בקושי שלושה שבועות אחרי שהמוני מחבלים חדרו ליישובי העוטף ב-7 באוקטובר, הותירו אחריהם שובל של דם ושינו לנצח את ה-DNA שלנו במקום הקטן והבוער הזה, התסריטאי הבריטי לי קרן עלה על מטוס והגיע לישראל. "הייתי אמור להיות פה שלושה ימים, אבל פשוט נשארתי ונשארתי", הוא מספר בריאיון לקראת כנס CoPro TV לתוכן טלוויזיוני שיתקיים ב-29 במאי בתל אביב. "אחרי 7 באוקטובר, זה היה תהליך לגמרי נורמלי בשבילי, לעזוב ולהגיע כדי לתמוך באנשים שלי".
ושלא יהיה לכם ספק - אנחנו בהחלט האנשים שלו. קרן, שהיה מועמד לאוסקר על תסריטו לסרט ההמשך של "בוראט", עשה מאז עלייה רשמית - כבר עשרה חודשים שהוא גר כאן, בלוקיישן תל אביבי שהוא מעדיף לא לחלוק, וחווה איתנו את השגרה המשוגעת של המדינה הזאת. אפילו בביו של חשבון ה-X (טוויטר לשעבר) כתוב, באופן הכי ברור שיש, "ישראלי גאה".
הטריגר לשינוי הגדול היה טבח 7 באוקטובר. קרן מספר שהיה לו ברור מיידית שלא מדובר כאן רק במתקפת טרור, אלא, כפי שהוא מכנה זאת, ב"מלחמה נגד העם היהודי, ולא רק בישראל".
אבל איך זה קרה בדיוק? איך באת לכאן שלושה שבועות אחרי הדבר הזה, עם כל מה שהתחולל פה באותה תקופה? יש מי שיגיד שזה אקט של טירוף.
"לצד עבודתי, עסקתי באנגליה במלחמה באנטישמיות. היה לנו עניין עם אנטישמי בשם ג'רמי קורבין ממפלגת הלייבור. הוא תיאר את חמאס כחבריו. הוא תיאר את חמאס כאבירי הצדק החברתי. הוא הניח פרחים בתוניסיה, אם אני לא טועה, על קברי מתכנני הטבח במינכן. הוא אנטישמי גמור, והוא יכול היה להפוך למנהיג המדינה. אז הייתי מאוד קולני בנושא הזה, ולא הזיז לי שזה יכול לפגוע בקריירה שלי".
וזה עדיין לא מזיז לו. אם אתם עוקבים אחר חשבון ה-X של קרן, אתם בטח מכירים כבר את הבוטות הבלתי-מתפשרת שבה הוא מגן על ישראל, ואת האגרסיביות שמאפיינת את מתקפותיו על מי שמבקר אותה ואת מעשיה. הנוכחות של קרן ברשתות החברתיות איננה משחק עבורו, אלא כלי נשק. ההומור הטבוע בו, זה שסידר לו קריירה נאה ועבודה לצד סשה ברון כהן בסדרה "מי זו אמריקה"?" ו"בוראט 2", די נעדר מהפוסטים שלו. במקומו, תמצאו זעם מעוור על העיוותים והדיסאינפורמציה שמזינים את מגמת האנטישמיות הבינלאומית - ואת הפה הגדול שמתווך את הזעם הזה לעוקביו.
"הקהל שלי ב-X גדל, אבל הייתי מתוסכל מזה שעמיתיי בתעשיית הבידור לא פוצים פה", הוא מספר על פעילותו בימים הראשונים שאחרי המתקפה. "הרגשתי אחריות היסטורית לומר משהו, וגם לא הצלחתי לעבוד. איך אפשר בכלל לעבוד כשדבר כזה מתרחש? אם הרצח הגדול ביותר של יהודים מאז השואה הוא לא הסף שאחריו אתה מחליט לנקוט פעולה, איזו זוועה כן תהיה מספיק גדולה כדי שתקום מהתחת שלך ותעשה משהו? זה מה ששאלתי את עמיתיי מהשואו-ביזנס. למה אתם עדיין שקטים? זה לא מספיק לכם, מה שקרה? מה עוד נדרש? קניבליזם?"
