אין הרבה להקות ששרדו לאחר שהסולן הדומיננטי שלהן בחר לעזוב ולצאת לדרך עצמאית. קשה גם למצוא יותר מדי הרכבים שידעו כיצד להמשיך אחרי שאיבדו גם את הגיטריסט המוביל שלהם, כשנתיים לאחר פרישת הסולן. ג'נסיס של 1976 היא מהבודדות – ולמעשה היא אולי גם היחידה - שלא רק שיצאה בשלום משני המשברים האלו (עם שני אלבומים שיצאו באותה שנה - A Trick of the Tail המעולה שהופיע בראשית חודש פברואר ההוא, וכעת מציינים את יום השנה ה-50 לצאתו, ו- Wind & Wuthering הלא מוערך דיו מסוף חודש דצמבר של אותה שנה), אלא גם להקה שהפכה לסיפור הצלחה כלכלי גדול יותר, לאחר שנפרדה מ-40 אחוז מכוח האדם שלה.
5 צפייה בגלריה
רגע לפני שהכול השתנה. ג'נסיס בשדה התעופה בלונדון ב-1974. משמאל לימין: פיטר גבריאל, פיל קולינס, טוני בנקס, מייק רות'פורד וסטיב האקט
(צילום: GettyimagesIL)
לאורך המחצית השנייה של שנת 1975, במהלך העבודה על האלבום A Trick of the Tail, האפשרות שג'נסיס תוכל להמשיך כיחידה מתפקדת, נראתה פחות ריאלית. העבודה הממושכת על האלבום הקודם והכפול שלה, The Lamb Lies Down on Broadway, גבתה מחברי הלהקה מחיר כבד והעלתה את מפלס המתחים ביניהם. גם סיבוב ההופעות הארוך שאליו הלהקה יצאה במטרה לקדם את מכירות האלבום, לא סייע בהרגעת הרוחות.
מקובל לראות ב-The Lamb Lies Down on Broadway כמכתב הפרידה של גבריאל מהלהקה, אך היה בה חבר נוסף שחשב שאולי הגיע זמנו להמשיך הלאה. במהלך ההקלטות שלו, הגיטריסט סטיב האקט הרגיש שחלקו בה הולך ומצטמצם, וב-1975 הוא היה הראשון מבין חבריה שהשלים אלבום סולו - Voyage of the Acolyte. אלבום שאם רוצים, ניתן לראות בו מעין פיסה אבודה של ג'נסיס, ולו רק בשל העובדה שחלק מחברי הלהקה ניגנו בו. גם פיל קולינס, אז עדיין המתופף המאוד מוכשר שיושב מאחורי סוללת התופים, ודי בקרוב מי שיהפוך לסולן ולפנים של הלהקה, החל לחשוב על התחנה הבאה שלו והצטרף להרכב הג'אז-רוק המשובח ברנד X.
אם ארבעת חברי ג'נסיס הנותרים - שעכשיו גם נאלצו למצוא את הסולן הבא שלהם – ניסו להיאחז בשביב תקווה כלשהו במהלך שנת המשבר שלהם, הם לפחות יכלו להתנחם בכך שחובות העבר שלהם החלו להצטמצם. סיבה מעודדת נוספת הייתה כניסתו של דייויד הנטשל לעמדת המפיק המוזיקלי של הלהקה. התרומה של הנטשל לסאונד של A Trick of the Tail היא עצומה, וגם אם האלבום לא תמיד נתפס – ושלא בצדק - כיצירת המופת שחלק מהקהל של ג'נסיס ציפה לקבל ממנה באותם הימים, הוא היה התוצר האולפני הכי מרשים שלה עד אז, ולא רק בטיפול שהנטשל הציע לאגף הגיטרות של האקט או לתופים היותר נוכחים של קולינס. בעוד שאלבומיה הקודמים ו"הנחשבים" יותר של ג'נסיס, סבלו מהקלטה באיכות משתנה, הנטשל העלה כאן את הרף של כל אחד ממשתתפיו, ובראיונות לאורך השנים חברי הלהקה העידו שהעבודה עליו הייתה נינוחה ונעימה בסך הכול.
