הוא עמד בראש מערך שעבד כמו מכונה משומנת - החזרת עובדים מחל"ת, תיאום הצגות למנויים, סידורי ישיבה בקפסולות וימים ארוכים שנמשכו כמו נצח, עד שבחודש יוני שעבר תיאטרון באר שבע היה מהראשונים לפתוח שוב את שעריו. אלא שימים בודדים אחר כך - שוב עולם התרבות נסגר, ושמוליק יפרח, מנכ"ל התיאטרון, לא ידע את נפשו מרוב עצב ותסכול. "קשה לי לשתף סיפורים אישיים מהימים הקשים ההם", נזכר יפרח בריאיון ל-ynet. "ואני אגיד רק שהזלתי לא פעם דמעות והיה לי קשה לישון בלילות בגלל דאגה אמיתית ליוצרים וגם לעובדים, בגלל מצוקות שונות".
ברמה הכלכלית?
"לא רק כלכלית, אלה אנשים שלא רגילים להיות בבית בערבים ופתאום כל יום וערב הם בבית וזה הכניס אנשים לחרדות. היינו רגישים לזה והיינו שם בשבילם".
היום יפרח נמצא שוב באותה הסירה: תיאומים, סידורי מקומות ישיבה, החזרת כל העובדים מהחל"ת, אבל הפעם, הוא נשמע אופטימי הרבה יותר. "מיד אחרי החג פותחים את האולמות על פי מתווה של 75 אחוז. בגל הראשון היה צריך מרחק אבל לא הייתה ערובה. הפעם, כל מי שנכנס מחוסן, זה כל כך מסודר".
גם בפעם הקודמת קיבלתם ביקורות טובות על הפתיחה המסודרת.
"כן. בגל הראשון כשפתחנו היו לנו ארבע הצגות ואף אחד לא נדבק. בדקנו את זה. הקהל מאוד מסודר ואנחנו יודעים לנהל אותו. עכשיו אני מאמין שיהיה לנו עוד יותר ביטחון - כולם מחוסנים, יושבים בקפסולות, רחוקים, אני לא מאמין שיסגרו שוב את התיאטרון".
מדובר בהרבה מאוד כסף. מאיפה השגתם מימון?
"זה מתווה הפיצוי. למשל תיאטרון באר שבע, הקהל שילם לנו על עונת מנויים ולא קיבל את ההצגות, אז עכשיו אני אמור לשחק חצי שנה בחינם כי כבר שילמו לי את הכסף הזה. והפיצוי של עולם התרבות הוא בהתאם למה שהיינו יכולים להכניס. קיבלנו חלק ממנו ונקבל את החלק השני בימים הקרובים".
אז אין מה לדאוג בפן הזה?
"תיאטראות נאבקים כל הזמן על החיים שלהם. מוסד תרבותי הוא לא מוסד רווחי והיומיום שלנו מאוד-מאוד קשוח. אם הצגה עלתה והקהל והקניינים לא אהבו אותה, היא יורדת - ואז אתה צריך להמציא עוד הצגה ולהשיג מקורות מימון כדי להתקיים. הפיצוי כן נותן שקט לתקופה הקרובה. אני לא יודע מתי נעבור לאולם מלא, עד יוני-יולי אני חושב שנצליח לשרוד, ובקיץ אני מאמין שנגיע לאולמות מלאים".
מאחורי יפרח בן ה-58 יש רזומה עשיר: הוא כבר היה מנכ"ל תיאטרון באר שבע בין 2009-2016, הקים את בית הספר גודמן למשחק בבירת הנגב, ואפילו הייתה לו קדנציה קצרה, בת פחות משנה, בתפקיד מנכ"ל תיאטרון הקאמרי. יפרח החליף את המנכ"ל המיתולוגי נעם סמל, אולם העדיף לפרוש אחרי מספר חודשים ולחזור לנהל את התיאטרון הדרומי.