וכך, קרן מצא את עצמו נכנס לוואקום הנואש של ההסברה הישראלית אחרי 7 באוקטובר - ולא סתם נכנס, אלא ניצב בחזית, וגם אורז את מטלטליו ועובר לפה, כאמור. "אין לי ספק שאנו מתמודדים עם האויבים הכי אכזריים וסוציופתים שיש", הוא קובע. "היסטורית, תמיד קיבלנו את הממזרים הגדולים ביותר כאויבים. והם... התרבות הזו יוצרת סוציופתים. זו תרבות פסיכוטית, שמקדשת מוות, להתפוצץ ולהפוך לשאהיד. הרעיון הזה של ג'יהאד ופגיעה עצמית כל כך מרושע, זה קידוד-מחדש של הטבע האנושי".
יש מי שטוען שאנחנו גרמנו לזה ביותר משבעה עשורים של כיבוש.
"אם כך, למה הם מפוצצים את עצמם בפקיסטן ועיראק? הם לא חיים תחת כיבוש, אם נבחר להשתמש במילה הזאת. ומה עם אלה שפוצצו את עצמם ברכבת התחתית בלונדון? הם לא גרו בעזה. זו אידיאולוגיה, זו שטיפת מוח. אנשים אומרים, 'הו, הם כל כך כועסים'. גם אני כועס, בדיוק כמותם, אבל האם אני יוצא ועוסק בטרור? לא, כי אני מכבד דמוקרטיה והגינות ואת החברה החילונית".
"משחר ההיסטוריה, אנשים יאמינו בכל שקר וקונספירציה על יהודים"
קרן גדל בלונדון למשפחה יהודית ממעמד הפועלים. "משפחה של מתאגרפים ונהגי מוניות", הוא מחדד. את רוח הקרב ירש מאבותיו, כך הוא מספר, שנהגו להילחם באגרופיהם החשופים בפאשיסטים ברחובות לונדון. "אחרי מלחמת העולם השנייה, עדיין היו אוהדים של הנאצים באנגליה", הוא מסביר. "הם היו מנסים לצעוד ברחובות היהודים באיסט אנד בלונדון, אז היהודים היו מתארגנים כדי לעצור אותם. הסבים שלי ודודיי היו חלק מזה".
כצעיר, בכל פעם שציינו את שמה של ישראל בטלוויזיה, קרן הרגיש אינסטינקטיבית שזהו השבט שלו. "ידעתי שיש אנשים שרוצים לזיין אותנו ולהרוג אותנו". קרן למד באוניברסיטת קיימברידג' היוקרתית, שם נתקל לראשונה באנטישמיות בוטה. "ניסיתי לחצות את המסדרון, מישהו בא וחסם את דרכי, וקרא לי Yid - שזה ביטוי גנאי ליהודי, כמו Kike. אז התחלנו לריב, ואז זה נגמר. בארבע בבוקר אני ישן, ויש דפיקה על הדלת, וזו המשטרה המזוינת. באו ועצרו אותי. לקחו אותי מהקולג' וביליתי את הלילה בתא מעצר. מסתבר שההוא שקרא לי Yid הוא חצי פלסטיני".
קרן מספר שעד אז, "באמת שלא הייתי מודע מדי לנושא. ופתאום זה בא אליי, ההבנה שאני יהודי". והיה רגע נוסף שהביא עמו תובנה - זה קרה אחרי שקרן סיים את לימודיו, בעבודתו הראשונה. "עבדתי עבור חברת הפקות דוקומנטרית באוקספורד. בוקר אחד בדרכי לעבודה, מישהו בא אליי, זר, מחזיק עותק של 'הגארדיאן' מול הפנים שלי, והכותרת: 'ג'נין, טבח'. והוא אומר לי: 'תראה מה הישראלים המזויינים האלה עשו, הם חיות'".
