אם הייתה גרסה ישראלית למילון אוקספורד המהולל, זה שמכתיר בקול גדול מדי דצמבר מונח אופנתי ל"מילת השנה" (זוכי עבר: "רייג'-בייט", "ריז" וכמובן "פוסט-אמת"), אין ספק שבשנה האחרונה, וכנראה עוד לפניה, הייתה זוכה "דל"פ": ראשי תיבות של "דעה לא פופולרית" - זו שאני מפרסם ברשת בקצרה ומתפלל בעמקי נשמתי שהיא בעצם מה-זה-פופולרית ושתחשוף, דרך האנשים שמסכימים איתי בתגובות ורושמים "כל מילה!", כי מקומי מובטח בהנהגה הבאה.
עולם הקולנוע גדול והוויכוחים בו רבים, ומהו הכיף שעוד נותר לנו ביציאה מסרט אם לא לנחור בבוז ולומר ש"היה ממש משעמם". פיד הטוויטר של חובבי הקולנוע, והרשתות בכלל, מלאים בוויכוחים סוערים יותר או פחות על סרט שאתם בטוחים שאתם היחידים שחושבים לגביו ש"המלך הוא עירום", או לחילופין שהוא פנינה מושמצת שלא הוערכה נכון. ואם, כמאמר הביטוי, לכל שני יהודים שמתווכחים יש שלוש דעות - אז כשזה מגיע לחובבי קולנוע, דעות על סרטים יש כגלים בים. בכתבה הבאה, שכל הנאמר בה הוא על דעת כותב שורות אלה בלבד, ניתן מקום לאוורור 14 דעות כאלה, וגם קצת לנמק. כי "ספילברג הוא חרא של במאי", "דה נירו לא יודע לשחק" ו"כל הסרטים הצרפתים משעממים" הן אולי דעות לגיטימיות כמו כל האחרות, ומספקות את הצורך התמידי לשים סיכה בכל בלון, אבל לפעמים כדאי גם להסביר למה. אז בלי הקדמות נוספות, הנה, כמה דל"פ שיגרמו לכם למרוט את שערותיכם. מוזמנים לזעום (או לתמוך) בתגובות!
"חלף עם הרוח" הוא לא כזאת קלאסיקה
נתחיל עם שחיטת פרה שמנה אחת, שלמשך כמה עשורים טובים הייתה "הסרט המצליח בכל הזמנים" עד בוא כל ה"מלתעות" והסנדקים לחיינו . הוא גם זכה ב-10 פרסי אוסקר, היה מבוסס על רב-מכר פסיכי, מרוץ הליהוק לגיבורה סקרלט אוהרה הסעיר את כותבי הטורים בשנות ה-30 (במיוחד כשתפקיד היפהפייה האמריקאית ניתן, אבוי, לשחקנית בריטית. רואים? סערות ליהוק הן לא עניין חדש במיוחד). במשך שנים, הפוסטר שלו עם שני הגיבורים שכמעט מתנשקים על רקע שמיים מצוירים באדום-צהוב לוהט היווה דימוי מושלם למהי הוליווד: רומנטית, עתירת כוכבים ויוקרה, מלהיטה את הדמיון בהפקות היסטוריות. וכן, קצת (מאוד) גזענית.
אז "חלף עם הרוח" הוא בהחלט סרט קלאסי, מצליח בטירוף, וחשוב לזמנו - לטוב ולרע. אבל האם הוא "קלאסיקה" במובן שאנשים עוד באמת חושבים עליו ושבים אליו? האם יש מישהו שעדיין רואה את הזוגיות הרעילה בין סקרלט לרט כמודל לחיקוי? מתגעגע לגזענות נוסח ג'ורג'יה ב-1861? יוצר קולנוע שבאמת הושפע מהסרט בעשורים האחרונים? יש הרבה סרטים ישנים שהיו אהובים ומשפיעים מאוד לזמנם שהציבור הרחב כיום לא באמת זוכר, ו"חלף עם הרוח" הוא רק אחד מהם - מ"מעתה ועד עולם" ועד "אדם לכל עת". מנגד, יש סרטים ישנים הרבה יותר ששרדו את מבחן הזמן, כמו אלה של צ'פלין ובאסטר קיטון, סרטי אימה ישנים כמו "מטרופוליס" ו"נוספרטו", או אפילו סרט אחר מאותו אולפן ומאותה שנה כמו "חלף עם הרוח" שעוד מוקרן בבתי ספר ובערוצי הסרטים - "הקוסם מארץ עוץ", אולי שמעתם עליו.
