טראומת 7 באוקטובר, החיפוש הנואש אחר התקווה, שאלות על זהות ואפילו דיאטה שאולי תוביל לשינוי גדול - אלו הם רק חלק מהנושאים המהדהדים מהסרטים הישראלים המוצגים השבוע בפסטיבל חיפה הבינלאומי לקולנוע. מבקרי הקולנוע של ynet, ארז דבורה ושמוליק דובדבני, צפו במיטב התוצרת המקומית שהוצגה בפסטיבל השנה וחזרו עם תובנות.
האהבות שלנו
בחודש אוקטובר ההוא לפני שלוש שנים, ביום האחרון של פסטיבל הסרטים בחיפה, ידעה מדינת ישראל את היום הנוראי והגורלי בתולדותיה. השנה, בתזמון שאין מתאים ממנו נפתחה המהדורה ה-42 של הפסטיבל עם סרטו החדש של אבי נשר, "האהבות שלנו", שחוזר אל השבת השחורה ההיא דרך סיפוריהם האמיתיים של כמה א.נשים שעבורם דווקא 6 באוקטובר נדמה היה כאחד הימים הגרועים בחייהם. זאת, עד לרגע שבו הם מתעוררים למציאות ששינתה את חייה של מדינה שלמה.
"האהבות שלנו" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
כאשר באים לדון בסרטים וסדרות - עלילתיים ותיעודיים - שעוסקים ב-7 באוקטובר, עולה השאלה "כמה מוקדם הוא מוקדם מדי?" ואיך יש לייצג חוויה טראומטית שטרם עובדה. סרטו של נשר פועל בתוך השיח הזה, נובע ממנו, ומהמקום הזה עולות תגובות סותרות: האם דרכו לספר את הסיפור של 7 באוקטובר לגיטימית? האם מדובר בתגובה אותנטית או נצלנית (וישנם מי שנדרשו למילה הטעונה הזו אגב הסרט)? האם נכון לעשות את הסרט הזה עכשיו (ואם לא, מי בדיוק קובע מתי המועד המתאים)? הרתיעה הטהרנית משהו לסרט נובעת גם מהעובדה שזהו סרטו של הבמאי הפופולרי ביותר בישראל. האם נכון לעסוק בנושא במסגרת של קולנוע פופולרי?
סרטו של נשר מזמין דיון רחב יותר, וזה יגיע עם יציאתו לאקרנים בעוד כשבועיים. אבל אחרי שתי צפיות אפשר כבר לקבוע שזהו סרט שמודע היטב למעמדו כאירוע קולנועי בקנה מידה לאומי. כמעט כמו "מבצע יונתן", שיצא לפני 50 שנה בדיוק - אלא שבהבדל מהותי אחד: הפעם אין זה סיפור של ניצחון, אלא של טראומה; לא סיפור על אחיי גיבורי התהילה, אלא על אנשים רגילים שההתנהלות שלהם רחוקה מכל דימוי מוכר של גבורה. הם נקלעים אל האירוע, נשאבים לתוכו, וכל שהם מנסים לעשות הוא לשרוד ולהציל את מי שאפשר.
אין כאן צבא, משום שהצבא לא היה שם. ואין כאן גם ניסיון לספר את מלוא סיפורו של 7 באוקטובר, משום שסיפור כזה, בוודאי מתוך האירוע עצמו, אינו אפשרי. הבחירה הנבונה להצמיד את הסרט לפרספקטיבות מוגבלות של דמויות אקראיות - אנשים שמנסים להבין מה מתרחש סביבם מתוך שברי מידע, שמועות ותמונות כאוטיות - מונעת ממנו להפוך את האירועים לנרטיב מכליל, ל"סיפור" בה"א הידיעה של 7 באוקטובר. במקום זאת יש בו בעיקר פחד: נערים ואנשים צעירים שנשאבים אל תוך זירת קטל מבלי שבחרו בכך, ומה שמניע אותם אינו אתוס של גבורה או הקרבה אלא האינסטינקט הבסיסי ביותר - לשרוד, ואם אפשר, להציל גם אחרים.
