מידי פעם, כשאליס זאנו ואשריאל (אש) מור מוצאים את עצמם מול סיטואציות מסוג קרייסס בחיים שלהם כזוג נשוי והורים לילדה, הם אומרים אחד לשני "זאת הייתה יכולה להיות משימה ב'מירוץ למיליון'". יש להם את הסמכות להשוות – הם השתתפו בעונה השמינית והגיעו למקום השישי מבין הזוגות שלקחו בה חלק. כמובן שאופי המשימות קצת השתנה – שם זה הליכה על חבל בגובה 20 מטר ופה זה תכנון של יום סידורים מסביב לשעות השינה של הצאצאית. אבל אי אפשר לזלזל בכישורי התפעול המשותפים שהושחזו בתנאים הקשים ביותר, מול המצלמות. "יצא לי לצפות פה ושם בעונה החדשה, וזה עושה לי קצת פומו, אני לא אשקר", היא מודה, "זאת הייתה חוויה מטורפת שתלווה אותי כל החיים".
מה לקחת משם בפרספקטיבה של היום?
"הרבה זוגות נפרדים או מתגרשים אחרי 'המירוץ', אנחנו התחתנו. זה חיזק אותנו מאוד. בסיטואציה קיצונית את רואה אתגרים שידעת שקיימים בזוגיות, אבל פתאום הם מול הפרצוף שלך. זה מחייב אתכם לשבת, לדבר ולפתור את זה. זה כל כך אינטנסיבי – 24/7 בלי טלפון, יש לך רק את האדם שמולך. בחלק מהזמן היינו סגורים בחדר בלי יכולת לצאת, רק שנינו, משחקים וצוחקים, ואז רצים ביחד. הוא טבעוני ואני לא אוכלת בשר ומוצרי חלב, אז היו לנו גם קשיים עם האוכל והשינה".
נשמע כמו הורות.
"כן", היא צוחקת. "אבל אני ידעתי שאני יוצאת וחוזרת מהמירוץ הזה איתו, לא אכפת לי כלום. ידעתי שזה הבנאדם שלי והמירוץ נתן לזה גושפנקא".
מה הבנת על אש במירוץ שלא ידעת קודם?
"הבנתי כמה הוא חזק נפשית ופיזית וכמה הוא שם בשבילי. אש שבר את האצבע ברגל יום לפני תחילת הצילומים, והוא רץ ככה חודש שלם במשימות קשות בלי לוותר ובלי לקבל הנחות. גם אני הייתי עם דלקת. זה גורם לך להעריך את הבן אדם הרבה יותר".
9 צפייה בגלריה
"זה חיזק אותנו מאוד". אליס זאנו ואשריאל (אש) מור, מתוך "המירוץ למיליון"
(צילום מסך, רשת)
לטווח הארוך החוויה הזאת הפכה אתכם להורים טובים יותר?
"אנחנו היינו בזוגיות יחד תשע שנים לפני שהפכנו להורים. עברנו המון – יחסים בלונג דיסטנס, מירוץ, קורונה. הגענו מוכנים להורות, למרות שהשנה הראשונה מאתגרת לכולם, שלא יספרו סיפורים".
אבל בחיים, כמו בפריים טיים, היקום מתגמל על מאמץ וריצה במשך חודש עם אצבע שבורה ודלקת בברך. מאז המירוץ זאנו ביססה את מעמדה כשחקנית, זמרת ויוצרת תוכן נעקבת. היא שיחקה בסדרות הנוער "האחיין שלי בנץ" ו"שומקום", בהצגה "נא לגעת" ומתחזקת קריירה מוזיקלית עם שירים שזכו למליוני צפיות ביוטיוב. לאחרונה גם חזרה להקליט אחרי הפסקה מתודית שנבעה מטלטלות המלחמה, ובקרוב יצא לה EP בצרפתית וגם העונה השלישית של "האחיין שלי בנץ" אוטוטו בחוץ.
לבת שלה ושל אש, שייאנה, היא מעבירה את לקחי החיים הלא-שגרתיים שחוותה עד כה, וכללו היוולדות לאם אוקראינית ואבא אפריקאי, מעבר בגיל שלוש מעיר הולדתה, מוסקבה, לבנין שבמערב אפריקה, ומשם עליה לישראל בגיל 12. שייאנה בת השנה וקצת מפנימה ונכון לעכשיו גם מגיבה, למקרה שתהיתם, לארבע שפות שונות - צרפתית, רוסית, אנגלית ועברית.
את שעטנז הזהויות שהוא אליס זאנו היא למדה לחגוג עם השנים. "מבחינתי זאת מתנה גדולה", היא אומרת בביטחון, "לעבור ממדינה למדינה זה לא פשוט לילד - להסתגל לתרבות, שפה ואנשים חדשים כל פעם - אבל זה לימד אותי לא לפחד משינויים. קל לי להתחבר לאנשים וללמוד שפות. לא משנה איפה את, את מסתדרת".