הוליווד לא באמת פושטת רגל בגלל ה"ווק"
זוהי תזכורת: העולם לא נוצר כדי להתאים לדעתכם הפוליטית. בימין העולמי, כמו גם במרחב הטוקבקים של ynet, התפשטה הסיסמה Go Woke, Go broke (בתרגום חופשי: "תיכנע לפרוגרס, יבוא הכונס") ותיאור שלל האולפנים בעיר הסרטים - ספציפית דיסני, שהפכה למילת גנאי באזורים מסוימים - כמי שמפיקים רק כישלונות קופתיים יקרים על נסיכות וגיבורי על ביסים שחורים להט"בים טרנסים ממיעוט אפרו-אסייתי-פלסטיני, ורק שחקנים לבנים סטרייטים מסכנים לא מלוהקים יותר לכלום בהוליווד. התיאור הזה כמובן מופרך פעמיים, כי מצד אחד גיבור-על טרנסי טרם נמצא ב-750 הסדרות והסרטים של מארוול (אבל הם מתקרבים לשם), ואם תזרקו אבן לכיוון גיבור-על, יותר מסביר שיגלם אותו שחקן לבן בלונדיני בינוני ותכול עיניים בשם "כריס". נזכיר שבראד פיט, טום קרוז, מאט דיימון וליאונרדו דיקפריו לא בדיוק מחוסרי עבודה, גם אם בימינו אפשר למצוא נרטיבים על גיבורים וגיבורות בעלי צבע עור כהה יותר.
אבל בטענה הזו מסתתרת אמירה עוד יותר מופרכת, לפיה כמעט כל סרט הוליוודי שעוסק בגיבורים שאינם גברים לבנים נכשל, כי הקהל העיקש ששואף להחזיר עטרה ליושנה נוהר רק לסרטים כמו "אהבה בשחקים", ולא מוכן לקבל את ה"בולשיט" הזה של נרטיבים פמיניסטיים/לא-לבנים. ובכן, הוא מקבל. הוליווד, ובמיוחד תאגיד דיסני, אכן קיבלו החלטה שנויה במחלוקת בדיעבד לפני כ-15 שנה להפיק יותר סרטים פרוגרסיביים/פמיניסטיים, ולמשך תקופה ארוכה, זה עבד גם כלכלית. "מואנה" הרוויח 700 מיליון דולר, "לשבור את הקרח" 1.3 מיליארד דולר, "ברבי" שהוא כמעט פרודיה על מסרי "ווק" והעצמה נשית כנגד גבריות רעילה גרף 1.5 מיליארד דולר, וגם הסרט הכי מושמץ בעולם על ידי טרולי ימין - "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי", שהציב בחזית אבירות ג'דיי ומורדים בני מיעוטים על פני לוק סקייווקר הבלונדיני - התגבר היטב על קמפייני השנאה ברשת והרוויח "רק" 1.3 מיליארד דולר. מה נאמר, פשיטת רגל של ממש.
