הייתה תקופה שעומר טובי וחבריו לליין המסיבות "אריסה" היו נערי הפוסטר של ההסברה הישראלית. מי לא רוצה להוכיח לעולם כמה ישראל היא מקום ליברלי, רב-תרבותי, סובלני כלפי הומואים ואוהב אדם? "משרד החוץ הטיסו אותנו לטוקיו, לארצות הברית, לקנדה, לברזיל, לכל מיני מקומות", מספר טובי בריאיון ל-ynet, "עשינו ליפנים טקסי חינה במסיבות שיזמו שם לכבוד 60 שנה ליחסי ישראל-יפן. הם אכלו את החינה ורצו להקיא בשירותים. היינו ממש גדולים בריו ובסאו פאולו. במשרד החוץ הבינו שאין גלויה יותר יפה של ישראל מחבורת הומואיות שמנגנת מוזיקה מזרחית וערבית. אנחנו גם נראים היפסטרים לבנים, אז בכלל עדיף להם. ולקח לנו זמן להבין שאנחנו גלויה". בשלב מסוים, לטובי ולשותפו יותם פפו נמאס. "הברזנו מאירוע באוסלו, וגילינו מאוחר יותר דרך אחד השגרירים שבמשרד החוץ 'הוציאו עלינו חוזה'. יצא מייל לנספחי תרבות לא להזמין לאף מקום את 'אריסה' שעשו בושות. המשרד חגג עלינו, ואז זה נגמר".
"טרופיקנה"
(באדיבות מדליה הפקות, סימה סרטים ופילמאופשן)
וכנראה עדיף שנגמר. עומר טובי רק בן 35, אבל כבר עבר כמה גלגולים בחייו כאמן, על כל המגרש. כאמור הוא שימש כאחד מההוגים והמפיקים של ליין המסיבות שעשה מהפכה בחיי הלילה של תל אביב (ובטורים של מבקרים והוגי דעות הגדילו ואמרו "מהפכה תרבותית"); הוא אחראי לסדרה "היורשת" בקשת ("תכלס קיבלנו סוג של הזמנה מהם לעשות 'אריסה' לטלוויזיה. הם רצו את הדבר השמח הזה אצלם"); הוא ביים מלא פרסומות וקליפים, והצטיין בסרטים קצרים שזכו לתהודה. אה, ובקטנה: במסגרת ליין "אריסה" הוא משך אליו את מיטב אמני ישראל, והיה שותף להפקת כמה שירים עלומים כמו "תל אביב" של עומר אדם, "פה זה לא אירופה" עם מרגלית צנעני ו"טיקיטאס" של נועה קירל וסטפן לגר (את שלושתם כתב והלחין מכונת הלהיטים דורון מדלי, האחרון בשיתוף לגר). מה שהיה אמור להיות אמצעי לקידום מצעדי גאווה/ליין המסיבות, הפך כמעט להמנונים לאומיים.
היום עומר טובי קצת רחוק מכל ה"ביחדנס" הזה. גם ברמה הלאומית, וגם ברמה האומנותית. בסרטו הארוך הראשון, טובי הלך לגמרי במודע למקום הכי רחוק ממסיבת גייז שמחה. אבל רק לכאורה, כי "טרופיקנה" - הפיצ'ר הראשון והדי-אקסטרימי שלו שמופץ החל מסוף השבוע הקרוב באופן עצמאי לחלוטין - עוסק באותם נושאים שאיבססו אותו בעבר, רק ממקום אחר.