אז אין בלבול.
"בהתחלה לקח לי רגע להבין לאן אני שייכת. לגדול כילדה שהיא 'גם וגם' זה יכול להיות בודד בגיל ההתבגרות, אבל בסוף גיליתי שאני שייכת לכל מקום. היום אני מרגישה שייכת לכל מיני קהילות - דוברי רוסית, הקהילה האתיופית, הישראלים בכלל. גם עם השיער שלי - הייתי עם החלקות עד גיל 18 עד שאמרתי: "סטופ, אני אשאר בלי שיער". למדתי לאהוב ולקבל אותו וזה חלק מהקבלה העצמית. על השיער של שייאנה אני כבר עפה. עושה לה קוקיות, עוד מעט יגיעו הצמות והפפיונים, זה הכיף שלי".
את ההחלטה לדבר עם שייאנה בארבע שפות היא קיבלה אחרי חריש עמוק בפודקאסטים של קלינאיות תקשורת מחו"ל שניהלו אורח חיים דומה ומגדלים ילדים מולטי-שפתיים. "בהתחלה חשבתי שההורים שלי גם דיברו איתי בכמה שפות", היא נזכרת, "אז הנחתי שאני יצאתי סבבה ויהיה בסדר. ואז, כששייאנה הייתה בת חצי שנה, אמא שלי אמרה לי 'אה, לא. דיברו איתך רק רוסית בשנתיים הראשונות'".
את פעילה באינסטגרם ובטיקטוק, יש לך יותר ממאה אלף עוקבים ואת משתפת את שייאנה לא מעט בסרטונים. את שואלת את עצמך איפה לשים את הגבול מבחינת החשיפה?
"כן, אני חושבת על זה המון. העליתי איתה לא מזמן סרטון מיום העצמאות, וחשבתי על זה 20 אלף פעם לפני שזה עלה. בסטורי אני אומרת לעצמי 'מילא, זה יורד אחרי 24 שעות', אבל להעלות לפיד זה כבר סיפור אחר, שם זה נשאר ואני צריכה אקטיבית ללכת ולהוריד את זה. יש לי קהילה של אמהות שעוקבות אחרי וזה מאוד מתגמל, ובסוף אני פשוט רוצה לחיות את החיים שלי,אם אני מרגישה שזה נכון – אני אעלה".
ואיזה אבא הוא אש?
"אבא טוטאלי, מאוד מעורב ומגונן. עכשיו היא מנוזלת והוא בחו"ל, אז הוא מנהל איתי שיחות של 20 דקות על מה אפשר לעשות, אם לשים לה מי מלח או אינהלציה, הוא מאוהב בה ופורח בתוך זה. תמיד אומרים שתבחרי את הגבר שלך לפי איך שהוא מתנהג לאמא שלו - וראיתי מההתחלה כמה הקשר שלהם קרוב וכמה אכפת לו ממנה. ידעתי מה מחכה לי".
"בסוף הצילומים הרגשתי שאני מוכנה להיות אמא"
הרקורד המרשים הזה הוביל אל זאנו את המלהקים של סרטו החדש של תום שובל, "חיים ללא סיכוי". בסרט מגלמת דאנה איבגי את ליבי, אישה מסתורית ופרועה שנמצאת במסע חיפושים אחרי האפוטרופוס הנעלם שלה, אבל הוא גם מסע אל תוך התודעה המפותלת והמפעימה שלה עצמה. בדרך היא פוגשת שלל אנשים, "נוכחים-שקופים", כמו שהגדיר זאת שובל, שמשקפים את זרם המחשבה שלה. אחת מהן היא ג'ואנה, אישה צעירה, זרה, המתגוררת בדירת מסתור ומתמודדת עם הריון לא מתוכנן בשלביו הראשונים. "היא הייתה אמורה להיות בת 40", היא חושפת, "אבל בדיעבד אמרו לי שבאודישן הם ראו אותי מעשנת וידעו שזאת אני".
מתוך "חיים ללא כיסוי"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג, משה ולאון אדרי)
מה אהבת בדמות?
"את זה שהיא דמות חזקה כלפי חוץ אבל שברירית מבפנים. אישה במדינה זרה, בדירת מסתור, בהיריון. כשהתחלתי את הצילומים בדיוק חשבתי על להיכנס להיריון בעצמי ועל החששות שהיו לי מאימהות, ואז קיבלתי תפקיד של אישה בהריון שאוכלת תסביכים על זה. בסוף הצילומים הרגשתי שאני מוכנה להיות אמא, ולהקרנת בכורה בפסטיבל חיפה כבר הגעתי בהיריון מתקדם, חמישה ימים לפני הלידה. זאת הייתה סגירת מעגל מטורפת".