14 צפייה בגלריה
הגברים הלבנים עדיין לא מחוסרי עבודה. מתוך "הנוקמים: עידן אולטרון"
(צילום: באדיבות yes)
כמובן שלא חסרות דוגמאות-נגד של סרטים "פרוגרסיביים" גרועים שכשלו והתבזו, כמו "באז שנות-אור" עם דמות המשנה הלסבית שם, סדרות כמו "מיס מארוול" והסרט "המארוולס", "מכסחות השדים" וכמובן "שלגיה" עם גל גדות וסערות הליהוק (ואפשר גם את "וונדר וומן 1984" שנפל על הפרצוף בקורונה). אבל הטענה השגורה שזה קרה בגלל ה"ווק", ולא כי הם היו סתם גרועים, היא דוגמה קלאסית ל"קטיף דובדבנים" - קרי בחירת הדוגמאות שמתאימות לכם לתזה והתעלמות מאחרות. אחרת איך תסבירו ש"וונדר וומן" הראשון דווקא הצליח יופי? זה לא שהוא העמיד במרכז חזון של גיבורת על שמבשלת ומכבסת כל היום חולצות לבעלה.
טוני סטארק הוא אידיוט
ואם כבר אנחנו באזורי מארוול, בואו נרגיז עוד קצת. גיבור העל הכי אהוב של היקום הקולנועי של מארוול, האיש שבנה את המותג ומשווק כגאון חתיך מופלא ומגניב, גם יפה וגם אופה - הוא בעצם טמבל לא קטן. כן, על הנייר, טוני סטארק אמור להיות אחד האנשים החכמים בעולם, והוא נבנה מהסרט הראשון ב-2008 כ"באטמן שלא מתחבא", שגאה בגאדג'טים שלו ובתדמיתו כפלייבוי. אבל מי שבוחן את הסאגה לאורכה ולרוחבה, יגלה שרוב הצרות שבהן נתקלת חבורת "הנוקמים" התחילו ברעיונות גרועים שהוא רקח. חצי מעלילות סרטי "מארוול" בכיכובו יכולות להסתכם באמירה: "טוני ממציא כלי נשק טיפשי ומסוכן, הרעים משתלטים על כלי הנשק הטיפשי והמסוכן, שאר הנוקמים צריכים לנקות את הבלאגן".
14 צפייה בגלריה
למה כולם צריכים לנקות את הבלאגן שלו כל הזמן?! מתוך "איירון מן"
(צילום: באדיבות דיסני+)
סטארק הוא זה שיצר את אולטרון, רובוט האינטליגנציה המלאכותית שהחריב עיר שלמה, ואז תמך ב"הסכמי סוקוביה" שנועדו לפצות על הפשלה הזו וגרם למלחמת אזרחים בקרב הנוקמים. זה נחמד לאקשן, אבל מעלה את השאלה מה הוא עושה בכלל - ולמה כולם מתייחסים אליו כאדם כזה חכם? אז סבבה, בהופעתו האחרונה והמכוננת ב"סוף המשחק" טוני הקריב את עצמו, וגם המציא מסע בזמן (כמה נוח) בעבודה שלקחה לו פחות מחמש דקות, כמו קסם. אנחנו לא קונים את זה.
סרטי באטמן של ברטון אוכלים בלי מלח את אלו של נולאן
אבל רגע, בואו לא נעצבן רק את חובבי מארוול, אלא גם את מעריצי די-סי. אם יש דמות אחת שממש מייעדת את עצמה לקולנוע טוב זה לרוב באטמן, כולל "לגו באטמן" שהוא נהדר (אנחנו מתעלמים מאיש העטלף של ג'ורג' קלוני). טרילוגיית "האביר האפל" של כריסטופר נולאן היא במידה רבה הסטאמפה האולטימטיבית על האיכות המזוהה עם הדמות, איש-עטלף-בלש-מיוסר-יתום-קול-עמוק-"אני באטמן!". אלה בהחלט שלושה סרטים כבירים - אוקיי, לא, השלישי די גרוע - עם דמויות בלתי נשכחות, החלטות נועזות ואוסקר מהמוצדקים שהיו להית' לדג'ר המנוח על גילום הג'וקר. אלא שלפחות קולנועית, וגם מבחינת נאמנות לדמות ולמקור, שני סרטי "באטמן" הראשונים של טים ברטון היו מוצלחים בהרבה.