באותו הרגע, מספר קרן, הוא הבין שאנשים לא רק מוכנים להאמין ברע מכל כשזה נוגע ליהודים - אלא שהם ממש רוצים להאמין בזה, בוחרים להאמין בזה. "משחר ההיסטוריה, אנשים יאמינו בכל שקר וקונספירציה על יהודים, מזה שאנחנו הגורמים למגפות, דרך הרעלת בארות ועד לדם של ילדים נוצרים. כדי להאמין בזה, אתה חייב לדלג על ההיגיון, אתה חייב לרצות שזה יהיה אמיתי. וזה נמשך עד היום בתקשורת הבינלאומית, כשהעיתונאים המובילים בעולם זונחים את בדיקת העובדות ובחינת הראיות. הם רוצים שנהיה אשמים".
התקשורת, ספציפית, מהווה מטרה עבור קרן. "אלה לא עיתונאים, הם אקטיביסטים. הם מאמינים שיש להם מחויבות מוסרית כעיתונאים. המקצוענות היא נחלת העבר. אנשים מרגישים שזה כישלון, להיות מקצועי ולדווח ללא משוא-פנים".
איך הם לא רואים מה אנחנו עוברים פה?
"המלחמה היא גם נגדם, והם לא יודעים. האיסלמיסטים והג'יהאדיסטים נלחמים בהם, בין אם הם רוצים ובין אם לא, והם לא יודעים".
אתה חש תסכול מזה שיש כה מעטים שמנסים להילחם בשקרים ובדיסאינפורמציה כמוך? יש מישהו שאולי ציפית ממנו לפצות פה, ואכזב אותך ספציפית?
"כולם. כולם אכזבו. הם פחדנים. ויש את הנרטיבים האלה של 'הקומיקאי המפורסם הזה, או השחקן המפורסם ההוא, הם פועלים מאחורי הקלעים'. ואני אומר: לכו להזדיין. ממתי הם עושים דברים מאחורי הקלעים? כל הקריירה שלהם זה להיות מול עין הציבור. הם משלמים ליחצ"נים כדי לשים אותם בעין הציבור. עכשיו הם פתאום ביישנים? הם רוצים לשתוק? זו פחדנות טהורה. הם משתמשים באנשים כמוני כמגן אנושי".
קרן טוען שלא התאכזב מכיוון שאין לו באמת ציפיות מסלבריטאים. "כולנו דפוקים, בעסק הזה ומחוצה לו. האנשים שרוצים להתפרסם - הם הגרועים מבינינו. הם זקוקים לחיזוקים חיוביים מזרים. אבל אם לא קמת ואמרת משהו עד כה, לא צריך אותך. הגיבורים האמיתיים של ההסברה הם לא סלבים, הם אנשים רגילים שמגנים על ישראל כי זה הדבר הנכון לעשות. כל מה שהם מקבלים בתגובה זו התעללות ופגיעה בבריאות הנפשית שלהם, ועדיין הם עושים את זה. אבל הסלבים? מה מונע מהם? הרי זה לא שמחכים להם קליעים שם במלחמה ברשת, בניגוד לילדים הישראלים האלה שמתגייסים ומתמודדים עם קליעים אמיתיים. נכנסים לעזה שלוש-ארבע פעמים. ואתם מפחדים שיקראו לכם בשמות ברשת? לכו להזדיין. זה מביך ומביש".
באופן טבעי, מרגיזים אותו במיוחד היהודים שבחבורה. "אני שונא את המפורסמים ששיטו בעולם לחשוב שהם יהודים הרואיים. הם הנשמות הכי מרופטות, והם לא יסכנו את עצמם עבור יהודים. הם יעדיפו שיצעידו אותנו לתאי הגזים מאשר לסכן את עצמם. אלה מילים קשות, אבל העדויות מדברות בעד עצמן".
לך, לעומת זאת, לא אכפת לסכן את עצמך.
לא, כי אני אידיוט", הוא צוחק. "אני פשוט יהודי גאה. לא אתן לאנשים להרוג אותנו. הקריירה שלי לא חשובה יותר מזה".
אתה יכול איכשהו להבין את מי שחושש לדבר בגלל הקריירה?
"להבין אולי, אבל אין לי סימפטיה. אתה יודע מה? לא, אני לא מבין. לא מבין איך בן אנוש יכול לראות שרוצחים תינוקות, אונסים נשים וחוטפים אחרים, ולא לעשות משהו. לא מצליח להבין".