"טרופיקנה" מתחיל בשוק לפנים: אישה מבוגרת, עירומה לחלוטין, זוחלת מדממת על רצפת סופר סגור ומלא ניאונים אי שם בעיירה בדרום. נסיבות המוות המחריד שלה לא באמת יוסברו עד סוף הסרט, אבל לפחות גילינו אצלנו בפריפריה את דייויד לינץ'. טובי, האיש מאחורי הפריימים המהפנטים והמטרידים האלה, לא מכחיש שהוא כיוון לשוק-ואליו, אבל מבקש להסתכל מעבר אליו. "יש כיף בלזעזע את הצופים, אני טיפוס לעומתי. אבל גם רציתי לשים על הפריים הראשון מעין מדריך - איך לקרוא את הסרט. אפשר להגיד שזו גם קריאת התיגר שלי על הקולנוע הישראלי, שבעיניי הוא לרוב מתנחמד מדי ובחוסר-התאמה עם ההווה: המציאות שלנו היא פורנוגרפית לחלוטין, על גבול הסנאף. הדימויים שאנחנו פוגשים ביום-יום, בטח במלחמה הזו, הם נורא קיצוניים. אבל בסרטים ובסדרות חוזרים לדרמה המשפחתית הנחמדה, ו'בשר התותחים' שאנחנו הופכים להיות נותר יפה ואסתטי. רציתי לשבור את זה ולשדר לצופה על השוט הראשון: 'אוקיי, זה אולי קיצוני אבל בוא תראה כמה זה קיצוני מול המציאות שבה אתה חי'".
"בגיל 12 ההורים שלי התגרשו ועברתי יחד עם אמא שלי לבית נוראי. כלומר, הבית היה נעים אבל מעבר לחלון היה בית אבות סיעודי כזה עם אנשים במצב סופני. וכל ההתבגרות שלי זה ניסיון לגלוש באתרי פורנו כאילו אסורים, ברקע זעקות השבר של אנשים גוססים מעבר לקיר"
לא מפתיע שגם ברמה הלאומית - דעתו על "המצב" - טובי לא בורר מילים ולא נבהל ממבחני הנאמנות שמשיתים היום על יוצרים. "מה שמדאיג אותי הוא העיוורון לצער ולכאב. רואים את זה ביחס לאמנים: אנשים שיש להם נקודת מבט חומלת נדחקים הצידה. המלחמה הזאת חייבת להיפסק. אני לא מבין את מטרותיה. האשליה של הסרת איום עתידי מייצרת אלימות הרבה יותר גדולה בהמשך. הדברים פה שנעשים לאזרחי המדינה ולבני אדם אחרים הם איומים ונשלם עליהם מחיר כבד בעתיד".
גם אם "טרופיקנה" אינו "סרט פוליטי" בשום מבחן ישיר - אין בו פלסטינים, חרדים, ממשלה או דיונים על הפריפריה מעבר להצגתה כמקום אפור, מבודד וסוריאליסטי למדי - תפיסת העולם של טובי לגמרי מפעפעת דרך הפריימים. בעיקר אלו שמוצאים אנושיות ותשוקה במקומות הכי פחות צפויים.
"טרופיקנה", בכיכובה של עירית שלג המהפנטת, עוסק בקופאית בעיר לא-מזוהה אי שם בדרום, שיורשת את מקומה של הקופאית שנפחה את נשמתה בסצנת הפתיחה. במקביל לטיפול באמה הקמלה (רבקה בכר), היא גם מגלה איזושהי קליקה של מסיבות סקס סודיות - סטייל "עיניים עצומות לרווחה" - שמתרחשות בבונקרים מכוערים בדרום. מי שמצפה לראות דוגמניות עירומות מצודדות כמו אצל קובריק, שיכייל עוד קצת את הציפיות. "טרופיקנה" בהחלט כולל עירום, אבל של אנשים שבמבחנים האסתטיים של התרבות השטחית שלנו נדחקים תמיד מהמסך: מבוגרים, מבוגרות, נכים. "זה סרט שמתעסק במיניות, בגוף, במוות - שחיים כל הזמן אחד ליד השני. לא סתם מועדון הסקס המדומיין הזה מתרחש בבסיס צבאי נטוש סטייל בופור".
טובי גם מצביע על קריאה אחרת וקלילה יותר של סרטו: "מבחינתי זו קצת קומדיה שחורה שעשיתי על הנשים במשפחה שלי. גדלתי בבית רומני-תוניסאי-מרוקאי בבאר שבע, עם מלא דיוות כאלו ממעמד הפועלים, כמו בסרט. אמא שלי היא טיפוס: היפית-ג'יפסית שמצאה את עצמה בבאר שבע ועשתה מלא דברים. היא הייתה גם מטפלת רוחנית".
