יש משהו מאוד אינטימי במכתב. עוד לפני שאנחנו נכנסים לפן הרומנטי והמתרפק על צורת תקשורת שכמעט אבדה מן העולם - עולם שאפילו להקליד הודעה בוואטסאפ נהיה יותר מדי טרחה עבורו - אלו הם רגשותיו הכמוסים של האדם, או מסר שהיה כה חשוב לו להעביר שהוא השקיע מזמנו ומחשבותיו להעלות אותם על הכתב, לנמען אחד ויחיד. מנקודה A לנקודה B, רק הכותב והקורא בחוויה משותפת על טהרת המילה הכתובה.
לא מופרך להניח שהמשיכה לאינטימיות הזו עומדת בבסיסו של "המכתב" - מופע חדש שעלה אמש (ג') בספרייה הלאומית בירושלים ומבוסס על מופע דומה שנוסד בבריטניה עוד ב-2013. נשים, גברים ומשפחות, צעירים ומבוגרים, חילונים ודתיים מילאו לחלוטין את האודיטוריום באירוע המסתורי - שרק מבטיח "קולות שאתם מכירים היטב יקראו מכתבים מכל הסוגים והזמנים". את לא ממש יודעת למה לצפות מערב כזה - אבל הפיתוי לקבל מבט מבפנים לקשר עמוק בין שני אנשים, ולהיזכר בימים שהיית כותב מכתבים שאינם להתלונן בפני עיריית ירושלים על חוב מפתיע בארנונה - כנראה מספיק גדול.
הבמה מעוצבת במינימליזם מחמיא: רק פודיום, מסך שחור גדול עם מסגרת אדומה, פסנתר כנף בצד, וספוטים של תאורה בשימוש מוצלח מאוד. "מתי בפעם האחרונה כתבת מכתב בכתב ידך ושלחת לאדם שיקר לך?", מופיע כיתוב באותיות לבנות על גבי המסך השחור לצליל של תקתוק מכונת כתיבה ברקע, "מתי בפעם האחרונה ריגש אותך?". זוהי פתיחה מדויקת לכמעט-שעתיים הבאות שידלגו בין עשורים, נושאים, רגשות ופיסות היסטוריה מקומית.
המקריא הראשון הוא מוני מושונוב שמקריא מכתב שכתב יוסי בנאי לאימו מלכה שהלכה לעולמה, וכך ברגע אחד אנחנו לפתע חלק מהמשפחה שהיא מנכסי התרבות הכי גדולים שיש למדינה. אחריו עולה יובל מנדלסון שנכנס לנעליו של מאיר אריאל; גיא לואל נכנס לדמות שנדמית רלוונטית תמיד - האזרח (הזועם) פסח ששולח מכתב לחבר הכנסת מאיר וילנר, ממנהיגי התנועה הקומוניסטית בישראל, ומטיח בו שלל מחמאות מפוקפקות כמו "בוגד" או "אידיוט".
אושרית סרוסי היא כתבת ששולחת מכתב לאנדי וורהול שהטיל עליה משימה: לטוס לצרפת ולסקר את פסטיבל קאן. היא, איך נאמר, פחות בקטע. החוצפה והתעוזה שעולות מהמכתב - כולל ההצעה לאפיפיור להתקין תקרה אקוסטית בקפלה הסיסטינית כדי שלא ישמעו את הרעש של התיירים הישראלים - כל כך הולמות את סרוסי, שלמרות שנכתב לפני עשורים אפשר להישבע שלקוח מתוך מערכון של "זאת וזאתי".
