כמו כולנו בתקופה האחרונה, לאמן והסופר יוסי וקסמן יש הרבה זמן לחשוב ולהרהר "מצאתי את עצמי בסוג של אבל קטן. וכשאתה באבל אתה חוזר למקורות" הוא מספר. "חזרתי, אחרי הרבה שנים, לקרוא את 'הגלגול' של פרנץ קפקא, סיפור על אדם שמאבד שליטה בחייו כי בוקר אחד הוא הופך לג'וק. הוא סגור בחדרו, במיטה, והעולם סביבו ממשיך להתקיים. הוא שומע את אחותו מנגנת בכינור, שומע את הרכבת נוסעת מתחת לחלון ויודע שהוא צריך להיות על אותה הרכבת למחרת בדרך לעבודה אבל הוא לא יכול. זה התחבר לי יותר מתמיד למצב שאנחנו נמצאים בו היום".

עבודתו של יוסי וקסמןעבודתו של יוסי וקסמן
קפקא, הג'וק ו-וורהול גם

וקסמן (61), חי ועובד בכפר האמנים עין הוד. יש לו סטודיו מתחת לבית בו הוא חי עם בן זוגו, כמה כלבים והרבה חתולים. כבר עשרות שנים שהוא נע על קו היצירה שבין אמנות לספרות: הוא פרסם תשעה ספרים, השניים הראשונים ספרי ילדים והשאר רומנים – חלקם עוסקים במערכות יחסים הומוסקסואליות ואחד מהם עוסק ביחסיו עם אחותו השחקנית ענת וקסמן. הוא סיים בהצטיינות את הלימודים בבצלאל, הציג בתערוכות שונות, ובשוטף הוא גם הבעלים של משרד לעיצוב בשם "שפירא-וקסמן" העוסק בעיצוב ביתני תערוכות בעולם, אריזות, עטיפות תקליטים ושירים. "בגלל המצב הכל נתקע" הוא מספר. "היה אמור לצאת לי עכשיו ספר חדש לאור שנתקע באמצע הייצור, הייתי אמור לחזור עכשיו מפריז ולהיות בדרכי לאמסטרדם להשתתף בתערוכות מסחריות שעיצבתי, אבל הכל בטל ומבוטל. העולם עוד חי בתחושה שאולי הכל נדחה, הרבה מקומות דוחים אירועים לספטמבר ואילך, אבל אנחנו רואים שיש גם הרבה כאלה שפשוט מבטלים. כל זה גרם לי לחזור לקפקא".


האסתטיקה של התיקנים: צפו ביצירות של יוסי וקסמן



עבודתו של יוסי וקסמןעבודתו של יוסי וקסמן
נחילי ג'וקים שמתפשטים כמו נגיף וסוגרים על כולנו

החיבור מחדש לסיפור האיקוני מ-1912 הביא את וקסמן לייצר סדרה של עבודות דיגיטליות לטובת תערוכה וירטואלית המוצגת כעת באתר מוזיאון ינקו דאדא הסמוך למקום מגוריו תחת השם "הגלגול, המגיפה, החרק והעולם". על הקונספט עבד יחד עם האוצרת הראשית ומנהלת המוזיאון – רעיה זומר-טל. "זו לא הפעם הראשונה שאני עובד עם המוזיאון ועם רעיה, ואני שמח לומר שזה מוזיאון שרוח הדאדא נשמרה בו מאוד חזק. היא הצליחה לשמור על הרוח הזו כנגד כל הסיכויים. התקופה בה קפקא כתב את 'הגלגול' היא גם התקופה בה הדאדא נולד (את הולדת הזרם האמנותי הזה מייחסים לשנים 1915-1916). הג'וק בסיפור, שהוא סוג של ליבידו, הוא אחת הפעמים הראשונים שמתייחסים לליבידו בספרות המערבית. הליבידו בעצם 'התנפל' על הגיבור והפך אותו לג'וק, וליבידו זה מונח שהמציא פרויד, גם הוא פחות או יותר באותה התקופה. התקופה הזו גם הייתה התקופה של השפעת הספרדית, ובכלל, אני מרגיש שיש איזה הדהוד בין שנות ה-20 של המאה הקודמת לשנות ה-20 של המאה הנוכחית. העולם משכפל את עצמו, אנחנו שוכבים במיטה כמו דבילים והעולם ממשיך. כדור הארץ צוחק עלינו ברמות שלא יתוארו. זה התחיל עם השריפות והשיטפונות ועכשיו באה המגיפה הזו ואומרת לנו 'חבר'ה, נכון שיש לכם אייפון וטאבלט אבל אתם בדיוק אותם בני אדם שהייתם תמיד".