בשלהי 1975, אחרי שגבריאל כבר היה בחוץ, חברי ג'נסיס אומנם סיימו להקליט את כל המוזיקה לאלבום הבא שלהם, אבל הם המשיכו לחפש מי יהיה האיש שישיר בו. לרגע עלה הרעיון להמשיך כהרכב שמנגן רק יצירות אינסטרומנטליות, אך הכיוון הזה נגנז במהרה, בין היתר מכיוון שבהופעות מישהו בכל זאת היה חייב לבצע את תפקידי השירה של גבריאל מהאלבומים הקודמים. בזמן שהלהקה ערכה אודישנים למציאת מחליף לגבריאל, היה זה קולינס שהציג לנבחנים את תפקידי השירה. ככל שמבחני הקול האלו התמשכו והמשרה המבוקשת נותרת לא מאוישת, חברי הלהקה החלו להבין שייתכן שהאדם המתאים ביותר להחלפת גבריאל הוא בכלל המתופף שלהם.
5 צפייה בגלריה
שרדו את העזיבה. משמאל: פיל קולינס, מייק ראת'רפורד וטוני בנקס, להקת ג'נסיס באולפן החזרות לקראת סיבוב ההופעות של Wind & Wuthering, דצמבר 1976
(צילום: Graham Wood/Evening Standard/Getty Images)
עזיבת גבריאל חייבה את הרביעייה לערוך שינוי נוסף: למצוא את מי שייכנס תחת האלונקה בכל הנוגע למלאכת כתיבת הטקסטים. הכתיבה של גבריאל אופיינה בסוריאליזם, ולא פעם היה קשה להבין מקריאת הטקסטים שלו מה באמת הייתה כוונת המשורר. במקביל, קולינס שהחל לקבל נוכחות בולטת יותר בלהקה גם באגף הזה, הוכיח שגם הוא יודע לנסח שורות קומוניקטיביות יותר, שתרמו להצלחה שהייתה מנת חלקה של ג'נסיס מ- A Trick of the Tail והלאה. קולינס לא רק כתב אחרת מגבריאל (כמו למשל בשיר Robbery, Assault and Battery הפותח את צד ב' של האלבום), הוא גם הקליט את השירה שלו באולפן כשחבריו נוכחים לצידו, הקשיב להערות שלהם עליה - וגם הסכים ליישר קו.
51 הדקות ו-14 השניות שלאורכם נמשכים שמונת השירים המרכיבים את A Trick of the Tail, מציגים את ג'נסיס באחד מרגעיה הנשגבים ביותר. טוני בנקס, שהיה מעורב בכתיבת כל שירי האלבום, העמיד כאן שילוב נכון בין שירים "קצרים" יחסית כמו Dance on a Volcano הפותח, לצד מיני סוויטות מורכבות יותר דוגמת Entangled, שהדגישו שהצדדים הפרוגיים הקלאסיים של ג'נסיס לא נשכחו. ב-Entangled למשל, בנקס לקח קטע שהוא כתב במשקל א-סימטרי של 6/8, וחיבר אותו לקטע נוסף שהאקט יצר קודם לכן באותו משקל לא שגרתי. העובדה שהאקט זכה עתה לשותף ליצירה היפה שלו, הייתה עבורו הוכחה נוספת שהוא והלהקה כנראה לא יוכלו להמשיך עוד הרבה זמן ביחד.
שיאים נוספים של בנקס לאורך האלבום נרשמים בין היתר גם ב-Mad Man Moon היפהפה החותם את הצד הראשון של התקליט; Ripples (שהוא כתב יחד עם מייק ראת'רפורד) הנפרס על פני כשמונה דקות ונפתח כבלדה שקטה והופך בהדרגה לשיר רוק סוער; ו-Los Endos, הקטע האינסטרומנטלי שכל הלהקה השתתפה בכתיבתו. הקטע הזה שחותם את האלבום משלב רגעים מכל השירים שהופיעו לפניו, כמעין סגירת מעגל. כמתבקש משמה, היצירה הזו גם חתמה לאורך שנים את ההופעות של הלהקה. כך שלמרות שיש הרואים בקולינס את הדמות המרכזית בג'נסיס של תחילת 1976, למעשה האיש שזכאי לשאת את התואר הזה היה דווקא נגן הקלידים שלה, בנקס.
