Just Dance
כש-Just Dance יצא ב-2009, העולם הכיר לראשונה את ליידי גאגא. עם קליפ שהציג מסיבה מופרעת ופרובוקטיבית ומילים שמבטיחות שהכול יהיה בסדר - הזמרת הפכה לפתע שם שאי-אפשר להתעלם ממנו. זו הייתה נקודת פתיחה לקריירה שלה, ובדיעבד אחד השירים שמסמלים את "פופ המיתון" של 2009 שהיה אסקפיסטי ומקסימליסטי שעה שארצות הברית נאבקה במשבר כלכלי.
Just Dance סימל רוח נעורים, הדוניזם והנאה מהחיים עד תום, ומאז ליידי גאגא המשיכה להכתיב את הלך הרוח בפופ - ולא עצרה לרגע. אבל אני, שבגיל 12 חשבתי שאני מבינה משהו במוזיקה, ניבאתי נבואת זעם: אני זוכרת איך שמעתי את השיר בנסיעה עם אימא שלי באוטו, בתקופה שבה ניגנו אותו בלי הפסקה בגלגלצ, ואמרתי לה "אמא, תקשיבי לי טוב. עוד שנה מהיום אף אחד לא ידע מי זאת ליידי גאגא. היא תהיה וואן היט וונדר - ותיעלם". לא הבנתי שהיא ממש לא טרנד חולף, אלא כוח טבע שיסובב סביבו את הסצנה המוזיקלית הבינלאומית. מאז אני אוכלת את הכובע בהנאה גדולה. שירה נאות
Paparazzi
את לא באמת הופכת להיות כוכבת פופ עד שיש לך מה להגיד על החיים בתור כוכבת פופ. נשמע כמו שאלת הביצה ותרנגולת? ובכן, ליידי גאגא מסוגלת לשחק את שני התפקידים, וגם להיות הלול אם צריך, וזה בדיוק מה שהלהיט מאלבום הבכורה שלה, The Fame, ניסה להסביר בדרכו הכיפי, הממזרית, הממכרת כמו המרדף אחרי לייקים: זה אף פעם לא היה עניין של "אם" גאגא תהפוך לאייקון שמפרנס צלמי פפראצי כבר שני עשורים, אלא רק "מתי". והתשובה הגיעה מהר מאוד: מ-ע-כ-ש-י-ו. עינב שיף
Bad Romance
אמרתם ליידי גאגא - אמרתם Bad Romance. השיר של הזמרת, שיצא במהדורה המחודשת של אלבום הבכורה שלה, הגדיר באופן מושלם את הקו האמנותי שהיא מציבה לעצמה: מוזר, מפחיד, מגוחך, מזעזע, הכי ממכר שיש - ואתם תמותו על זה. השילוב בין קצב פועם שסוחף קדימה, סינתיים מתכתיים, סי-פארט בצרפתית (כי למה לא בעצם?) והברות חסרות פשר שנדבקות למוח ולא מרפות, הפכו את Bad Romance לא רק לאחד מהשירים הכי טובים של גאגא - אלא לאחד השירים הכי טובים של המאה. נראה אתכם מתווכחים. עומר טסל
Born This Way
במבט ציני Born This Way זה שיר קצת פתאט. בואו - המנון העצמה שחוגג שונות מינית, מגדרית ואתנית עם פזמון בומבסטי ומסר ישיר וכמעט ילדותי, לא בדיוק עונה להגדרה של אמנות גבוהה. אבל זה בדיוק הקסם של Born This Way, שיר הנושא מתוך האלבום השני שלה, שנכתב במהלך סיבוב הופעות והוקלט בין עיר לעיר באירופה. בהרבה מובנים זה המגנום אופוס שלה: קבלה עצמית רדיקלית, חיבור בין אלוהים לקהילה הלהט״בית, דאנס פופ עוצמתי ופאן פאן פאן.
