יש סדרות שמבוססות על החיים האישיים של היוצרים שלהן. אבל יש סדרות שבהן נפער צוהר לראשו של היוצר (אולי בגלל הפעם ההיא שהמיילדת השמיטה אותו לרצפה כשנולד?) והצופה מקבל הזדמנות נדירה לתחוב את ראשו שלו פנימה וליהנות מזרם התודעה העקלקל והבלתי צפוי של האדם עצמו. "יקומות" של רועי כפרי וגון בן ארי, שעלתה אתמול (ב') בכאן דיגיטל (ותעלה בעוד יומיים גם במכשיר הידוע בשם טלוויזיה), עונה ללא ספק על ההגדרה השניה. לפעמים, תוך כדי צפייה ב"יקומות", מתקבל הרושם שגם כפרי עצמו כבר נכנע לסוסה הפראית שהיא התודעה שלו והוא פשוט מניח לה לשעוט כשהוא משתדל לא ליפול בדרך. זאת לא שאלה של איכות אלא של טעם, מי שאוהב אותו ואת בן ארי יחגוג, מי שלא מתחבר, פרש עוד לפני שכפרי הספיק להגיד "קודם כל תירה בקובי".
"יקומות" - הצצה לסדרה
(באדיבות כאן )
"יקומות" בנויה כסדרת פרקים שכל אחד מהם מורכב ממערכונים שנעים סביב נושא אחד. והיא מהווה מעין שילוב של התלישות המוחלטת שאפיינה את הפרויקטים הקודמים של כפרי ("ניצה ולחם", "חתולונובלה" "שירי מרפסת") ואת הקדרות המסוימת שאפיינה את הנחיתה שלו בלב המיינסטרים הטלוויזיוני, "בקיצור", הפינה שלו בעונה העשירית של "ארץ נהדרת". היא נוגעת בנושאים כמו אבל (הפרק עם האזכרה של אתי, חמותו האמיתית של כפרי), החיים בתחושה שאקדח, ליטרלי, מוצמד לך לרקה, לצד פנטזיות הזויות כמו אשה קשישה שמגלה שהיא בעצם שחקן בסדרה. זאת הפעם הראשונה שכפרי ובן ארי עושים טלוויזיה מחייבת מבחינת הפורמט, והם עדיין מצליחים לעשות אותה בלי שום דבר מחייב (אולי להוציא מחוייבות לקשרים טובים עם הדילר שלך).
זה נשמע כמו פרויקט נישתי, וכמעט בכל מובן הוא אכן כזה. ההומור של כפרי ובן-ארי הוא טירוף מזוקק שמצליח לצלוח את כל השלבים המוסדרים של כתיבת תסריט, הפקה, צילומים ועריכה, ועדיין לנזול החוצה אל הצופה. הוא מצריך בעיקר הסכמה לאבד שליטה, לקבל את הבלתי מובן ואת ההנחה שהיעדר היגיון הוא מצחיק לכשלעצמו. הוא ילדותי, מכמיר, חכם. המשחק של כפרי נוגע ללב ומטריד בו זמנית. אבל הנישה הזאת, למרות היותה נישתית, היא מספיק אטרקטיבית כדי למשוך אליה אמנים בסדר גודל של אסי כהן, אודי כגן, אביתר בנאי, גל תורן, יעל אבקסיס ואלון אבוטבול ז"ל, באחד התפקידים האחרונים והעליזים שלו, שהגיעו כדי לקחת חלק בטרלול וניכר שנהנו. ואיך לא? אחרי צפיה בכמה פרקים ברצף של "יקומות" הכול נראה כל כך תפל ורגיל, שההתמכרות היא רק עניין של זמן.
2 צפייה בגלריה
הצצה לתודעה הפרועה של כפרי. מתוך "יקומות"
(צילום: רומן לינסקי. באדיבות כאן 11, יסמין טי וי)
זה כמעט אבסורד שערוץ ציבורי, שאמור להיות הכי מיושן ומרובע, הוא כנראה המקום היחיד בטלוויזיה ש"יקומות" יכלה להתנקז אליו בסופו של דבר. באותה נשימה אפשר להזכיר גם את "שם טוב האבי" של תמיר בר, עוד קומיקאי עם ניחוח נונסנס. שני הפרויקטים הופקו בתחילה עבור זרוע התוכן הדיגיטלית של כאן, כאן דיגיטל, כמוצר ניסיוני ולא הוזמנו כסדרת פריים טיים. אחרי שסחפו את הגולשים הם זכו לשדרוג היוקרתי למסך הכבר לא הכי קטן. שתיהן מצליחות לחבר בין הומור אבסורדי ויצירתי לסוג של אמירה חברתית בשפה שלא שומשה פה קודם, ושתיהן מסמנות את כאן כפלטפורמה נועזת שיודעת לשחרר את הרסן כשצריך ולאפשר ליוצרים להתפרע, ולהניח בפנינו גם יצירות שלא מתאימות לקהל הדמוגרפי הממוצע של ערוץ ציבורי, אבל הופכות אותו לערוץ רלוונטי בזכות שידור שאינו חדשות או אקטואליה.