אחד מרגעי השיא של הערב הגיע כששאנן סטריט עלה על הבמה. תחילה שמחתי לראות גם אושיית תרבות ירושלמית ולא רק אמנים - מוערכים ככל שיהיו - שיעזבו מיד כשיידלק שוב האור. הפעם האחרונה שראיתי את שאנן סטריט נואם הייתה בהפגנה במוצאי שבת בכיכר פריז, למען השבת החטופים כמובן. הפעם הוא הקריא מכתב, עצומה למעשה, ששלחה קבוצת אנשי רוח, בהם מרטין בובר, לנשיא המדינה ב-1962 בבקשה שיבטל את גזר דין המוות של אדולף אייכמן. "יודעים אנו שאין איש הראוי פחות ממנו לרחמים… אך אין אנו רוצים שהצורר יביאנו לכך שנעמיד תליין מתוכנו", הם מתחננים. המילים האלה מפיו של סטריט, שלא פעם מבטא כמיהה לשלום, מעוררות מחשבה כמו גם אי-נוחות מסוימת - ואי אפשר שלא לחשוב על השנה החולפת והמלחמה הבלתי-פוסקת.
מכתבים כאלה - שהם על היסטוריה רחוקה אבל בעצם גם על כאן ועכשיו - נשזרו לכל אורך הערב. בין אם זה המכתב של הלוחם בתום מלחמת ההתשה לאהובתו - הוא מקנא באותו מכתב שיזכה להיות בזרועותיה, ושברגע מפלח-לב נודע כי נישא לה רק כדי למות אחר כך במלחמת יום כיפור; או מכתב מהרב עובדיה יוסף לנשיא מצרים חוסני מובארכ כדי שיסייע למאמץ להשבת החטופים - גלעד שליט, אהוד גולדווסר ואלדד רגב - שכתב בהתאם למצפון היהודי; או בן גוריון במכתב רומנטי (בקולה החנוק של יעל אבקסיס) שאומר לפולה כי הוא חייב לצאת כעת לקרב בשביל "האושר הגדול" העתידי. הקטעים האלה היו אפילו יותר חזקים מאלו שעוסקים במלחמה ישירות - כמו מכתב הפרידה המרגש שכתבה תושבת בארי, שפונתה עם משפחתה תחת אש למלון בים המלח, אחרי עשרה וחצי חודשים שבהם הפך לבית-לא בית.
כשהם נפרשים על פני עשורים, מ-1913 ועד 2025 - מכתב אהבה מצ'ט GPT לסירי למי שתהה - המכתבים מהווים גם מסע בזמן וזווית חדשה לאירועים היסטוריים: אם זו תגובת נציג משרד החינוך למעריצה מאוכזבת של הביטלס ב-1964 שמבטיח לה ש"אין ערך בהופעותיהם פרט להיסטריית המונים מדבקת", או מו"ל שמבקר ספר ששלחה לו דבורה עומר, במכתב שאותו הקריא דוד דביר בבחירה מוצלחת במיוחד. כמובן שאי-אפשר לדבר על מכתבים בלי שלייבוביץ' יגיע לביקור - גיא לואל מקריא שאילתא על מטרת החיים של האדם וייעודו, שמקבלת תפנית עוצמתית כאשר היא נחתמת "בברכה, אילן רמון". מושונוב הקריא את תגובתו של לייבוביץ' הגורסת כי אין מטרה - או לפחות לא אחת אובייקטיבית - וכי על כל אדם לקבוע את מטרתו שלו.
הערב נגמר בנאום של יצחק רבין ב-26 באוקטובר 1994 - יום חתימת הסכם השלום עם ירדן. אני מבינה כמהלך את הרצון לסיים בנימה אופטימית, תקווה וחלום, וזה אכן נאום יפהפה, אבל בואו נדבר על הפיל שבחדר - נאום הוא לא מכתב; הוא נעדר בדיוק את אותה אינטימיות מפתה שהיא הגרעין של כל הערב הזה. היינו כל כך טובים עד עכשיו, למה לרמות? הסיום היה יכול להיות חזק יותר בעיניי לו היה נגמר דווקא במכתביה של מרים ילן שטקליס שעונה לשאלות שילדים שלחו לה. בין היתר, שאלו אותה איך כותבים. "משוררים תחילה כותבים על ליבם ולאחר מכן מעלים את ליבם על הכתב", היא אומרת. זה נכון לכל מכתב שהוצג בערב יוצא-הדופן הזה - כן גם זה של האישה המתוסכלת שרק רוצה שדינה, הנציגה בבנק, תענה לה כבר.