7 צפייה בגלריה
יש גם מי שדיברו עבורנו. אך מעטים מדי מהם. הנה כמה: מים ביאליק, דייויד שווימר וג'וליאנה מרגוליס
(צילום: GettyimagesIL, AP)
יש מישהו ספציפי שהיה צריך לקום ולדבר למען ישראל ולא עשה זאת? מישהו שאתה יכול לנקוב בשמו?
"לא. אני יודע מה אתה רוצה שאגיד. אבל אתה יכול לראות בעצמך מי דיבר ומי לא. וגם כשמישהו אומר: 'רגע, יש את ההוא שבאמת קם ואמר משהו'. וואו! פעם אחת בשנה וחצי אמרת משהו! לא ידעתי שהחטופים היו בשבי רק לרגע שבו אמרת משהו. כל הכבוד! איזה פאקינג גיבור אתה! זו מלחמה נמשכת, והם היו צריכים לעמוד לצד ישראל יום אחרי יום. אני מאמין שאם היה אפילו מגה-סלבריטי אחד שהיה קם ואומר משהו, דעת הקהל הייתה משתנה משמעותית. אבל זה לא קרה".
היו סלבים כמו דייויד שווימר ודברה מסינג שעשו זאת.
"כן, אבל אין מספיק מהם. צריך סלב גדול מסוג עימותי יותר - מישהו שידוע בשל הקומדיה העימותית שלו, ויכול להתמודד עם הגועל והטרולים, להכניס קצת פלדה לוורידי העולם היהודי. אומץ מוליד אומץ. אתה יודע, הייתי מקבל הודעות מכל מיני סלבים שהיו כותבים לי: 'כל הכבוד, אני אוהב את מה שאתה עושה'. אה, כן? לך תזדיין. אל תבוא ותשבח אותי, תעשה משהו בעצמך. אתה יכול לקבל פי מיליון יותר עיניים ממני".
"אחרי שצפיתי ב-47 הדקות של סרטון הזוועות, הרגשתי שהתאים שלי, ה-DNA שלי, השתנו"
על הפוליטיקה הפנימית בישראל קרן לא רוצה לדבר - בעיקר כי לדבריו, הוא פשוט לא מבין בזה מספיק כרגע. השפה היא המכשול עבורו. "הכישלון שלנו, מאיך שאני רואה את הדברים, טמון באיך שניהלנו את מלחמת ההסברה. אני באמת חושב שיכולנו לנצח בה, ואנשים חושבים שאני לא שפוי". לדידו, הטעות הייתה שהמסבירים הישראלים והיהודים עסקו בהגנה - במקום בהתקפה. "אם אתה מסביר משהו, זה אומר שאתה אשם. אתה תפסיד, כך או כך. לא צריכה להיות הסברה - זו צריכה להיות 100 אחוז התקפה. בילינו את הזמן בלכבות שריפות, המסבירים התרוצצו כמו דבילים, כאילו שהם לא מבינים דבר על מניפולציות, שזה בדיוק מה שעשו לנו".
קרן, מצידו, סירב לשתף ברשת חלק מסרטוני הזוועה של 7 באוקטובר כחלק ממאמצי ההסברה שלו. "זו עובדה שלפרסם את הסרטונים הללו יגרום טראומה לתמיד למשפחות, וזו ספקולציה שזה יביא אנשים לצד שלנו. אז הלכתי עם העובדות".
7 צפייה בגלריה
עשו לנו מניפולציות בהסברה. מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר
(צילום: REUTERS/Mohammed Fayq Abu Mostafa)
החיים שלו, הוא מספר, השתנו משמעותית אחרי שעבר לפה. ולא רק במובנים המעשיים המתבקשים. "אני כבר לא יודע מה אני עושה", הוא צוחק, "לפני המלחמה, מכרתי תסריט לאמזון ועבדתי על פרויקט אנימציה עם הסטודיו של ג'ים הנסון. ואז זה התחיל וסוג של בלע את הכול. היה לי קשה לחזור ולעשות את מה שעשיתי קודם לכן. פסיכולוגית ופיזית, אני לא מוסגל לעשות את זה. הציעו לי דברים, קומיקאים מפורסמים ביקשו שאכתוב להם להופעות שלהם, וסירבתי. זה הרגיש קטן ושולי אל מול מה שעשיתי".