"אני זוכר שזו הייתה תקופה מאוד מורכבת עבורי", הוא מספר, "התלבטתי, כי עשיתי כברת דרך בבאר שבע, וקיבלתי מהם את ברכת הדרך לנסות לפחות. לא הייתי סולח לעצמי אם לא הייתי מנסה. קיבלו אותי מאוד יפה. התפקיד היה באמת מאוד מאתגר, אבל אחרי מספר חודשים הבנתי שהלב שלי נשאר בדרום, שאני מרגיש שליחות יותר גדולה כאן. המשפחה שלי, החברים שלי, הגרעין שלי הוא בדרום, והחלטתי שעם כל המעמד והנחשקות, מה שחשוב לי זה להיות קשוב לעצמי ולמשפחה שלי ולמקום שממנו צמחתי. הקאמרי קיבל אותי מאוד יפה, אני אוהב אותם גם היום, הם חברים שלי".
אבל ככה לוותר?
"אדם צריך לקום בבוקר ולהגיד האם זה הייעוד שלי או לא - והבנתי שזה לא הייעוד שלי. אני שמח על ההזדמנות הזאת, אבל העדפתי את באר שבע והנגב. אני עסוק במאקרו, אני פעיל בשדה החינוכי והתרבותי. אני מעורב כאן בכל כך הרבה דברים וזאת המוטיבציה שלי, אני קם בבוקר וחושב איך אני מפתח את האזור".
יפרח אכן דואג לפתח את תיאטרון באר שבע וגם את עולם התרבות בעיר הדרומית. לדבריו, כשהגיע לתפקיד מנכ"ל תיאטרון באר שבע, 7,000 אנשים היו מנויים. כיום, הוא אומר, המספר כמעט הכפיל את עצמו ועומד על 13 אלף מנויים. קצת פחות מכמות המנויים של ספינת הדגל של העיר בספורט - הפועל באר שבע בכדורגל. "בשלושת החודשים הראשונים קבעתי יעד של 10,000 וזה עלה. אבל בממוצע, העונות שלנו שומרות על יציבות בין 12 אלף ל-13 אלף מנויים. בקאמרי, לדוגמה, יש 40 אלף".
איך סוגרים את הפער?
"תל אביב זו תל אביב, לקאמרי יש מנויים בכל הארץ. גם ניו יורק ולונדון שואבות אליה אנשים מבחוץ. הן משמשות בתור מרכז תרבותי. רק בגוש דן יש חמישה מיליון אנשים שהם פוטנציאל, ואתה צריך לדעת לפעול בהתאם למקומות ולמרחב שאתה פועל בו. זה בהחלט משקף מאוד יפה את הצריכה התרבותית. אנחנו לא נגיע אף פעם ל-40 אלף כי אנחנו לא יושבים במרכז תל אביב. האתגרים פה בנגב הם הרבה יותר גדולים, אני מנסה לקרב את האוכלוסייה הבדואית אבל רובם לא באים לתיאטרון. יש כאן פיזור של אוכלוסייה אבל במרחקים עצומים. לבוא ממצפה רמון לבאר שבע זאת שעה שלמה, בניגוד נגיד לפתח תקווה ותל אביב. ביחס לתיאטראות בינוניים שנמצאים בחיפה, ירושלים ובאר שבע - אנחנו התיאטרון הגדול ביותר".
מה השאיפות והיעדים שלך להמשך התיאטרון בעיר?
"התקופה הזאת לימדה אותנו הרבה דברים ואני מאמין שנאמץ אותם וניקח אותם איתנו. לחשוב על אירועים קטנים, מפגש עם הקהל, לחשוב על צורות חדשות של תיאטרון, יכול להיות בגינות, במרחבים ציבוריים".
איך עושים תיאטרון בבית פרטי?
"תיאטרון צריך שני מרכיבים עיקריים: קהל ושחקן. הוא לא חייב תפאורה ולא הגברה ותאורה. אפשר לוותר על זה. לוקחים מספר שחקנים ועושים חוליות קטנות בבתים מול של קהל 50-60 איש. אני רוצה בעיקר שיוכלו להרגיש אותנו, ולא דרך המרחק הזה של במה. אפשר לעשות מפגש יותר אינטימי שבעיניי מקרב מאוד ויגדיל את מספר הצורכים".