"לא מצאתי במקום שבו גדלתי עממיות קלילה ביחס לכמויות האופל שבפריפריה"
באר שבע שבה גדל טובי - שאמנם נולד בתל אביב אבל עבר לבירת הנגב בגיל צעיר - היא עדיין מבחינתו סוג של פצע. "בעיניי זו עיר נורא מכוערת, והגיאוגרפיה שם חונקת את האפשרות האמיתית לתשוקה. זה משהו שמאוד חי אצלי בזיכרון של ההתבגרות שם, וגם נמצא בסרט".
היום נהוג בסרטים ישראלים - אפילו של יוצרים מהמרכז בסגנון אבי נשר - להלל את הפריפריה. למצוא שם את היופי, את "ישראל האמיתית". אתה הולך הפוך מזה.
"זה לא שלא היו רגעי יופי ורוך", מבהיר טובי. "בסוף אני מבקש בסרט לקחת אתכם לטיול למקום לגמרי אישי מבחינתי, של החוויה שלי. אני בטוח שיש גם יכולת לסתור אותה בחוויות אחרות נפלאות של אנשים אחרים. מבחינתי, כנער שגדל שם, אני לא מתחבר לכל הרומנטיזציה הזו. לא מצאתי במקום שבו גדלתי עממיות קלילה וכיפית, או שאולי קצת, אבל בטח לא ביחס לכמויות אופל שהפריפריה מכילה".
"אמא שלי הוציאה אותי מהארון באקט שהיה מאוד אוהב, אבל אותי הוא נורא סגר. היא כאילו עשתה את העבודה עבורי - להודות שאני הומו - אבל היה בזה גם אקט מטריארכלי של שליטה מצידה. אז הזהות שלי התקבלה טוב במשפחה, לא נזרקתי חלילה מהבית. אבל בתחושה שלי, הרגשתי שאני חי במרחב שמרני שאני אתקשה לשרוד בו"
אתה יכול לתת דוגמה?
"בגיל 12 ההורים שלי התגרשו ועברתי יחד עם אמא שלי לבית נוראי. כלומר, הבית היה נעים אבל מעבר לחלון היה בית אבות סיעודי כזה עם אנשים במצב סופני. וכל ההתבגרות שלי זה ניסיון לגלוש באתרי פורנו כאילו אסורים, כשברקע זעקות השבר של אנשים גוססים. ואחר כך אמא שלי עשתה לי טובה ענקית וחיברה אותנו ל-yes, ואני זוכר איך נפתח אצלי עולם הסרטים. ואני זוכר את החוויה של לראות סרטים של יוצרים חתרניים כמו פאזוליני ועמוס גוטמן, או סרטי פורנו-רך כמו 'עמנואל' בטלוויזיה שתלויה על זרוע, במיוט כדי במשפחה לא ישמעו, והיד על השלט מוכנה בכל רגע להחליף ערוץ אם מישהו ייכנס ויראה מה אני רואה. זאת חוויה מאוד לא-פרטית של גילוי עצמי וגילוי מיניות. אני רואה אנשים בעונג מיני, כשמעבר לקיר אנשים מסכנים צורחים. וכאן גם עליתי על זה שיש משהו מאוד דומה בסאונד של עונג לזה של סבל. ארוס-תאנטוס. משהו מזה נמצא גם בסרט".
בקולנוע הישראלי, מ"יבוא לך" ב"מציצים" של אורי זוהר ועד מלא סרטים מקומיים בעשורים האחרונים שעוסקים באונס והטרדות, אין הרבה סצנות סקס עדינות ומלאות אירוטיקה מפונפנת כמו בחו"ל. הכל נורא אלים וטראומתי. במובן הזה הסרט שלך כן מאוד מתכתב עם קולנוע ישראלי.