היה רגע אחד ספציפי שאחריו, קרן אומר שהוא כבר לא היה אותו אדם. "אחרי שצפיתי ב-47 הדקות של סרטון הזוועות, הרגשתי שהשתניתי, פיזית. אני באמת מאמין בזה. אני מרגיש שהתאים שלי, ה-DNA שלי, השתנו. דבר אחד שיצא מזה, ככותב, זה שאני כותב עכשיו רק מהלב. רק כך אני יכול לכתוב עכשיו. אם מישהו, לצורך העניין, יבוא אליי ויבקש ממני לכתוב לסרט קומי על ברווז שהופך לכבאי, אסרב. יש בי דלק טילים עכשיו, אבל אני כבר לא יכול להיות כותב-להשכיר עכשיו, אני צריך לכתוב אך ורק מליבי".
היו לך חששות בנוגע למה שהעלייה לישראל תעשה לקריירה שלך?
"לא, לא היה לי אכפת. אני מאמין שככל שאתה בסינק עם הנשמה האמיתית שלך, כך ילך לך טוב יותר. כל ההישגים בקריירה שלי הגיעו כשהייתי הכי אני".
בימים אלו עמל קרן על כתיבת ספר, לא בדיוני, פרי עטו. "אני כותב, זה מה שתמיד עשיתי. אף פעם לא חוויתי מחסום-כותבים. אני רואה דף ריק, ומרגיש בבית. אני יכול לכתוב 16-15 שעות ביום. והספר הזה, אני מרגיש שאסור לי למות לפני שאני מסיים אותו. אני לא מתכנן למות, אבל אני מרגיש שאם זה יהיה הדבר האחרון שאותיר אחריי, זה בסדר. כל מה שעשיתי בקריירה שלי הוביל אותי לכאן".
בוראט 2- טריילר
(Amazon Prime Video)
גם כשעסק ב"קומדיה טיפשית", לדבריו, השקיע קרן את כל מאודו בתהליך. "אך באותו הזמן, לא שמתי זין. זו רק חלטורה".
אחת מהחלטורות האלה הובילה אותך לטקס האוסקר.
"כן, אבל אם פעם הרגשתי שכל דבר בחיי נועד לשרת את הקריירה, עכשיו פשוט לא אכפת לי. מי בכלל רואה סרטים?", הוא צוחק.
"זה בסדר להיות מוזר פה. זה בסדר להיות אתה. בישראל, אתה יכול לנשום"
אל "מי זו אמריקה?" ו"בוראט 2", שני הקרדיטים הבולטים ביותר של קרן (בראשונה היה מפיק וכותב, בשני - אחד מצוות הכותבים), הגיע אחרי שכבר עשה לעצמו שם בז'אנר המתיחות הסאטיריות. הכול התחיל, כך הוא מספר, בימים שקדמו לחתונתם של הנסיך וויליאם וקייט מידלטון. "היה לי רעיון להתחזות למישהו מארמון בקינגהאם, ולעבוד על סלבים שאני מארגן את החתונה כדי שיעשו דברים מטומטמים". זה הפך לספיישל טלוויזיוני שבהמשך הוליד גם סדרה ברוח דומה בת שישה פרקים (Celebrity Bedlam שמה), שבה בין היתר שכנע קרן מתמודדת-עבר ב"אקס פקטור" הבריטי ללבוש מעיל שעשוי, כך הוצג לה, מעור אנושי.
קרן מתעצבן מעט כשאנו מגיעים לנושא ז'אנר המתיחות - לא בגלל הנושא, אלא כשעולה שמו של אחד מהקומיקאים הבולטים בז'אנר בשנים האחרונות, אריק אנדרה.
