בסצנה שממנה יצאה לדרך העונה השלישית של הסדרה "שרינקינג" באפל TV פלוס, מגיע פול, הפסיכולוג המהולל שמתמודד עם שלבים מוקדמים-אך-מתקדמים של פרקינסון, למרפאה נוירולוגית. בחדר ההמתנה הוא פוגש את ג'רי, חולה פרקינסון במצב מתקדם בהרבה. הם לוחצים ידיים לא יציבות ומתחילים להחליף חוויות ורשמים.
"שרינקינג" - טריילר
(באדיבות אפל TV פלוס)
ג'רי מזהיר את פול מהשלב בו יתחיל לדמיין שהוא רואה דברים, ונזכר כיצד פעם היה בטוח שהאלי בארי נמצאת איתו במקלחת וזה היה דווקא נחמד, אבל בפעם אחרת זו הייתה אמא שלו. בסוף נמאס לג'רי מהרחמים העצמיים והוא אומר לפול: "אני עוד כאן, פאק פרקינסון". הרופאה יוצאת וקוראת לפול, למרות שג'רי חיכה בתור לפניו. פול קם, נעצר, מסתובב ואומר לג׳רי: "פאק פרקינסון". זה רגע כל כך מרגש שבאמת קשה שלא לבלוע את הגרון, אבל אז ג'רי מביט סביב בחדר ההמתנה הריק ואומר לעצמו: "וואט דה פאק, אני הייתי פה קודם", והדמעות החנוקות מפנות מקום לצחוק.
נכון שהסצנה הזו קפצה כמה דרגות בזכות הליהוק - פול בגילומו של הריסון פורד וג'רי של מייקל ג'יי פוקס, שחי בעצמו עם פרקינסון - אבל זה לא כל הסיפור. ליהוק הוא ממילא חלק מכריע בהצלחה או בכישלון של כל סדרת טלוויזיה, והאמת היא שהסצנה הזו הייתה עובדת גם בלי השמות הגדולים. זה בדיוק הטריק הגדול של "שרינקינג": היא שוברת לך את הלב ואז גורמת לך להתפקע מצחוק, מרימה אותך רגע לפני שהיא נותנת אגרוף בבטן. ובכל אחד מהמצבים האלה היא כתובה נפלא ומצליחה להפעיל מנעד של רגשות שכמעט שכחנו שקיימים.
ביחד הם רקמו סיפור שהבסיס שלו הוא קליניקת פסיכולוגים, אבל זה רק קרדום לחפור עימו על הדמויות השונות. גבר אחד בשם ג'יימי (סיגל) שאיבד את אשתו האהובה ועכשיו מגדל לבד את בתו (לוקיטה מקסוול), למרות שהוא שקוע בתהום עמוקה; גבר מזדקן בודד (הריסון פורד) שמגלה כי הוא חולה פרקינסון; צעירה חכמה (ג'סיקה וויליאמס) שמפיצה אור ואהבה אבל אין לה שום דבר מזה לעצמה; חייל משוחרר (לוק טאני) שמתמודד עם פוסט-טראומה, והשכנה ממול (כריסטה מילר) שחייה דווקא נוחים ודי מאושרים, אבל היא משתגעת מחוסר מטרה.
למרות כל המטען האנושי הזה, הסיפור האמיתי של "שרינקינג" הוא לא שהחיים קשים ולפעמים בלתי-אפשריים, אלא שהדרך היחידה לעבור אותם זה לחיות עם קהילה - It takes a village, כמו שאומרים. הכפר של "שרינקינג" הוא קבוצה קטנה של אנשים טובים, רחבי-לב, אמפתיים, כאלה שכולם היו רוצים כחברים. הם ציניים וסקפטיים מבחוץ, ונשמות גדולות באמת מבפנים. והם מאוד מצחיקים.
העונה הראשונה של "שרינקינג" עסקה באבל של הדמויות אחרי שאישתו של ג'יימי נהרגה; השנייה התמקדה בהשלמה ובשלישית אמורים כולם להמשיך הלאה. אבל אין דין לעזוב את הבית לקולג׳ או אפילו להפוך להורים בעזרת פונדקאית (שני קווי עלילה מרכזיים בעונה), כדין עוד שנה של מחלת פרקינסון שהולכת ונותנת את אותותיה יותר ויותר. כל אלה נושאים כבדים והחבל בין קומדיה דרמטית צמודה לקרקע למשהו קרינג'י במיוחד דק מאוד. "שרינקינג" מצליחה ללכת עליו בלי ליפול, משום שהכותבים שלה כל כך טובים בהפיכת רגעים קשים לקומדיה טלוויזיונית, ומשום שהאנסמבל שהתאסף בסדרה הזו כנראה לא יכול היה להיות יותר מוצלח.
אך גם אנסמבל נהדר לא יכול להתקרב להריסון פורד. בגיל 83, "שרינקינג" מאפשרת לפורד לפרוח עם אחד התפקידים הטובים בקריירה שלו. הוא נרגן נפלא, זה לא חדש, אבל הוא מקבל פה הזדמנות להראות גם רוך, פגיעות ואנושיות שמעוררים אצל הצופים רצון לחבק אותו. הסוף שלו ברור ושובר-לב, והידיעה הזו משאירה ענן קבוע מעל הסדרה גם ברגעים המצחיקים ביותר שלה - שיש מהם בשפע. קצת כמו The Pitt, "שרינקינג" היא מעיין אמפתיה שאינו מתייבש והעיתוי שלה עכשיו, בוודאי בארה"ב, לא יכול להיות יותר מתאים. כל אחד צריך כתף להישען עליה, "שרינקינג" נותנת אחת כזו דרך המסך.