"זה נכון ונובע מזה שבסוף התרבות שלנו היא של מלחמה, וזה זולג פנימה לכל תחומי החיים, גם לסקס. ואני זוכר את החוויה כחובב קולנוע צעיר, כשראיתי את 'חתונה מאוחרת' של דובר קוסאשווילי (שמופיע בסצנה קצרצרה בסרט, ב"ט) שטלטל אותי או את 'אור' של קרן ידעיה, שהוא בעיניי אחד הסרטים היפים בכל הזמנים, ושניהם עוסקים בזה. וגם אני מחטט בזה".
האם החוויה הלא-קלה שלך עם "הפריפריה" קשורה גם לגילוי זהותך המינית? אני משער שהכול קורה במקביל בגילאים האלה.
"אמא שלי הוציאה אותי מהארון באקט שהיה מאוד אוהב, אבל אותי הוא נורא סגר. היא כאילו עשתה את העבודה עבורי - להודות שאני הומו - אבל היה בזה גם אקט מטריארכלי של שליטה מצידה. אז הזהות שלי התקבלה טוב במשפחה, לא נזרקתי חלילה מהבית. אבל בתחושה שלי, הרגשתי שאני חי במרחב שמרני שאני אתקשה לשרוד בו. נניח כשאתה מתחיל בפעילות מינית בגיל נעורים, ואתה מגיע לבית של מישהו בדירת שיכון ועוד דירת שיכון. הכול מאוד לא אינטימי. זה הורג את כל האפשרות לרומנטיקה. חונק אותך. להיות קוויר במקום כזה זה פשוט להתמודד עם הכיעור, לטוב ולרע.
"מה שכן, אני אתן קרדיט גדול להורים שלי שרשמו אותי לבית ספר בכפר אשל הנשיא, מחוץ לבאר שבע, ושם הייתה גם מגמת קולנוע מעולה. זה ממש פתח אותי. אני מתחיל לפתח לא רק זהות מינית נפרדת מהבית, אלא גם תודעה פוליטית. ולפתע אתה נוסע לפסטיבלים - כמו פסטיבל ירושלים - וזוכה בפרסים. עשינו סרט על זונות בבאר שבע ביום העצמאות. המורות שלי שיחקו אותן. עולם חדש ומאוד כיפי נפתח בפניי".
במקביל לשירות הצבאי, טובי מגיע לתל אביב מהר מאוד, נפתח עוד יותר ("סינמטקים, עניינים") והעיר הגדולה נופלת לרגליו כפרי בשל. הוא אומנם פורש מלימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב אחרי סמסטר אחד ("היו לי הרבה חוסרים, לא ישנתי מספיק") אבל זה לא מונע ממנו להחזיק מצלמה ולצלם ("פרסומות, קליפים, מה שצריך. הייתי צעיר ומאני").
ויותר מכול - מסיבות. "התחלתי גם לעבוד במועדונים. לבלוע את העיר. ובעיקר רציתי להיות במאי. אבל איך אתה הופך להיות כזה?", שואל טובי ועונה: "אף אחד לא מחפש אותך, אז אתה נותן את השרביט לעצמך". כאן, סביב 2010, טובי מקים יחד עם יותם פפו את ליין המסיבות המזרחיות-קוויריות "אריסה". טובי הוא במאי הבית, ויוצר את הקליפים שמקדמים את המסיבות והופכים לתופעה בפני עצמם. סגירת המעגל מגיעה די מהר. "לפתע אני שומע שבאוניברסיטת תל אביב מלמדים את הקליפים של 'אריסה'. אנשים מהחוג למגדר גם מתחילים להתעניין. התפרצנו לגמרי לחלל ריק שממש שואף להתמלא. אמרנו: 'וואו, מה עכשיו הולך לקרות?'. אוקיי, אז יש לנו ברסלבים מתחרמנים עם טרנסיות במסיבות, זה לגמרי אקספרימנט. עכשיו נניח מלא חומרי גלם נפיצים ונגיש אותם כאילו בתוך האריזה הזאת של 'אריסה', שהיא אריזה שמחה, קומית, עם הומור שמודע לעצמו, ונראה איפה זה פוגע'".