צילומי "חיים ללא סיכוי" נערכו כחצי שנה לפני 7 באוקטובר ויציאתו נדחתה ותוכננה לקיץ בשנה שעברה. אלא שבמקום חגיגות היציאה של הסרט זאנו, אמא טרייה עם תינוקת בת מספר חודשים, מצאה את עצמה מתמודדת לראשונה בחייה עם התקפי חרדה, סיוטים, שיתוקי שינה ומחשבות טורדניות שפגעו בתפקוד היומיומי שלה. "זה התחיל אחרי 7 באוקטובר", היא משחזרת, "זה כשהמוח מתעורר לפני הגוף ולוקח כמה כמה דקות עד שאת מצליחה לזוז. זה מרגיש כמו נצח. באותם הרגעים הגוף לא משתף פעולה, ובשביל להרגיע אותו נושמים".
9 צפייה בגלריה
אליס זאנו מתוך "חיים ללא כיסוי"
(צילום: מידן ארמה, באדיבות סרטי יונייטד קינג, משה ולאון אדרי)
זה נשמע מבהיל מאוד. איך הרגשת בפעם הראשונה שזה קרה?
"זה התחיל לי בעקבות החרדה אז עשיתי את החיבור. למזלי שמעתי על זה עוד קודם אז הבנתי מה קורה. זה יכול להיות מלחיץ אבל ידעתי שעוד כמה שניות זה יעבור. הקושי התחיל מהקורונה ו-7 באוקטובר והמלחמות עם איראן, זאת ההמשכיות, העומס. גם מבחינת המקצוע, את רגע חוזרת לשגרה ושוב עוצרים ואת חוזרת ושוב עוצרים, את לא שולטת בזה".
לאט לאט החרדות פחתו עד שהגיעה המלחמה הראשונה מול איראן. זמן קצר לאחר שעברו דירה ברמת גן, המגדל הקודם שגרו בו נפגע מטיל איראני. "הכול היה נורא מפחיד", היא משחזרת, "זו הייתה מכה קשה, מערערת. לא הצלחתי להבין איך מגדלים ילדים במציאות כזאת. דווקא המלחמה השנייה מה שהשאיר אותי יחסית שפויה זאת הילדה שלי והקן המשפחתי, בעיקר הניסיונות להתכנס, להתרכז בלא להראות לה שמשהו מפחיד קורה. את צריכה לשמור על מצב רוח ושמחה ולהעסיק אותה וזה קצת מוריד מהפחדים ומהלחץ. זאת המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש".
לא שזאת המלחמה הראשונה שלה – זאנו נחתה פה בגיל 12 היישר אל תוך מלחמת לבנון השנייה ומאז היא חיה, כמו כולנו, על חרבה. לאמונתה מה שמחזיק אותנו כעם זאת הסולידריות והחיזוק ההדדי, אבל בשבועיים האחרונים היא שוב מוצאת את עצמה מעורערת נוכח מקרי הרצח של דסטאו צקול, בן ה-19 וימנו בנימין זלקה, בן ה-21. "זה היה שוק", היא מספרת, "זה העסיק אותי מאוד. פשוט מפחיד". בפוסט שהעלתה תהתה זאנו "איך אני בתור אמא אמורה להסתכל על הילדה שלי ולהרגיש שהיא בטוחה במדינת ישראל?"
"שמתי לב שהרבה אנשים העלו את זה ברשתות ודיברו על זה", היא מאבחנת, "בגינה שמעתי אנשים אומרים שצריך לקום ולעשות משהו, שאנחנו לא יכולים לתת לזה להפוך למציאות. זאת לפחות נקודת אור מסוימת. שלא נותנים לזה לעבור מתחת לרדאר. קיבלתי הרבה תגובות של אנשים שאמרו שצריך לטפל ולהעניש מו שצריך, אסור לתת לזה לגיטימציה".
את לא מרגישה שכבר קיימת איזו לגיטימציה תרבותית לאלימות? נער לא קם בוקר אחד ומחליט לרצוח בלי שראה אלימות מסביבו.
"נכון, זה מתחיל מהדברים הקטנים. כאן מערכת החינוך נכנסת ואנחנו צריכים להיות ערניים יותר כדי לטפל בזה בשורש. אני מקווה שמהמקרים האלה אנשים יתעוררו ויתחילו לפעול, גם בבית וגם במערכת החינוך".
הרגשת שזה נגע בך בגלל צבע העור של הקורבן או בלי קשר?