השיר הזה הגדיר אותה, את התקופה (שנת 2011) וגם דור שלם של מעריצים שהלכו אחריה: השיר התנגן שוב ושוב, "גלי" הייתה הסדרה הכי פופולרית בטלוויזיה ואפשר היה לכתוב בפייסבוק #bornthisway. אז עוד לא ידענו איזה אסון הרשתות החברתיות ימיטו עלינו, או על הפאשיזם שיעלה ברחבי העולם ויחבוט באותה קהילה גאה שכל כך שמחה לצאת מהארון לצליליו. Born This Way זכה לאינספור מחוות וגרסאות כיסוי והפך לשיר עממי של קהילות גאות ברחבי העולם, אבל יש גם המון מעריצים פרטיים שיספרו באינדיבידואליות איך הוא שינה את מסלול החיים שלהם ונתן להם תקווה שיש להם מקום בעולם. יש שירים שמגלמים בתוכם רגע בהלך הרוח העולמי, וששומעים בהם את משק כנפי ההיסטוריה. עכשיו בלי ציניות - זה בדיוק אחד מהם. שירה נאות
Judas
ההצלחה המסחררת של אלבום הבכורה והתגבשות גרעין המעריצים והמעריצות ("המפלצות הקטנות") מאחוריה עודדו את גאגא לדחוף בכל הכוח – ומדובר בבולדוזר בגובה מטר וסיגריה – לכיוון אפילו יותר אגרסיבי וקאמפי. Judas הוא מיצוי אידיאלי של הגישה: פטיש פופ עמוס כמו ארוחת בוקר במלון שמפלרטט עם מוטיבים דתיים ומוגש בחסות קליפ אקסטרווגנטי ומוגזם. גאגא מייללת שהיא מאוהבת באותו טיפוס בוגדני אך ממכר, ומפגינה זיהוי נבון של נורמן רידוס מ"המתים המהלכים" בתור האבטיפוס העדכני של הדמות. המעבר הווקאלי בין סגנון השירה החובטת של הבתים לרכות היחסית של הפזמון משחרר בבת אחת כל כך הרבה אנדורפינים - שזה נראה כאילו ממש עוד רגע ישו מגיע, והוא כבר יראה לג'ודאס מה קורה למי שמתעסק עם אחותו. עינב שיף
Scheiße
כשחושבים על גאגא חושבים דרמה, גלאם ועוצמה. אבל היא גם אחת הנשים המצחיקות בפופ, שיודעת להפוך את עצמה לבדיחה ולהסתכל במבט מאוד מפוכח על הקומדיה שבדמות הגדולה-מהחיים שלה. אפשר לראות את זה בסיבוב ההופעות האחרון שלה, שבו בכל ערב מחדש הזמרת הפתיעה את המעריצים בפזמון מהשיר The Dead Dance, והפכה את הקמאפיות שלו לרגע קומי במופע.
Scheiße (שייסה, בגרמנית: חרא), השיר הפסאודו-גרמני שלה שנכתב אחרי שביקרה בברלין, הוא גם רגע כזה. השיר הזה הגיע כל הדרך אל תצוגת האופנה של טיירי מוגלר, במהלך גאגא קלאסי של שילוב גבוה ונמוך. גרמנית מומצאת לצד אופנת קוטור, פזמון קליל לצד בתים מלאים בסינתיים קשוחים והשפעות טכנו. לאורך הקריירה של גאגא השיר הזה שמר על מעמדו האיקוני גם בזכות ההופעה שבה היא העלתה לבמה מעריץ נלהב לבוש בכתום לרקוד את הכוריאוגרפיה של השיר הזה, ולהפתעת כולם הוא ידע את כל התנועות וסיפק שואו מושלם לצד הרקדנים שלה. רגע אייקוני, שיר אייקוני, אישה איקונית. שירה נאות
Applause
מהרגעים הראשונים שהיא פרצה לחיינו, זה היה ברור שליידי גאגא היא כוכבת פופ שמבינה את העולם שאליו היא צוללת ושאת חוקיו היא משנה. אחרי Born This Way, גאגא התקרבה בחזרה לעולמות המוכרים שהקנו לה את ההצלחה של האלבום הראשון - אבל אצל גאגא כמו אצל גאגא - תהיו בטוחים שיש לה משהו מרענן להגיד. Applause הוא לא סתם מפגן של רצון בתשומת לב, אלא מחווה למעריצים שיצאו מגדרם בסיבוב ההופעות האחרון עד שכפות הידיים לוהטות. התוצאה הייתה להמנון תזזיתי וממכר של מחיאות כפיים, שאומנם לא נכנס למצעד החשוב של ערוץ התרבות, אבל מגיע לו רגע מכובד משל עצמו. עומר טסל