הקולנוע הישראלי שמבקש לעסוק ב-7 באוקטובר חושף את הבלבול המושגי והאסתטי הכרוך בהתבוננות בטראומה שעודנה מהדהדת בעוצמה - ודאי נוכח הבחירות המתקרבות - וזה בדיוק מה שהופך את סרטו החדש של נשר ליצירה רלוונטית כל כך וגם עוצמתית ומרגשת. שחקניו, ובראשם שלום מיכאלשווילי המפתיע כאיש יס"מ הנאבק להציל את משפחתו והתגלית דניאל גימפל כנערה דתיה שנקלעה לנובה בחיפוש אחר בן זוג, עושים עבודה מצוינת. אפשר להתווכח על הבחירות המלודרמטיות של הסרט, על עצם התזמון ואפילו על הלגיטימיות של הפיכת אירוע שעדיין חי בתוכנו לקולנוע עלילתי-פופולרי. אבל אולי הוויכוח הזה עצמו הוא חלק ממה שהסרט מתעד. כך, "האהבות שלנו" הופך לא רק לסרט על אותו יום נורא, אלא ליצירה שעניינה הדרך שבה אנחנו מתחילים לספר אותו לעצמנו. שמוליק דובדבני
חלומות מסע
בסרטה הקודם "נשיקות בעברית" (2018) לוזובסקי עסקה בפערי הזהות העמוקים בינה ובין בן זוגה המזרחי מסורתי. מי שצפה בו עשוי היה להטיל ספק בסיכויי ההישרדות של מערכת היחסים. ובכן, הזוגיות שרדה, אך הבעל לא נוכח ב"חלומות מסע" כיותר מקול בטלפון. לפני המסע הוא חושש ומסויג מהסכנה, ולקראת סוף הסרט הוא מנסה להציע פרספקטיבה מטפיזית על משמעות הביקור. ר המלחמה שבו שורשי הזהות שלהן נמצאים בסכנת מחיקה -ה הן בני האדם שהאם הכירה בצעירותה, והן הבניינים של חרקיב (הסבתא הייתה אדריכלית, ובחרקיב גם נמצא הבית שבו גדלה האם).
בסרטה הקודם, "נשיקות בעברית" (2018), לוזובסקי עסקה בפערי הזהות העמוקים בינה ובין בן זוגה המזרחי מסורתי. מי שצפה בו עשוי היה להטיל ספק בסיכויי ההישרדות של מערכת היחסים. ובכן, הזוגיות שרדה, אך הבעל לא נוכח ב"חלומות מסע" כיותר מקול בטלפון. לפני המסע הוא חושש ומסויג מהסכנה, ולקראת סוף הסרט הוא מנסה להציע פרספקטיבה מטפיזית על משמעות הביקור.
מניה לוזובסקי. שיחות נוקבות על זהות ושייכות
(צילום: אוסף פרטי)
במהלך הנסיעה האם והבת מנהלות שיחה נוקבת על זהות ושייכות. האם מצדיקה את העלייה לישראל כחיים עם "השבט שלך", גם אם הישראלים לא חסרים פגמים. הבת, שחיה כמעט מחצית חייה בישראל, מטיחה בה שהיא לעולם לא תיתפס כישראלית, ושיהדותה תמיד תוטל בספק. נדמה כי המסע המשותף, אינו מסע המעיד על אי היכולת להתנתק מהעבר, אלא בדיוק להפך. בין בניינים שהשתנו ונהרסו, עצים שגדלו, ואנשים שאיתם זו תהיה פגישה אחרונה, הוא פחות "טיול שורשים" ויותר סגירת מעגל המהווה שלב נוסף בפרידה מהזהות הקודמת. ארז דבורה
פרידה מבצק
פיצ'ר הביכורים של שמעון שי, מבוסס על הסיפור "מלח, מתי מפליגים?" של מיכאל לב-טוב. הסיפור עובד לתסריט על ידי אברהם שלום לוי - שגם משחק בתפקיד הראשי. גיבור הסרט הוא איציק, רואה חשבון ירושלמי, רווק מופנם ושמנמן. הוא גר קומה מעל אמא שלו (תיקי דיין) שרודה באביו (גברי לוי), בעודה נוכחת יתר על המידה בחייו של הבן. איציק אוהב את האוכל של אמא, אבל עוד יותר מכך את הבורקס קומפלט היומי שהוא אוכל כל בוקר אצל מוסא. כולל הפירורים וכתמי הטחינה שנשארים אחר כך על הבגדים. האוכל והשומן מסמלים את ההשתבללות שעשויה להותיר אותו כלוא בחייו הלא-מספקים.