"באטמן" מ-1989 ו"באטמן חוזר" מ-1992 לא שכחו את המקורות הקומיקסיים של הדמות וגם הבינו משהו שנולאן התעקש להדחיק: הסרטים האלה לא קורים ולא צריכים לקרות "בעולם שלנו", אלא במידה רבה בראש מסויט ומעוות, שבו הליצנים באמת מפחידים, פינגווינים חוטפים ילדים בחג המולד, אשת החתול נראית כמו מלכת סאדו-מאזו ואפשר להרעיל למוות מבקרים של מוזיאון שלם כדי לצאת לדייט עם קים בייסינג'ר. ודווקא בעולם הקרקסי והסוטה הזה, הוקפד שאת באטמן יגלם הנורמלי שבאדם - מייקל קיטון השקט והביישן - ולכן זה גם הרבה יותר משכנע שאיש לא חושד בו, לעומת כריסטיאן בייל הזועף שמתנהג כמו מיליארדר אסהול לאורך כל הטרילוגיה של נולאן. "באטמן" הראשון של ברטון מהאייטיז, עם הופעה היסטרית של ג'ק ניקולסון כג'וקר, היה להיט ענק אך יצא בתקופה שסרטי קומיקס עדיין תויגו כ"שוברי קופות לילדים" והמבקרים לא באמת שמו עליו למרות שהוא סרט די מושלם. "באטמן חוזר", מ-1992, היה עוד יותר מפחיד ועוד יותר טוב, אבל מחאה של הציבור השמרני והנוצרי בארצות הברית על כך שהוא פשוט סרט חג מולד מפחיד ומעוות מדי, בתוספת החשש שאי אפשר דרכו למכור מספיק צעצועים, נתנו לאולפני "וורנר" תירוץ לפטר את ברטון מהמשך בימוי הסאגה (למרות שהוא ביים להם את הסרט המצליח של השנה). הגיע הזמן לעשות צדק עם שני הסרטים הללו.
אלמודובר התיישן נורא, ורוב סרטיו מרגישים כמו אופרות סבון
תקופת ה"ראיתם את החדש של אלמודובר?" גוועה סופית בעשור האחרון, ועוד במדינה שהעריצה במשך תקופה ארוכה את מי שהיה אייקון של קולנוע ספרדי וקולנוע להט"בי במקביל. לרדת על יוצרים אהובים על אנשים אחרים זה אף פעם לא מעשה אצילי במיוחד, ואנחנו בטוחים שיש מי ששומר אהבה עצומה לסרטיו של פדרו לאורך השנים, בעיקר בשנות ה-80 ותחילת ה-2000 שהיו שני השיאים שלו. העניין הוא שביקור עכשווי בהם - נניח ב"קשור אותי, אהוב אותי", או מנגד ב"דבר אליה" המהולל - מגלה את עקב האכילס הקבוע של אלמודובר.
נקודת המוצא שלו הייתה תמיד אופרת הסבון, או אם תרצו המלודרמה הצעקנית, זו שמתחילה בגרסה מוקצנת במכוון של חיי נשים אומללות ויחסיהן עם הסובבים אותן (או כמו שקבע הטייטל הכי מדויק שלו: נשים על סף התמוטטות עצבים) אבל מספקת להן טוויסט קומי, או אינטלקטואלי, שמאפשר לנו לדמיין שאנחנו לא רואים עוד פרק ב"שושלת". ובכן, לעניות דעתי, ככל שהשנים עוברות, האופרה נמוגה ונשאר הסבון. כמה מסרטיו של אלמודובר עדיין מאוד טובים, אבל רובם נסמכים על כמה שטיקים בודדים שחוזרים על עצמם שוב ושוב ונועדו לשכנע אותנו שהוא מגיש לנו קולנוע "חושני" ו"מורכב".
אה, ונ.ב אחד נוסף: איך אצל במאי שתויג במשך עשורים כ"במאי של נשים" בואכה "פמיניסטי", יש חיבה כזו גדולה לסצנות אונס או עלילות שרומזות על אונס, לעיתים בצורה "קומית"? זה בטוח לא התיישן טוב.