Perfect Illusion
הציפיות מאלבום שבו השתתפו בין השאר מארק רונסון וקווין פארקר מטיים אימפלה היו מעט יותר גבוהות, אבל Joanne בהחלט לא ייזכר כרגע שיא בקריירה של גאגא. גם בניגוד ל-Artpop, למשל, זה לא שיש לו מעמד קאלט כלשהו בעקב המעריצים והמעריצות ובגדול נדמה שכולם מעדיפים – ואף מצליחים – לשכוח אותו. ובכל זאת, Perfect Illusion הוא זיכרון חיובי של ניסיון לעשות את Beat It של מייקל ג'קסון בהתאמה למאה ה-21. גם אשליה מושלמת זה משהו. עינב שיף
Your Song
מה בעצם עושה קאבר, ועוד לאחד מהשירים הכי פופולריים בהיסטוריה, בפרויקט הצעדה לאחת מהזמרות היותר מקוריות בעולם הפופ של האלף הנוכחי? הוא בעיקר מדגיש את היכולות הווקאליות של גאגא ואת הפרשנות שהיא יודעת להגיש (לפעמים) לשירים שהיא לא כתבה.
הקאבר המוצלח הזה לקלאסיקות שאלטון ג'ון ובארני טאופין כתבו בתור הזהב שלהם בסבנטיז, הופיע באלבום מחווה לשניים שיצא ב-2018. באופן מפתיע, מרבית משתתפי אותו פרויקט, שכלל פיגורות כאד שירן, קולדפליי ופינק, היה צפוי, שבלוני, סכרני ובעיקר חיוור. אחת מהבודדות שזרחו בו הייתה גאגא עם Your Song. הגרסה שלה נפתחת יחסית בקטן עם פסנתר ומעט כלי קשת ואפילו נבל שמבליח לרגע. ואז בחצי השני של השיר, מתרחש הפלא: אחרי הדקה ה-2:20 היא מתחילה לאלתר על הטון המקורי ויוצאת לטייל במעלה ובמורד האוקטבות שלה, לוחצת ומרפה חליפות, ומגישה את הקאבר הטוב ביותר לשיר הזה, מאז הביצוע הפופי-אופראי של יואן מקגרגור ואלסנדרו ספינה בפסקול הסרט של "מולן רוז'". אמיר שוורץ
Shallow
בשלב מסוים ליידי גאגא החליטה להיות כוכבת קולנוע. בגדול, רובנו קיבלנו החלטה בסגנון דומה בשלב כלשהו של החיים – רצוי עד גיל 12 – אבל היא גם עשתה את זה. ולא רק עשתה את זה בזכות ההופעה הפנומנלית ב"כוכב נולד", היא גם יצאה מההרפתקה שתפר לה ברדלי קופר משם עם אחד הלהיטים הגדולים בקריירה שלה וזה שהביא לה את האוסקר בקטגוריית השיר וגם פרס לא פחות חשוב: בן זונה של שיר קריוקי. עינב שיף
Rain On Me
בימים שבהם משבר רודף משבר, קל לשכוח את הרגעים שבהם כל העולם עצר מלכת ביחד במהלך הקורונה. למזלנו, כמה חודשים לתוך המגפה - במאי 2020, גאגא גייסה לצידה את אריאנה גרנדה, והשתיים נחלצו למשימת העידוד הבינלאומית עם Rain On Me. השתיים, שידעו משברים אישיים מתוקשרים (במיוחד גרנדה, כפי שהקהל כבר יודע היטב) הפכו את הדמעות לגשם של ביטים, ואת הכאב והקושי לשיר דאנס מעצים שגורם לכל מי ששומע אותו לזכור שאפילו אם עכשיו סוער, רטוב ומציף, לא רחוק הרגע שבו השמיים יתבהרו בסוף והשמש תזרח. רק עוד קצת. עומר טסל
Garden of Eden
לא במקרה ליידי גאגא נחתה בחברת התקליטים אינטרסקופ, שהתמחתה מראשית שנות ה-90 בחיבור לא שגרתי בין להקות מטאל, הרכבי רוק אלטרנטיבי, פושטקים של גנגסטה-ראפ וזמרות פופ. גאגא יכולה למצוא את עצמה בכל אחת מהמשבצות, אבל היה צריך לחכות לא מעט שנים עד לאלבום Mayhem, שבו סוף-סוף החצינה את היותה גרופית של אמן מכונן ברפרטואר של אינטרסקופ - ניין אינץ' ניילז.