עבודתו של יוסי וקסמןעבודתו של יוסי וקסמן
העולם צוחק עלינו

כל המחשבות והרעיונות האלה הן מה שהובילו את וקסמן ליצור סדרת עבודות: "התחלתי לשכפל את הדימוי של הג'וק, נחילים נחילים כמו נגיפים שמתפשטים, ולצבוע אותם בצבעים חזקים כמו ירוק וצהוב כדי לעשות אותם חביבים עד כמה שאפשר". ברוב העבודות בסדרה מופיעה דמותו של פרנץ קפקא עצמו – פעם אחת זה הדיוקן שלו כשג'וק ענק 'מונח' לו במרכז הפנים, פעם אחרת פניו מוקפות בעשרות ג'וקים מסביב כולל אחד שיוצא מתוך המקום בו אמורות להיות העיניים שלו, בעבודה אחרת הפנים שלו מעטרות שלוש משתנות בשירותים ציבוריים כשמעליהם נתלה ג'וק ענק שכמו מאיים להזדחל לתוכן, ובעבודות נוספות לקח וקסמן את פניו של קפקא, חיבר אותן לדימויים של גוף גברי עירום שמצא ברשת ועיטר אותם בקעקועים דמויי ג'וקים במקומות שונים בגוף. "הפשטתי את אדון קפקא" הוא מסביר, "כי ברור לי שאם הוא היה חי היום והיה פושט את החולצה היינו מגלים שם קעקוע של ג'וק. כמו בהרבה מהעבודות שלי, יש ממד של הומו-ארוטיקה אבל גם ממד של העולם הגותי, המשוכפל. אפשר למצוא בעבודות מחוות שונות, כמו למשל לאנדי וורהול – בצבעים ובקונספט השכפול, וגם לדאדאיסטים שגם הם עסקו הרבה בשכפול. הרעיון הוא שאתה, הצופה, מסתכל על הדימויים המשוכפלים של קפקא והג'וקים, אבל באותו הזמן הם מסתכלים עליך. גם זה מהדהד את המצב שאנחנו נמצאים בו היום – אנחנו יושבים כל היום וצופים בטלוויזיה ושומעים על עוד ועוד חולים ועל איך הנגיף משכפל את עצמו, ומצד שני גם אנחנו בעצמנו משוכפלים, כולנו, בכל העולם, באותו המצב. אנחנו קצת כמו ג'וקים שכולאים בתוך בקבוק. הגענו למצב הכי 'ג'וקי' שלנו".

עבודתו של יוסי וקסמןעבודתו של יוסי וקסמן
אם לקפקא היה קעקוע
עבודתו של יוסי וקסמןעבודתו של יוסי וקסמן
כולנו כמו ג'וקים

על התיאוריה הידועה לפיה כשהעולם יגיע לקיצו הג'וקים הם היחידים שישרדו, אומר וקסמן, דווקא לא חשב. "אבל זה בהחלט חלק מהעניין – שכל אחד יוכל לפרש את העבודות שלי בדרך שלו. יצרתי את כולן במשך 36 שעות של עבודה שכמעט ולא זזתי בהן מהמחשב, ואחר כך העברתי לחברים כדי שיחוו דעה והביקורות היו טובות. אני מקווה שהן גם מעלות חיוך על פניהם של מי שצופה בהן. ניסיתי להכניס בהן רוח של שעשוע, של משחק, של אנרכיה, של ניהליזם – שזו גם הרוח של המוזיאון. בגלל שכל החיים אני נמצא על הקו שבין ספרות לאמנות, העולם שלי נע תמיד בין אילוסטרציה לאמירה. אמנים לא מאוד אוהבים את המילה 'אמירה', אבל בואו נהיה כנים עם עצמנו – המצב שאנחנו חיים בו עכשיו אומר לנו משהו. הוא אומר 'תראו איפה אתם חיים ביחס לעולם. תראו איזה ג'וקים, איזה חרקים קטנים ומסכנים אתם'.

עבודתו של יוסי וקסמןעבודתו של יוסי וקסמן
ג'וק ענק במשתנה


עבודתו של יוסי וקסמןעבודתו של יוסי וקסמן
שכפול, צבעוניות ודיוקן עם קריצה לוורהול
נכון לעכשיו העבודות מוצגות בפורמט וירטואלי באתר המוזיאון, אבל בעתיד, אומר וקסמן, הוא ישמח שהן יקבלו חיים גם מוחשיים יותר. "כמו כל פולנייה טובה יצרתי את העבודות בפורמט גדול כדי שאם יצטרכו להדפיס אותן זה יהיה אפשרי. הן נעשו בפרופורציה שמתאימה לצפייה בסלולר כי ככה רוב האנשים צופים בזה, כשיצרתי אותן חשבתי רשת, חשבתי וירטואלי. זה העולם שלנו היום. כאמן אני בכלל מתעסק היום בעיקר בציור בשמן ואקריליק, אבל העבודות הדיגיטליות האלה על המחשב היו קצת כמו אוויר לנשימה. לא צריך לנקות את הסטודיו, לא צריך לדאוג להובלה, לתלייה. הכל נעשה באופן וירטואלי – אתה שולח קובץ והוא נמצא שם. זה נפלא. יכול להיות שעוד אצליח להציג אותן פיזית בעתיד, אבל הכי הייתי שמח לראות אותן על מוצרים כמו גלויות או חולצות. לא כדי להרוויח, אלא כי הייתי שמח לראות את האנשים משתמשים בהן. הייתי שמח גם לראות אותן תלויות בחוצות העיר, אבל נכון לעכשיו האתרים של המוזיאונים הם חוצות העיר שלנו".