טרנטינו לא יודע לכתוב דמויות שחורות, והוא זכה באוסקר על "ג'אנגו" - התסריט הכי מחפיר שלו
בואו נשים על הגריל עוד יוצר קולנוע אהוב במיוחד, והפעם מהשכונה. קוונטין טרנטינו זכה בדין לשבחים על שורה של מהפכות קטנות וגדולות שעשה בקולנוע מהניינטיז והלאה: שיגור כלפי מעלה של הקולנוע העצמאי, גילוי שורה של שחקנים, קאמבקים מפוארים, הכנסה לתרבות הפופולרית של מושגים כבדי משקל כמו פוסט-מודרניזם, ובעיקר ניסיון מוצלח לרוב להדביק את העולם באהבת הקולנוע האובססיבית שלו, והפיכת מה שנחשב ל"עממי" ו"טראשי" לאומנות גבוהה. למשל כמו שעשה בצורה כל כך מוצלחת עם ג'ולס, הלא הוא סמואל אל. ג'קסון, ב"ספרות זולה" - שהיה בעצם דמות שנשלפה מסרטי "בלאקספלויטיישן", סרטי פשע זולים לשחורים בשנות ה-70, היישר ללב המיינסטרים.
14 צפייה בגלריה
סרט חלש עם גיבור לא כריזמטי בשיט. מתוך "ג'אנגו ללא מעצורים"
(צילום: באדיבות yes, Visiona Romantica.)
הכול טוב ויפה, וקוונטין באמת מכיר את הקולנוע שהוא אוהב מצוין. העניין הוא שכשמגיעים לחיים עצמם, ולהיסטוריה השחורה האמיתית, ההבנה של טרנטינו באפרו-אמריקאים שקולה לזו של יהודים שחושבים שתרבות ערבית זה "חומוס-צ'יפס-סלט". זה הגיע לצרימת שיא ב"ג'אנגו ללא מעצורים", שהיה אמור להיות סרט קצת יותר יומרני על העבדות, וגם אם הוא נעשה דרך מסננת של סרטים ישנים שטרנטינו חיקה (ספציפית, "ג'אנגו" הוא שם של מערבון ספגטי ישן), בסוף התוצאה מעוותת ומזיעה. יותר מכך, היא הייתה סרטו החלש בכמה מובנים, אבל בעיקר בדמות הראשית: ג'אנגו (ג'יימי פוקס). עזבו שהשחקן לא כריזמטי בשיט - הדמות של העבד שאמור להפוך לגיבור אקשן נוקם היא אפילו לא הגיבור האמיתי של הסרט. כי הדמות הכי מגניבה וזו שבעצם מתניעה את כל העלילה היא של ד"ר שולץ (כריסטוף וולץ), "הלבן הטוב" שמשחרר את ג'אנגו, שם בידיו אקדח ומספר לו שהוא אדם חופשי. מהרגע שהוא יוצא מהסרט, גם האנרגיה יוצאת ממנו לגמרי.
מוזר שמכל הסרטים שטרנטינו זכה עליהם באוסקר - והוא זכה רק בשניים לתסריט (על "ספרות זולה" [מוצדק באבו-אבוה] ועל "ג'אנגו ללא מעצורים") - הוא זכה על סרט שסובל מסיפור נכה ומדמות ראשית שלא סוחבת. כל זה מעיד על בעיית יסוד בסרט - שליבו של טרנטינו לא היה שקוע בנושא הכאוב שהוא ניסה להעביר. אולי צודק יריבו המיתולוגי ספייק לי, שאמר עליו די בתחילת הקריירה שטרנטינו אוהב לכתוב בתסריטים שלו את המילה הפוגענית "ניג*" רק כי היא נשמעת מגניבה.
