"כשצילמתי את התמונה חשבתי על איכות חיי, על כל הקשיים שעברתי ואני עדיין עוברת. ההרגשה הייתה מאוד קשה. במיוחד שהתזמון של צילום התמונה היה בתקופה מאוד כבדה בשבילי. למרות זאת, ידעתי שזה יעבור, ואת זה בדיוק מסמן האור בתמונה".
ס.ע (השם המלא שמור במערכת) בסך הכל בת 15. על אף גילה הצעיר היא כבר הספיקה להתמודד עם קשיים רבים בחייה.
"הייתי במצב שאיבדתי תקווה שתצא לי תמונה כמו שרציתי. בסוף יצאה תוצאה נהדרת, לא צפויה ומיוחדת. הדבר הוביל לזה ששכחתי את כל המחשבות השליליות שהיו לי".
גם ס.א (שמה המלא שמור במערכת) היא נערה שהתמודדה עם קשיים שונים. שתיהן צעירות בנות המגזר הערבי שעברו לא מעט אתגרים בחייהן ומוגדרות נערות במצבי סיכון, שתיהן גם התחילו לתעד מבעד לעדשה את מחשבותיהן ורגשותיהן, במסגרת פרויקט לימוד שפת הצילום שנערך בבתים החמים של העמותה בה הן מתגוררות.
90 נערות מתשעה כפרים באזור נצרת השתתפו בפרויקט של עמותת "יעדים לצפון" של קרן רש"י הפועלת לצמצום פערים בחברה, במסגרתו נערות במצבי סיכון עברו הכשרה בצילום והחלו לבטא דרך העדשה את עולמן הפנימי. בימים אלה תערוכה עם צילומיהן מציגה בפסטיבל הצילום הבינלאומי PHOTO IS:RAEL בשרונה תל אביב.
"כצעירות בחברה הערבית, לרוב אנחנו רגילות להציג את המציאות בצורה התואמת את ציפיות החברה", אומרת סוהייר ניג'ם, עובדת סוציאלית שעובדת עם הנערות. "בקורס הן למדו לא לצלם את התמונה הכי יפה בהכרח, אלא את התמונה המציאותית. להביא את הקול האמיתי והחוויות האישיות שלהן.
"גם אני עברתי תהליך חשוב", היא מודה. "להתחבר יותר למה שאני מרגישה ולא לייפות, אלא להביא את חוויית החיים שלי בלי צורך לרצות את החברה. אני יכולה להגיד שכמיעוט במדינה לפעמים אנחנו מדחיקים את הקול שלנו, כדי לא כל הזמן לדבר על הבעיות ועל מה שאנחנו מרגישים כמיעוט. בקורס הזה היה מקום להביא את החוויות האישיות והחברתיות, לצלם את הדברים שאנחנו אוהבים ולא אוהבים בחיים שלנו".
באחת התמונות שצילמה ס.ע נראה גרם מדרגות המצולם מלמטה למעלה, כשבחלק העליון מציצים השמיים החשופים. "כשראינו אותה חשבנו שזו תמונה שמראה שאיפה למעלה, אור בקצה המנהרה, אבל כשהנערה הסבירה היא אמרה שהיא חנוקה, במבוי סתום, שאנשים מסתכלים עליה מלמעלה למטה. זו נערה שמצלמת לרוב סורגים. מרגישה שלא רואים אותה", מסבירה ניג'ם.
"נערה אחרת צילמה מנורה שאיננה עובדת אבל דולקת דרך השמש, ואמרה שלמרות כל הקשיים בחיים שלה היא לא מחכה שמישהו ידליק אותה אלא עושה את זה בעצמה. מה שהיה חשוב הוא שהן הציבו את חוויית החיים שלהן במרכז כך שכולם יוכלו להיות שותפים לה.
"הרבה פעמים אנחנו יושבים עם הנערות, שחלקן מופנמות וחיות עם המצוקה, לפעמים אפילו דרך פגיעה עצמית, והן מרגישות שזה יותר מדי ישיר לדבר עליהן ועל הרגשות שלהן. הצילום יותר קל בשבילן, זה כאילו אני מדברת על הצילום ולא על עצמי. בנוסף, הצילום הוא השפה של הצעירים, הם כל הזמן עם הפלאפונים ומצלמים, אז במקום שיצלמו סתם תמונות, הנערות למדו להביא בצילום מה שהן באמת רוצות להביא".
ניג'ם מספקת פרשנות מגדרית לנושא: "לרוב נערים מביעים את עצמם בצורה יותר מוחצנת מנערות. לנערה לא מרשים להשמיע את הקול שלה. לנערים מותר לשבור דברים, לצעוק ולהגיד מה הם רוצים, נערות לרוב מתמודדות לבד עם הרגשות שלהן בישיבה בחדר לבד, או פוגעות בעצמן או בוכות ומרגישות בודדות ולא מקובלות. הן נשארות עם התחושות הקשות. אז דרך הצילום הן מצאו את המקום להביע את עצמן ולהרגיש שיש מישהו שבאמת שומע אותן ומלווה אותן. פה הקול שלהן נמצא בתערוכה גדולה, כל האנשים שומעים אותו".
ואולי תמצית הכל טמונה בדבריה של ס.א: "בעתיד אני רוצה להתמקצע בצילום ולהיות מוכרת בין אנשים בזכות התמונות המיוחדות שלי", היא אומרת כשנשאלת מה החלום שלה: "אני רוצה ללמוד תרפיה בצילום, ולאפשר לנערים ולנערות להביע את הרגשות והקשיים שלהם דרך צילום".