מהמקום הזה מגיעה ההתפוצצות, שמחברת בין המוזיקה המזרחית לקוויריות. "באיזשהו שלב הבנו שאין דבר כזה. יש אומנם זמרים וזמרות שיצאו מהארון, אבל זה עדיין לא ז'אנר. מה שהיינו עושים זה בעצם לקחת מוזיקה ולכפות את הדימויים הקוויריים. ואז אמרנו: 'רגע, בעצם עכשיו יש לנו קהל, ויש לנו מפרסמים ותקציבים, למה שלא נפיק מוזיקה בעצמנו?'. אז ממש הפכנו להיות סוג של לייבל. במסגרתו יצא 'תל אביב' ו'פה זה לא אירופה' ושירים עם שרית חדד, ליאור נרקיס ודנה אינטרנשיונל. והיה לנו ברור שאנחנו הולכים לעשות מוזיקה מזרחית גאה, זאת אומרת שגם הטקסט הולך לדבר על זה".
כמו מה?
"ובכן, 'תל אביב'. אם אתה רוקד את השיר - שהפך להיות משהו בין שיר ילדים ללהיט חתונות - אתה מאוד נהנה, אבל בסוף זה טקסט על גבר שמנסה לברוח מזוגתו כדי להזדיין בתחת, סליחה על הביטוי. והדבר הזה חודר למיינסטרים וזו חדירה הרבה יותר מעניינת. אני חושב שאם הורים לילדים היו עוקבים אחרי הטקסט של 'תל אביב', הם לא היו מנגנים להם אותו באוטו. הוא שערורייתי".
זה דובר מול עומר אדם? הוא שאל אתכם על הטקסט?
טובי עונה בזהירות. "תראה, לא עבדנו על הזמרים. הם פגשו אותנו, והיינו הזיות, חבורת אנשים נורא משונה, ואני חושב שהם גם נמשכו לזה. זו גם הייתה נקודת מפנה בקריירה של עומר, כי יש שם גרעין נועז שנוכח בשירים הבאים שדורון כתב לו".
כאן טובי מודע היטב לשלל האירוניות שמלוות את קבלתו של השיר ללב המיינסטרים, והפיכתו דרך "אריסה" לנער הפוסטר של ישראל. "הוא תורגם על ידי משרד התיירות לסינית, ועשו ממנו שלל גרסאות שמטרתן למשוך תיירים לארץ. פינק-וואשינג לפנים". אבל מבחינתו, הוא מעולם לא פנה למיינסטרים, המיינסטרים הגיע אליו. עכשיו "טרופיקנה" הוא בעצם הליכה לכיוון השני. סרט שהוא לא מיינסטרים בשום צורה, יצירת שוליים גאה. הסרט אומנם משלב בתוכו דרמה חברתית עם פילם נואר, נגיעות אימה והרבה הומור שחור - אבל בסוף הוא בעיקר בעולם משל עצמו.
"ברור שיש פה ריאקציה לדברים הקודמים שלי. אבל הסרט קודם כל נוצר מתוך מצב נפשי. וכן עלתה השאלה מה המחיר שאני משלם כדי להיות מיינסטרים. ישראל היא מקום קטן ממילא, ומה שהבנתי כשיצאתי למסע של הסרט הוא שאני לא הולך לשלם את המחיר הזה ביצירה הקולנועית הארוכה הראשונה שלי. היא מה שהיא צריכה להיות. כמו הקולנוע שאני כל כך אוהב של עמוס גוטמן שהוא אישי, ולוקח למקומות האזוטריים אבל גם זורח בהם".
"בהתחלה פסטיבל סאנדנס היו שואלים 'מה עם החטופים?' - ואז פשוט הפסיקו לענות"
כמו כל דבר בקולנוע ישראלי, גם זה לא הלך קל. טובי, שחי כיום ביפו בזוגיות עם בחור שהתגבשה בזמן המלחמה ("חשבתי שזו התאהבות הומואית רגעית, אבל אז הוא התחיל להתקשר ולשאול מה שלומי"), מספר על התלאות של הסרט. הכתיבה החלה עוד לפני הקורונה והוא נבנה אט-אט בייסורים, גם בשלב הליהוק - בעיקר זה של הדמות הראשית שנמצאת כמעט בכל רגע בסרט. "המלהקת שלי, לימור שמילה, באה על ההתחלה עם ההצעה שזו תהיה עירית שלג. 'היא הגיבורה שלך'. ואני אמרתי לה בהתחלה: 'תודה רבה, אבל לא'", חושף טובי את הסרבנות המפתיעה שלו למי שחורכת את המסך ב"טרופיקנה". "הסברתי שהיא יפה נורא, תל אביבית נורא, היא לא דודה שלי מהפריפריה". אז הם עברו שורה ניסיונות ליהוק שכשלו.