הסרטים של ספייק לי כל כך הרבה יותר טובים כשהוא מתעסק בלבנים
רגע רגע, לא נותיר את משמיץ-טרנטינו מספר אחד (ומשמיץ-ישראל בתקופה האחרונה) בלי צקצוק אחד לכבודו. ספייק לי הוא הרבה דברים, וגם במאי די טוב - אם כי יש לסרטיו נטייה לצדקנות ומלודרמטיות שלא עוברות חלק בכל פעם. העניין הוא שמתחילת הקריירה שלו בשנות ה-80, ובמיוחד מרגע ההתפוצצות של הקלאסיקה "עשה את הדבר הנכון" ב-1989, לי הפך לפוסטר-בוי של "קולנוע שחור", כאילו הוא מדבר בשם כל השחורים באמריקה ולא נניח בשם עצמו. לחובתו ייאמר שלי חיבק את המעמד הזה די מההתחלה, מה שאולי מסביר מאיזה מקום הוא אימץ את הצדקנות להעיר מה לטרנטינו מותר לומר.
לי אכן עשה כמה סרטים טובים מאוד על החוויה השחורה בארצות הברית - בראשם "קדחת הג'ונגל" ו"מלקולם אקס", שניהם די מתחילת הקריירה. העניין הוא שכשעוברים על הפילמוגרפיה שלו, מגלים שיש כמות עצומה של סרטים בלתי נסבלים, או לכל הפחות מעודנים כמו יונתן אוריך בטנטרום טוויטר, ורובם הגדול נשכח לחלוטין - עם כמה יוצאי דופן: לי הוא באמת במאי טוב, בואך מצוין, כשהוא עוסק בלבנים. "קלוקרס", מותחן שוד הבנק הענק "האיש שבפנים" ובמיוחד יצירת המופת הניו-יורקית שלו, "השעה ה-25" - על סוחר סמים (אד נורטון) שנכנס לכלא שנה לאחר 11 בספטמבר - כולם היו סרטים נפלאים ומאוד ניו יורקיים, שהוכיחו שלי מכיר היטב את כור מחצבתו. וכשהוא עוזב בצד את מעמד ה"שגריר" או "ראש השבט" (ולשמחתנו, כיום יש הרבה יותר במאים שחורים חשובים, והוא ממש לא חייב להיות מתויג כ"יחיד") - לי פשוט הרבה יותר חד וטוב.
הקולנוע האיראני שנעשה באיראן לא כזה טוב, היוצרים שלו פורחים כשהם בחו"ל
הייתה תקופה כזו בשנות ה-80 ובעיקר ה-90, שפסטיבלים ופלצני קולנוע עברו למוד "ארץ-עיר". עכברי הסינמטקים, שמבטם היה מרוכז עד אז רק בתעשיות הקולנוע ב-6-5 מדינות, כלומר ארצות הברית, צרפת, בריטניה, איטליה וקצת גרמניה, שוודיה ויפן, גילו שיש עוד מקומות בעולם- וכמה שיותר איזוטרי יותר טוב. זו הייתה תקופה שבה כולם דיברו על "הקולנוע הדני", ואז על "הקולנוע הדרום קוריאני" (הם עדיין מעולים), ויש מי שהתעקשו להעלות מהאוב שמות יוצרים מפינלנד, הפיליפינים, בלגיה, טורקיה, קנדה, ואנחנו די בטוחים שמישהו כתב פעם מאמר על "הגל האוזבקי החדש". גם הקולנוע הישראלי של תחילת שנות ה-2000 קיבל את יומו בשמש (אל תדאג, מיקי זוהר, זה לא יחזור), אבל נראה שמכל הקולנועים הלאומיים - הכי מנופח, מוערך יתר על המידה ובעיקר זה שהכי לא הובן בזמן אמת, היה הקולנוע האיראני.