ב-Garden of Eden היא נטמעת בצלילים המתכתיים, בסאונד של מפעל ובאווירה של מועדון דאנג'ן. אם אדם וחווה גורשו מגן עדן בגלל שלא ידעו להתגבר על היצר, גאגא מבטיחה שהדרך חזרה לשם עוברת בהתמסרות לחטא. כשהפזמון קליט יותר מהפיתוי של הנחש, אפילו אלוהים לא היה אומר לא. עינב שיף
Killah
טקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים בפריז שהתקיים בקיץ 2024, ושנמשך קרוב לארבע שעות, הצריך זמן התאוששות כמעט כפול באורכו, בין היתר גם בגלל ההופעה שליידי גאגא נתנה במהלכו - במעלה ובמורד המדרגות שליד נהר הסיין. באיזשהו שלב, זמן הבמה של הזמרת גלש אל מחוזות הביזאר, כי אצל גאגא - גם כשהיא לא לב העניין - היא תנסה לגנוב את הפוקוס.
לפחות במובן הזה, אלבום האולפן האחרון שלה, Mayhem שהופיע בשנה שעברה, הציע מעין תיקון. לא בשל היומרה לשרטט מחדש את גבולות הפופ, אלא כי הוא ביקש למקם את גאגא בתוכם. הגם שהוא רחוק מלהיות יצירת מופת פורצת דרך, יש בו שירים טובים, ובראשם – Killah הכיפי. השיר שבוצע יחד עם גזאפלשטיין (הדי-ג'יי והמפיק היהודי-צרפתי מייק לוי, כי אם כבר נגענו בפריז אז עד הסוף), מצדיע לאורך שלוש וחצי דקות מהודקות לגרוב החצוף של פרינס של אמצע האייטיז, ועושה חשק לקום ולרקוד. אמיר שוורץ
Zombieboy
מי שהאזין ל-Mayhem לפי הסדר, גילה שבשנייה ש-Killah הסתיים, מתחיל להתנגן ממתק עם השפעות רטרו מעט אחרות, ולא פחות טובות. Zombieboy הוא בלגן מאורגן היטב: הוא נפתח בקריאה שאמורה לקבץ את האנשים לרחבה, ובהמשך מחבר בהצלחה בין האלקטרו האירופאי הישן והטוב ברוח ג'ורג'ו מורודר, עם מדונה של תחילת הדרך ולקינוח מתבל בכמה מהלכי גיטרות ראוותנים מאותו עשור המעלים את מפלס הכיף בעוד קומה וחצי. חוץ מהחגיגה ש-Zombieboy מציע למאזין, הוא גם דואג להדגיש את הייחוד של גאגא, בעולם הדי צפוף של כוכבות הפופ של ימינו: אחת שלא רק עוסקת בעצמה, אלא יודעת להבליט את המקום העכשווי שלה, דווקא ברגע שבו שהיא בוחרת להתכתב בחוכמה עם קודמותיה. אמיר שוורץ