"הייתה שחקנית אחת, מאוד מוכרת, הגענו איתה לשלב החזרות", משחזר טובי. "והיא כל הזמן ניסתה לשכתב את התסריט. לסרס אותו. ואז הגענו לסצנת הסקס - שהיא מה שהיא - והיא לפתע אמרה, וזה הפתיע אותי: 'וואו, זה ממש מגעיל'. אז המלהקת חזרה אליי ואמרה: 'נו, בוא ננסה שוב את עירית'. ומהחזרה הראשונה היה ברור - יש קליק. זה זה. היא לגמרי הבינה את הדמות ואת הסרט".
יש פה איזו סגירת מעגל מעניינת: עירית היא אמא של דאנה איבגי (עם משה איבגי, הם נפרדו עוד באייטיז, ב"ט), ואיבגי היא הכוכבת של 'אור', שגם הוא כולל סצנות סקס ועירום לא מגרה, בשולי החברה הישראלית.
"האמת היא שהיה לי מפגש עם דאנה, שאני מעריץ, בפסטיבל ירושלים שם הוקרן הסרט. ושאלתי אותה בסוף ההקרנה ישירות: 'איך זה לראות את אמא שלך נחשפת ככה על המסך?'. דאנה אמרה לי: 'תראה, אני זוכרת את אמא שלי כילדה, צופה בה בסרט כשהיא טופלס עם זאב רווח בג'קוזי. גדלנו למציאות הזו'. ואני קצת מקנא בה על זה, על הגישה. יש פה שתי נשים עם אומץ, ומוכנות לעירום נפשי ופיזי שהוא מטורף. שתיהן נושאות את הגן הזה, וגם מלא כישרון. זה משהו שהוא מאוד מזמין".
כמו כל במאי בישראל, גם טובי מתמודד עם השלכות 7 באוקטובר והמלחמה על האופן שבו מקבלים אותו ויצירה ישראלית בעולם בכלל. "וואו, כן, אנחנו כל כך מבוטלים", אומר טובי, שסרטו דווקא הוצג בפסטיבל קרלובי וארי היוקרתי שבצ'כיה, אבל הוא מודה שהיו גם חלומות גדולים יותר. "אני זוכר שערכנו את הסרט בקנדה ב-7 באוקטובר, והיינו באותה תקופה בקשר טוב עם פסטיבל סאנדנס. ובהתחלה שולחים להם מיילים והם עונים לנו: 'וואו, מקווים שאתם בסדר. מה עם החטופים?'. ואז הם פשוט מפסיקים לענות".
7 צפייה בגלריה
פרמיירת "טרופיקנה" בפסטיבל קרלובי וארי. מימין: המפיקים גיל סימה והילה מדליה, עומר טובי ועירית שלג, העורך גיא נמש ומעצבת התלבושות נלי הורוביץ
(צילום: FILM SERV)
והכי חשוב: איך המשפחה הגיבה לסרט?
"חלקם ראו יותר מפעם אחת. הם למדו לכבד את מה שאני עושה עוד ב'אריסה', ואני חושב שרובם ממש הצליחו ליהנות ממנו. אמא שלי אמרה לי שהיא אוהבת כל דבר שמתעסק בנשים בגיל שלה, ומשוכנעת שזה עליה. ותכלס? היא צודקת. אבא שלי? הוא צפה בסרט שלוש פעמים, ובעיקר שאל בחצי דאגה, חצי הומור: 'תגיד, ככה גדלת?'".