"דווקא הפעם זה לא הרגיש לי קשור. מן הסתם צבע העור מוסיף אלמנט של פחד, אבל זה נגע בי קודם כל בגלל המקרה עצמו. ברור שזה מפחיד כי אנחנו, כהי העור, מיעוט פה בישראל, אבל הפעם לא רק כהי-עור התעוררו. כל העם דיבר על זה וזה ממש חימם לי את הלב, לדעת שאין פה התייחסות רק לצבע העור. גם אם זה היה ילד מכל עדה אחרת, זה היה נוגע בי ומפחיד אותי באותה מידה. בסוף זה ילד שנרצח וכשזה קורה אני לא שואלת מה צבע העור שלו".
9 צפייה בגלריה
דאנה איבגי ואליס זאנו בהקרנת הבכורה של "חיים ללא כיסוי" בפסטיבל חיפה
(צילום: אשריאל מור)
את הופכת לאמא פתאום אירועים כאלה הופכים ליותר מטלטלים.
"אני לגמרי מרגישה שזאת גרסה חדשה שלי. עשיתי עדכון גרסה. פתאום את מבינה דברים אחרת ולוקחת דברים בפרופורציות אחרות. צריכה להגן על יצור קטן וחסר ישע. ומה יהיה כשהיא תהיה גדולה? איך יראו החיים שלה פה?"
איך?
"אני שואלת את עצמי לא מעט, אבל אני מאמינה שאנחנו כעם נתעורר ונילחם בזה. אני באמת מקווה שלא תהיה הידרדרות אלא שיפור".
אש נוגע לא מעט בהסברה של ישראל בחו"ל. זה משהו שמעניין אותך או שנוכח חרדות העבר את מעדיפה להמנע?
"זה תלוי. ב-7 באוקטובר הרגשתי צורך חזק לפתוח את המצלמה ולדבר על הזוועות שקורות פה בארץ. חשוב לי להשמיע קול, אבל זה לא כל מה שאני עושה, זה לא כל מי שאני. אני לא רק אזרחית, אני גם אמא, וגם זמרת ושחקנית. אז כשאני מרגישה שיש צורך אני אפתח את המצלמה ואני אדבר, אבל זה לא הדבר שבו אני מתמקדת. אש ממש אקטיביסט".
"הלידה הייתה שיעור בשחרור שליטה"
הריון וילדים, כך מסתבר, הם אכן המתנה שלא מפסיקה לתת. זאנו חלמה על לידת מים טבעית אבל כשהגיע הזמן הגוף שלה חשב אחרת, וזאנו התבקשה ליטול חומרים לזירוז הלידה. "הייתה לי ירידת מים והצירים לא התקדמו. אחרי 24 שעות אמרו שצריך זירוז. לא רציתי פיטוצין ולא רציתי להכניס חומרים לגוף, אבל בסוף לקחתי את הסיכון כי פחדתי מזיהום. סבלתי שבע שעות עם פיטוצין בלי אפידורל", היא חושפת.
כשהלידה לא התקדמה הגיע הזמן לרדת לעומק העניין. "הדולה שלי אמרה לי שזה לא מתקדם כי הגוף שלי בסטרס ובכיווץ מהפחד מהכאב", היא מוסיפה. "שחררתי, הבנתי שאי אפשר לתכנן הכול, ולקחתי אפידורל. 40 דקות אחרי זה כבר הייתה פתיחה של עשר, חצי שעה של לחיצות והיא הייתה בחוץ. זה היה שיעור בשחרור שליטה".
ההפתעה החיובית הבאה הגיעה שנה מאוחר יותר, כשזאנו גילתה שתסמונת האנדומטריוזיס ממנה סבלה שנים ארוכות השתפרה פלאים בעקבות ההריון והלידה, והאיזון ההורמונלי שהביאו איתם. "לקח לי המון שנים לעלות על זה שיש לי אנדו", היא מספרת, "לא הייתה מודעות לזה פעם. חברה סיפרה לי על התסמינים שלה, עשיתי מבחן באינטרנט וראיתי שאני מסמנת וי על הכול, הבנתי שזה זה. הכאבים היו מתחילים שבועיים לפני המחזור, כדורים לא עוזרים, אנמיה מטורפת ופצעים הורמונליים". טיפול נטורופטי הביא לשיפור מסוים אבל עדיין נותרו בעינם החששות של זאנו שלא תוכל להיכנס להריון.
"זה חשש גדול של המון נשים עם אנדו. ראיתי 'אהבה היא עיוורת' בנטפליקס ואחת המתמודדות בכתה שהיא אולי לא תוכל להביא ילדים בגלל זה. זה באמת מקשה על התהליך, אבל יש תקווה. נכנסתי להריון די מהר, בגיל 29, ובגלל שהנקתי רק שנתיים מאוחר יותר המחזור חזר. זה נתן ריסט מטורף לגוף. איפס הכול. בלי כאבים מטורפים ובלי דימום כבד".
זאת תופעה מוכרת?
"הרופא שהלכתי אליו פעם אמר לי שיש כמה פתרונות: גלולות, ניתוח או פשוט להיכנס להיריון. והוא צדק".
