סוד הקסם".
הוא בעבר סיפר בריאיון שהוא לא רוצה זוגיות עם מישהי מהתחום.
"ראיתי שכשאמרו לו 'אז לא שחקנית', הוא גיחך", היא מחייכת, "וראיתי את הגיחוך".
יש יתרון בזה ששניכם אמנים שמתפרנסים מהאמנות שלהם, שצריכים גם לשווק את עצמם ומצד שני לשמור על המהות?
"לגמרי. אני לומדת ממנו המון כי הוא עושה את זה שנים לפניי, אז יש לו הרבה מה ללמד. בעיקר להיות אני".
זאת העצה הכי טובה שהוא נתן לך?
"כן. לא לעשות שום דבר שלא בא לי לעשות. לא לעשות משהו כי צריך, ועבורי זאת הקלה מטורפת. אפילו לפני הריאיון - זאת פעם ראשונה ששואלים אותי שאלות ואני עונה - לא ידעתי למה לצפות, והוא אומר לי כל הזמן, 'כל עוד את נשארת את, זה יקרה'".