למען הסר ספק, כדי לא לצאת אהבל-פופוליסט לגמרי, אבהיר שאכן יש סרטים ובמאים איראנים מצוינים, ומי שהולך וחוקר את הסרטים שיוצאים מהאויבת המושבעת שלנו יגלה שאכן מדובר ביריב ראוי, לא רק בתחום הבליסטי. אגב, הפריחה של הקולנוע הזה התאפשרה כי חומייני הבין עוד באייטיז את החשיבות של קולנוע הומניסטי כשגריר טוב לעולם. ולרוב, כשרואים סרטים איראניים, התחושה היא שעצם ההתפעלות מהם היא מכך שהם נעשו בפאקינג איראן. רוב הסרטים האיראנים עוסקים בגיבורי יומיום, ביחסים עדינים בתוך המשפחה, והרבה (הרבה!) סצנות של אנשים נוהגים במכונית.
אוקיי, זה לא שציפינו לתחרות לקובריק או לברגמן, והייתה תמיד הבנה שיוצרי הקולנוע האיראני לא יכולים לומר בחופשיות את מה שנניח נדב לפיד אומר כאן על המדינה שלו. ובכל זאת, לדעת כותב שורות אלו לפחות, כמעט תמיד ההתפעלות נבעה מנסיבות היצירה ופחות מהיצירות עצמן שחלקן (בטח של מלך הקולנוע האיראני באייטיז ובניינטיז, עבאס קיארוסטמי) אווריריות ומינימליסטיות להפליא. הזינוק שלהן לרשימות "הסרטים הטובים בכל הזמנים" ואפילו לצמרת רשימות סרטי השנה של המבקרים, נראו תמיד כהעדפה מתקנת בכוח, ולא כשיפוט ענייני.
ההבנה שמדובר ב"קולנוע נכה" - מכורח המציאות האזרחית הנוראית באיראן, לא באשמת היוצרים - מתחדדת כשרואים את הסרטים שאיראנים עושים כשהם מחוץ לאיראן. מוחמד רסולוף ("אין רשע בעולם", "זרע התאנה הקדושה"), עלי עבאסי (גולה שמראש עשה סרטים מחוץ לאיראן ובראשם "עכביש קדוש"), ג'פאר פנאהי (הסרט המועמד לאוסקר השנה "זו הייתה רק תאונה"), אסגר פרהאדי ("העבר") וקיארוסטמי עצמו ("עותק נאמן למקור") השילו מעצמם את כבלי הצנזורה כשיצרו סרטים בגלות או לחילופין צילמו סרטים בהסתר באיראן והבריחו את החומרים החוצה. ואלה סרטים בועטים באמת, לאו דווקא טובים יותר, אבל הם כן מוכיחים שיוצרים זקוקים לחופש כדי ליצור. שיעור חשוב לכאן ולשם במקביל.
טום קרוז היה צריך לזכות באוסקר על "איש הגשם" ולא דסטין הופמן
יש הופעה טובה אחת ב"איש הגשם", והיא לא של השחקן שמגמגם את דרכו לחיקוי אוטיזם. היא של הגיבור האמיתי של הסרט - איש העסקים שמוציא את אחיו שעל הספקטרום מהמוסד בגלל בצע כסף ובהמשך לומד להיות בן אדם - ומשום מה האקדמיה התעלמה ממנו לחלוטין וממשיכה להתעלם.
ג'ים קארי שחקן דרמטי מפוספס, כקומיקאי הוא נמאס די מהר
ואם כבר טרגדיות אוסקר, אפשר רק לתהות מה היה קורה לקריירה של ג'ים קארי אם האקדמיה הייתה אוספת את השיט שלה בסוף שנות ה-90, ונותנת לו שתי מועמדויות סופר-מוצדקות לאוסקר, על שתי הופעותיו הדרמטיות המעולות ב"המופע של טרומן" ושנה לאחר מכן ב"איש על הירח". אבל קארי עטור-התהילה ותג המחיר של 20 מיליון דולר לסרט עדיין תויג אז כקומדיאנט עם פני הפלסטלינה שמצחיק את הילדים בסרטי "אייס ונטורה" ו"המסכה", לא משהו שאפשר להכניס למועדון האוסקרים האקסקלוסיבי, אפילו למועמדות (אז הם נתנו בסוף את פרס השחקן לרוברטו בניני במקום. מאוד הגיוני, אקדמיה). קארי זכה פעמיים ברצף בגלובוס הזהב על שני התפקידים, התבכיין על ההשמטה שלו באוסקרים - מה שלא הוסיף לאהדה אליו בקרב הסנובים - ומאז די הרים ידיים. טוב, לא בדיוק, הוא עשה עוד תפקיד ראשי דרמטי נהדר ב"שמש נצחית בראש צלול". קייט ווינסלט ששיחקה מולו הייתה מועמדת, הוא כמובן לא.
