איל קיציס פתח את "ארץ נהדרת" בברכות לכבוד 378 שנות עצמאות, כי כל שנה מהשלוש האחרונות הרגישה כמו 100. ובאמת, יום העצמאות של 2013 - לפני 365 שנה בזמן קיציס - נראה כמו סיפור מדע בדיוני לא משכנע: גם אז שודרה "ארץ נהדרת" לאחר שהתפזר עשן המנגלים, אבל לחגיגה הצטרף אורח בשם בנימין נתניהו. המקורי, לא מריאנו אידלמן. וגם אז הוא נשא בתואר ראש הממשלה ובתוכנית הרבו להסתלבט עליו, אבל ערוץ 2 עוד לא היה "אל-ג'זירה" ואיתמר בן גביר היה עדיין קוריוז ונתניהו עוד טרח לחפש נקודות אצל קהלים שלא הצביעו לו ואפילו הרשה לעצמו להשתעשע מחוץ לבועה הטלוויזיונית שעוד לא הוקמה.
השינויים העצומים שהתחוללו בעולם בכלל ובישראל בפרט הפכו גם את מסורת יום העצמאות של "ארץ נהדרת" לריטואל מסוג אחר: ככל שביטויי הסמכותנות של השלטון בטקסים הלאומיים נעשו בוטים יותר, כך התוכנית הלכה והתבססה כפרס ניחומים עבור האגף הליברלי אחרי יממה לא קלה מבחינתו. בעוד הניכור כלפי טקס הדלקת המשואות רק הלך והתגבר, כך ההצגה הסאטירית שלו קיבלה צורה של טקס בפני עצמו, המאשרר את הסנטימנט המתוסכל והעצוב שהתפרץ ברשתות בזמן אמת. או במילים אחרות: הפוליטיזציה של יום העצמאות הפכה את הספיישל שפעם אפשר היה למצוא בו את ראש הממשלה מהימין לאחת המהדורות הכי פוליטיות של העונה כולה.
ואכן אחרי מערכון פתיחה טוב שלעג להכתרת ה״חוסן״ כמחמאה שנועדה לכסות עוולות (מהלך מוכר בתוכנית, ע״ע מערכוני ״תקומה״ ו״זה כל כך השישי באוקטובר״) ועוד חיקוי מיותר של טאלנט בחדשות 12 (ברהנו טגניה בביצוע שחר חסון, שאומנם הפך את המבטא האתיופי לארגנטינאי אבל לפחות לא צבעו אותו לגמרי בשחור כמו בימי ערן זרחוביץ׳), נכנסו הוד מעלתם לצד הדמויות של השרה מירי רגב והמנחה רותם כהן. אחריהם הופיעו דמויות נבחרות הקשורות בטקס, כגון הרב אברהם זרביב, אסף גרניט, חנה לסלאו ונשיא ארגנטינה הקרקסי.
אולם בזמן שיניב ביטון שחט את הפיגוע האינטלקטואלי שהיא ה"שירה" של נעם חורב, התבררה הבעיה האמיתית של המסורת הטלוויזיונית: היא פשוט קלה וצפויה מדי, ברעיונות, במסרים, בביצוע. לא משנה כמה סמיך הרוק שיוצא מהפה של נתניהו ורגב, הוא נכנס למטחנה הכישרונית של "ארץ נהדרת" ויוצא ממנה תפור למידותיהם של רוב הצופים והצופות. נדמה שביום העצמאות, יותר מאשר בימים אחרים, התפקיד המנחם של התוכנית בקרב קהל היעד שלה הוא כלוב זהב יצירתי, ולכן אפילו שנה כה רדיקלית לא מפיקה תוכן בלתי נשכח. מצד שני, מלכתחילה לך תתעלה על הגאונות הקומית של הבחור שנראה כמו הרב הראשי הספרדי וחילק ברכות לאנשים שלא צריכים יותר מאשר גבר מזוקן בשמלה מוזהבת כדי לבקש.
החומרים האחרים בפרק הסיום שיקפו נאמנה עונה יציבה בערך כמו הכוכב שלה, נשיא ארה"ב: הפרודיה על סדרות אקשן עם יהודה לוי בערבות המודיעין הטורקי נזקקה להשתלת אדג' יותר מאשר לאינספור בדיחות על השתלת שיער; סיכום אפיזודת פרדס חנה היה די סתמי למעט הרגע הסוריאליסטי שבו שידורי החדשות החלו לדבר עם גיתית פישר; ואילו מערכון שירי להקת פיקוד העורף היה חמוד ובעיקר עשוי טוב מאוד ("ארץ נהדרת" תמיד הצטיינה בשחזורים נוסטלגיים). סך הכול סיכום הולם לעונה שהרגע המשמעותי ביותר שלה כלל לא היה מצחיק או בועט אלא מרגש עד דמעות: האירוח של אלון אהל שבועיים בלבד לאחר חזרתו מהשבי. במקום השני במדד האפקטיביות נמצא המונולוג של עלי חמינאי (ביטון), וגם משהו דומה לזה לא היה בפרק אמש.
כשם שישראל נמצאת בצומת דרכים אחרי עשור אבוד, קשה שלא לתהות שמא אחת התוכניות החשובות והאהובות בתולדות המסך הישראלי זקוקה למנוחה ארוכה מהרגיל לקראת ריסטרט. אלא שזאת לא אופציה: בהנחה שהבחירות יתקיימו במועדן, "ארץ נהדרת" לא תחמיץ הזדמנות לפתוח עונה במקביל לישורת האחרונה של הקמפיין הדרמטי ביותר בדור האחרון. מי יודע, אולי אווירת הלהיות או לחדול תחלץ ממנה את מה שלא היה בעונה הזאת בכלל ובספיישל יום העצמאות בפרט. ולתפארת מדינת ישראל.