קומדיה קטנה עם נגיעות אקסצנטריות. מתוך "פרידה מבצק"
(צילום: בן פלד)
אירוע בריאותי מחייב את הגיבור להתחיל דיאטה, ומניע תהליך שמתקדם בכמה מסלולים עלילתיים. הקשר בין הבן והאם שבו הוא יצטרך ללמוד להציב גבולות. קרבה שמתפתחת באיטיות מהוססת עם יפעת (עדי זינגר) פקידה זוטרה במשרד, אישה עדינה וקוראת ספרים מושבעת שתולה באיציק מבטים המרמזים על רגשותיה. ישנן גם האינטריגות במשרד שקשורות לבוס הדוש (עומר עציון) - שמייצג גבריות הפוכה לזו של איציק. כל אלו נתפרים בקו עלילתי שבו יש ניסיון לאתר בת אבודה של אדם גוסס, רפרודוקציה של אגון שילה, ומפגש מיסטי למחצה עם אלטעזאכן בשם "עובדיה גרביים".
זוהי קומדיה קטנה, עם נגיעות אקסצנטריות, על מסע ברחובות ירושלים שאולי יוביל לשינוי קטן-גדול בחיים. בחלק מהסצנות יש חן, וחלק אחר הוא "כמעט" ו"ליד". המבנה החופשי של העלילה מאפשר לשבץ סצנות שבנויות מסביב להופעה נקודתית של דמות צבעונית (למשל מפגש עם דיאטנית תיאטרלית בגילומה של אביב כרמי). או הבלחה נקודתית לתוך הדמיון של הגיבור שיתכן והיה מוטב בלעדיה. בוודאי יהיו צופים שיתחברו יותר לתדר הקטן-גדול שאליו שואף הסרט. ארז דבורה
מקום שקוראים לו תקווה
סרט תיעודי המשיק בחלק מהיבטיו לקולנוע עלילתי. בישראל שמצויה במלחמה לא נגמרת, הבמאי איתן כהן מחליט להשיב לבנו מיכאל בן השש את האמון ברעיון של "תקווה". מיכאל למד ש"תקווה זה מקום שבו כולם נחמדים אחד לשני", והאב רוצה להוכיח לבנו שהיא עדיין קיימת בישראל ולא רק בשוויץ (הרקע לפיקסציה של הילד למדינה זו יתגלה בהמשך). לשם כך הוא מחליט לקחת את הבן, חרף מחאותיה הנמרצות של האם, למסע ברחבי ישראל, במכונית פיאט אספנות משנת תרפפ"ו. גם בסיטואציות האינטימיות יש לפחות מישהו נוכח-נסתר נוסף שמחזיק בידיו מצלמה ולוכד את המפגשים במהלך המסע, ואת מה שמתחולל בין האב והבן.
מקום שקוראים לו תקווה
(צילום: באדיבות פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה)
המפגשים מושתתים על שאלה חוזרת שהבמאי מפנה לאנשים לגבי קיומה של תקווה. לעיתים הוא שואל כשהבן, שהמסע הוא לכאורה עבורו, לא נמצא במרחב שמיעה. אנשים נחמדים, חילונים ודתיים, מבוגרים וצעירים, יהודים ערבים ובדואים. כולם מודים שהמצב לא טוב, ואז אומרים דבר כזה או אחר על תקווה שעדיין קיימת.
ישנו גם הסיפור המובלע על הבמאי. הוא מספר לבנו שבילדותו כעס על הוריו שעברו לישראל ושרצה לעבור למקום אחר. בשיחת טלפון עם אשתו המודאגת מתגלה שכבר שנה וחצי הוא משוטט בארץ - "פוגש אנשים שנפגעו במלחמה במקום להיות איתנו".
בהדרגה מובן שהסרט הוא יותר על הורות (ואולי ספציפית על הורות מתעדת). המחשבות בראש של ההורה, והצורך להכיר בקיומם של גבולות לגבי האופן בו הילד מוכפף למחשבות אלו. בהנחה ומקבלים את המוצג כלכידה אותנטית של התהליך המתרחש בין האב והבן (ובהחלט יש תחושה שלא מעט תוכנן מראש ועובד למסגרת עלילתית) - הרי שעולות תהיות לגבי ההחלטה של האב לצרף את בנו למסע. מיכאל הוא ילד חמוד וחכם, וכמובן שהדבר יוצר לא מעט רגעים שיסחטו תגובות צחוק וחיבה קולנית מהצופים. לא הייתי מבלבל בין אלו לבין עומק מהסוג שהושג בסרט דוגמת "לילות קיץ" של אוהד מילשטיין. ארז דבורה
הביתה!