14 צפייה בגלריה
יכול היה להיות אחד מהשחקנים הדרמטיים הגדולים בדורו. מתוך "שמש נצחית בראש צלול"
(צילום: באדיבות yes)
וזה מעצבן, כי קארי לא רק פוספס מבחינת האקדמיה על שלושה תפקידים נפלאים - קח מספר, ג'ים, יש שחקנים נהדרים אחרים שמעולם לא היו מועמדים, כמו אלן ריקמן זצ"ל - אלא שהדבר כנראה דפק את הקריירה והשאיפות שלו לגמרי. קארי חזר לעשות קומדיות עממיות, חלקן כיפיות מאוד, הרוב עבשות, והמוטיבציה שלו להתפתח כשחקן די מתה. אספר כאן בסקופ לא חשוב, שמכר מלוס אנג'לס שעוסק בהפקת סרטים עצמאיים ריכל בפניי כי קארי היה מועמד פעם לתפקיד ראשי עסיסי בסרט דרמטי שלהם, והוא ויתר עליו מיוזמתו כי חש "שאין לו את הכוח הנפשי לזה" (לרקורד, באותה תקופה הוא התמודד עם הסיפור הנורא של התאבדות האקסית שלו). אבל גם בלי זה, יש תחושה שקארי ויתר ומעדיף להתמקד בציור ובהופעות לא מעניינות כד"ר רובוטניק בסרטי "סוניק".
כמי שגדל בניינטיז על כל אותן "קומדיות דביליות" הגאוניות של קארי, לנצח אוהב אותו ואת הופעותיו מלאות הצעקות והגדולות מהחיים. אבל אני מודה שהן כנראה לא היו מצחיקות אותי כל כך לולא הייתי נתקל בהן לראשונה בגיל 11, וגם שחבל לי שלא קיבלנו מעולם את השחקן הדרמטי המהולל ג'ים קארי, שהיה יכול להיות אחד הגדולים בדורו.
לא היה מקום לשניים על הקרש ב"טיטניק"
הגענו לסוגיה שקרעה את העולם במשך כמעט 30 שנה, והעסיקה מדענים, מומחי ציפה והישרדות, וגם בעלי חנויות לריהוט עתיק (!): כולם, כולל ג'יימס קמרון, כבר מסכימים שהיה מקום לשניים על דלת הארון שצפה בלב האוקיינוס האטלנטי הקפוא וכי למעשה אקט ההקרבה שליאונרדו דיקפריו עושה בסוף הסרט הוא מיותר להפליא. אם קייט ווינסלט הייתה עושה הפסקה קלה מלהסתכל בעיניים מצועפות על אהבת חייה הופך אט-אט לשלגון, וזזה בכמה סנטימטרים, אולי היה גם לו סיכוי לשרוד.
14 צפייה בגלריה
די נו, הם היו שוקעים למוות או נישאים וחיים חיי עוני אומללים. מתוך "טיטניק"
(צילום: באדיבות yes)
ובכן, אני לא השתכנעתי. לא כי אני מומחה בסוגיה, אלא כי זה פשוט לא נראה סביר ששני אנשים יעלו על הדלת החצי שבורה הזו. וגם כי בלעדי ההקרבה הזו, דיקפריו ניצל, שני גיבורי הסרט נאלצים להינשא ולחיות חיי עוני אומללים, ואולי בהמשך להגיע לעלילת הסרט "חלון פנורמי" שמראה מה קורה כשנותנים לווינסלט ודיקפריו להישאר ביחד. לא תודה.