"אני לא חושב שאריק אנדרה מצחיק. זה חרא מזוין. זה חרא מביך, עבודה בעיניים", הוא מקציף, "זה בסך הכול רעש תפל. אני זוכר שצפיתי בטום גרין כשגדלתי, אבל הוא היה משורר אמיתי עם האבסורדיזם שלו, והקדים את זמנו. זו אמנות, לחבר אימג'ים אבסורדיים לכדי שלם מטופש שגורם לך לצחוק. אריק אנדרה, לעומת זאת, זה שיט. את ניית'ן פילדר אני אוהב. בכל מקרה, נמאס לי מהעולם הזה של המתיחות. זו אף פעם לא הייתה כוונתי להתעסק בזה, זה פשוט הגיע אליי. זה מה שרצו בטלוויזיה באותה העת".
עד כה, קרן נחשף באופן מוגבל למדי לתרבות הישראלית. "מחסום השפה עדיין מפריע", הוא מספר, "למרות שאני הולך ומתרגל. מה שכן, יש את 'שטיסל'. זו סדרת הטלוויזיה הכי טובה שנעשתה. יותר טובה מ'הסופרנוס'".
יותר מ"הסופרנוס"?!
"כן, 'שטיסל'. אין ספק. היא טובה יותר מ'הסופרנוס' כי היא עושה משהו הרבה יותר מאתגר. אוטומטית, 'הסופרנוס' תרתק אותך, כי היא עוסקת בחומר מאוד דרמטי. יהיו גנגסטרים, רובים ויריות. אבל 'שטיסל' עוסקת בחיים קטנים ורגילים, הדרמה שבה עמוקה ויש לה הוד לירי. אחת מהתוכניות הכי נוגעות ללב שראיתי, ויש בה את הדבר הזה, שהאישי הופך לאוניברסלי. התחושה אותנטית לגמרי, כאילו שהיא נכתבה בידי אנשים שבאמת מכירים את העולם הזה".
החיים בישראל טובים לו. כן, גם אל מול כל הטירוף שסביב. "התאהבתי במקום", הוא מסביר בפשטות, "אני פשוט אוהב את זה".
יש משהו שאתה לא אוהב פה?
"ברור, אני לא מטומטם. יש את הישראלים האלה שבאים אלייך בהתנשאות: 'אתה יודע, לא הכול ורוד פה'. אה, באמת? אני חי יותר מארבעה עשורים, תודה שאמרת לי שהחיים מסובכים".
אז מה אתה לא אוהב בישראל? התנועה?
"אל תצחיק אותי. אני מלונדון. לא, מה שאני לא אוהב פה, מה שמדאיג אותי, זה הקיטוב בין האנשים בישראל. כשיהודים מדברים על יהודים אחרים באותו תיעוב שבו הם מדברים על חמאס. אני לא יכול להתחבר לזה. אפילו אם אתם מדברים על הכישלונות ב-7 באוקטובר ובמלחמה, אם אתם לא מזכירים את חמאס - אני מאוד מתקשה עם זה. הם לא שונאים אותנו בגלל מה שאנחנו עושים, הם שונאים אותנו בגלל מי שאנחנו. איזו יהירות זו, לחשוב שהם רובוטים קטנים שמגיבים רק אלייך, ואין להם תרבות והיסטוריה שהובילו אותם לזה.
"אני יודע שישראלים אוהבים לשנוא את עצמם, אבל אתם לא מבינים איזו מדינה אופטימיסטית ודינמית יש פה, וכמה האופטימיות הזו טבועה באינסטינקטים היהודיים. באנגליה היו לנו עשורים של שומרי-סף תרבותיים זחוחים מהמעמד הבינוני. אבל פה, אף פעם לא ראיתי כזה אוסף של אינדיווידואליסטיים אקסצנטריים. זה בסדר להיות מוזר פה. זה בסדר להיות אתה. בישראל, אתה יכול לנשום".
מה המקום האהוב עליך בישראל?
"כל מקום שאני מגיע, אני אומר לעצמי: 'פה אתה צריך לחיות'. כשאני במדבר אני אומר: 'פאק, אני צריך לחיות במדבר'. כשאני בצפון, אני חושב: 'אני צריך לחיות בצפון'. ואני אוהב את ירושלים. יש את התל אביביים האלה שאומרים: 'אני שונא את ירושלים'. ואני אומר: 'אתה פאקינג משוגע? זה כזה מקום יפהפה ומטורף, זו העיר המושלמת לעולם המטורף הזה".