סרט הביכורים של רעות אקרמן הוא מאותן הפתעות שלא רואים אותן באות. זוהי הפקה עצמאית וצנועה, שאקרמן כתבה, ביימה, הפיקה ואף מככבת בה, ובקלות הייתה עלולה לחלוף מתחת לרדאר. אלא שמוקדם יותר השנה היא זכתה להכרה מרשימה עם שלוש מועמדויות לפרסי אופיר - כולן לאקרמן עצמה, בקטגוריות הסרט, הבימוי והמשחק. הסיפור האוטוביוגרפי מוצא אותה בתפקיד צעירה מאומצת שנחשפת לזהות אמה הביולוגית כאשר זו נמצאת על ערש דווי וקוראת לה להיפרד ממנה. אז היא גם מגלה את הרקע האמיתי שממנו באה שכולל גם אב שהיה מכור לסמים ועתה מבקש לחדש את הקשר עם בתו.
הביתה! סרט שצריך להגיע גם להקרנות רחבות
(צילום: באדיבות פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה)
הוריה המאמצים (דליק ווליניץ וליאת גורן המצוינים) מתגוררים בקיבוץ בגליל ומגלמים בורגנות אשכנזית מבוססת, הרחוקה מאוד מן העולם המשפחתי, העדתי והמעמדי שממנו באה בתם הביולוגית. כך, מתחת לסיפור האימוץ הולך ונחשף סיפור נוסף, משמעותי לא פחות: הקרע העדתי והמעמדי שבין שתי המשפחות, שהופך גם לקרע פנימי בזהותה של הגיבורה. זהו סרט שראוי לשבחים כמעט בכל היבט, אך שניים מהישגיו בולטים במיוחד: הצילום האקספרסיבי של אלון לוצקי (בן זוגה של אקרמן), שמעניק לסרט שפה חזותית מגובשת ובטוחה בעצמה; והופעתו המרשימה של דרור גבע בתפקיד האב הביולוגי, המגלם ברגישות דמות שאשמה ופגיעוּת משמשות בה בערבוביה עם כמיהה כנה לשוב ולתפוס מקום בחיי בתו. נותר רק לקוות שסרט עצמאי, צנוע ומפתיע כל כך לא יסתפק במסלול הפסטיבלים, וימצא בקרוב את דרכו גם אל בתי הקולנוע. שמוליק דובדבני
האגר-ארץ
סרטו המרשים של הבמאי והסטנדאפיסט מיוצאי אתיופיה שמואל ברו ("זרובבל"), שצילומיו נמשכו למעלה מעשור, הוא הסרט הישראלי השני (אחרי "עץ תאנה" של עלמוורק דוידיאן) שעלילתו מתרחשת באתיופיה והוא דובר כולו אמהרית. העלילה מתרחשת בשנות ה-70, על רקע ההפיכה הצבאית שהעלתה בהמשך את משטרו האלים של מנגיסטו היילה מריאם. במרכזה משפחה יהודית המתגוררת בכפר קטן, שאחד מבניה מגויס בכפייה לצבא.
מתוך "האגר-ארץ". מתוחכם מכדי להפוך את סרטו לפמפלט ציוני דידקטי
(צילום: באדיבות פסטיבל הקולנוע הבינלאומי חיפה)
הסרט נפתח במישור כמעט מיתי - ובכלל זה טרגדיה הנושאת הדים מיתולוגיים - אך בהדרגה הולכת המציאות ההיסטורית וחודרת אל עולמם של גיבוריו ומעניקה לסיפור הפרטי ממד לאומי. הכמיהה לירושלים אומנם מרחפת מעל הסרט כמשאת נפש, אך ברו מתוחכם מכדי להפוך אותה ליעד אידיאולוגי מובן מאליו או את סרטו לפמפלט ציוני דידקטי. אדרבא: אתיופיה מצטיירת כאן כמעט כארקדיה, על כרי הדשא, המפלים והנוף השופע שלה, והיציאה ממנה אינה מוצגת כהגשמתו המתבקשת של ייעוד לאומי. דווקא נסיבות היסטוריות ואישיות, בחלקן מקריות, הן שדוחפות את בני המשפחה לעזוב את מולדתם ולבחור בציון.
מעבר לכך, חשיבותו של הסרט היא בעצם העמדתו במרכז של סיפור המסע האתיופי - נדודים מסוכנים במדבר הסודני ומפגש עם סוכני מוסד ישראלים הפועלים בחשאי להעלאת יהודי אתיופיה. סרטי מסע אינם שכיחים בקולנוע הישראלי, ודאי לא כאלה הכורכים את תנועת גיבוריהם במרחב בסיפור היסטורי ולאומי שכמעט לא זכה עד כה לייצוג קולנועי. ואף שהשליש החותם של הסרט לוקה בעודפות ובבלבול מסוים, זוהי יצירה שראוי בהחלט לדון בה ובסיפור שהיא מביאה אל המסך עם יציאתה לאקרנים. שמוליק דובדבני