5 צפייה בגלריה
מי הדמות המרכזית בלהקה - קולינס או בנקס? משמאל: מייק ראת'רפורד, פיל קולינס וטוני בנקס, להקת ג'נסיס באולפן החזרות לקראת סיבוב ההופעות של Wind & Wuthering, דצמבר 1976
(צילום: Evening Standard/Hulton Archive/Getty Images)
לאחר השלמת האלבום, ג'נסיס רצתה לצאת לסיבוב הופעות. אך בעוד שבאולפן קולינס הוכיח שהוא יכול להסתדר בלי שום בעיה בשני התפקידים, על הבמה היה ברור לכולם שהאתגר עומד להיות מורכב יותר. קולינס לא הסכים לוותר על התיפוף בקטעים האינסטרומנטליים, אך לטובת אלו שבהם הוא שר, גויס למשימה חברו ביל ברופורד, מתופף-על ששירת קודם לכן בשתי להקות רוק מתקדם ענקיות לא פחות - יס וקינג קרימזון. הרומן של ברופורד עם ג'נסיס היה קצר ימים, ובהמשך צ'סטר תומפסון החליף אותו בתפקיד מתופף החיזוק בהופעות. אישור נוסף ולא צפוי לכך שג'נסיס מסתדרת לא רע על הבמה בפורמט החדש שלה, הגיע מכיוונו של גבריאל. לאחר שהסולן לשעבר צפה בהופעה של הלהקה באנגליה, הוא אמר לחבריו שהם נשמעו מצוין, למרות שדאג להדגיש בפניהם שהוא היה עושה זאת אחרת.
לאחר שסיבוב ההופעות הסתיים בקיץ 1976, ג'נסיס התמקמה בכפר קטן בהולנד כדי לעבוד על האלבום הבא שלה – והאחרון עם האקט -Wind & Wuthering שיצא בשלהי אותה שנה, וגם בו בנקס היה המלחין העיקרי. באופן מפתיע את הלהיט הגדול מהאלבום, Your Own Special Way - זה שיסמן מכאן והלאה את הקו היותר פופי של ההרכב, כתב הבסיסט ראת'רפורד, שיהפוך לא עוד הרבה זמן גם לגיטריסט המוביל שלה. אך למרות שזכה בתפקיד, יכולות הנגינה של ראת'רפורד היו נמוכות משל קודמו, והיעדרן הייתה סיבה נוספת לנתיב המוזיקלי שג'נסיס בחרה בו מהלאה.
5 צפייה בגלריה
להקה אחרת לגמרי. ג'נסיס באולפן החזרות לקראת סיבוב ההופעות של Wind & Wuthering, דצמבר 1976
(צילום: Evening Standard/Hulton Archive/Getty Images)
ג'נסיס שרדה את העזיבה של גבריאל. וגם את הפרידה מהאקט פחות משנתיים לאחר מכן. אבל לאחר 1976 זו כבר הייתה להקה אחרת לגמרי. על אף שגם באלבומים שהוציאה לאורך שנות ה-80, ואפילו ב- We Can't Dance הנהדר והלא מוערך דיו מ-1991 (שלאחריו עזב גם קולינס), היא המשיכה להציג קטעים מורכבים ששמרו על מקורות הפרוג שלה. אבל היא בעיקר ידעה לפנות לקהל רחב יותר, עם שירים קומוניקטיביים ופופיים יותר, שלוו בהמשך גם בקליפים ששודרו בתדירות גבוהה ב-MTV.
יותר מכל הרכב פרוג אחר ג'נסיס דילגה מעל המשבר אליו נקלע הז'אנר במחצית השנייה של שנות הסבנטיז. במבט לאחור, השינויים שג'נסיס עברה היו תהליך הדרגתי וטבעי, והם לא נבעו מתוך החלטה רגעית לרדוף אחרי טרנד. די בטוח שהיא לא הייתה יכולה לעשות זאת, לו הייתה שומרת על ההרכב ועל צורת העבודה שאפיינו את ימי השיא שלה במחצית הראשונה של אותו עשור.
בהאזנה מחודשת ונקייה ל-A Trick of the Tail, אפשר (וצריך) לראות בו לא רק את האלבום הראשון שאותו קולינס מוביל כזמר, אלא להבין שמדובר בתקליט פרוג מרשים למדי שהולחן ונוגן בידי חבורת מוזיקאים מיומנת, שלא תמיד זכה ליחס הראוי לו. עכשיו, כשהוא כבר בן 50, נראה שבשלה העת לפסוק שהוא ראוי להיכלל בכל רשימה של חמשת האלבומים הטובים ביותר של ג'נסיס, ולא במקום החמישי.
