לפני כמה חודשים פגשה לימור גולדשטיין את יאיר גולן ברחוב שליד ביתה, וניגשה לברך אותו ולחזק את ידיו בדרכו הפוליטית. בינתיים, בניגוד להרבה אמנים שנזהרים מהתבטאויות פוליטיות, גולדשטיין כבר הספיקה להנחות כמה כנסים של הדמוקרטים, בהם את ערב הכרזת הרשימה לכנסת. "אני עושה את זה באהבה, בהתלהבות וברצון לתמוך ולעזור", היא אומרת. "אני חושבת שיאיר גולן הוא איש מאוד ראוי ואני מאוד מעריכה אותו".
הרבה אמנים חוששים להתבטא פוליטית בתקופה הזאת.
"אני מאוד מבינה את זה כי התגובה להתבטאויות האלה היא מאוד אלימה. אנחנו במצב כל כך נפיץ ואלים, וכל השיח הוא נפיץ ורקוב ואגרסיבי. אני גם לא חיה פוליטית, ואני לא מעלה יותר מדי פוסטים פוליטיים. ראשית, כי יש אנשים שעושים את זה בהרבה יותר כישרון ממני, ושנית, כי היום אתה באמת חושב פעמיים לפני שאתה מדבר.
"כרגע אנחנו בנקודת זמן כל כך קריטית במציאות חיינו, שכל אדם צריך לעשות את המעט שהוא יכול כדי לבנות פה איזשהו שינוי, אחרת נהיה על פי פחת. היום האדם הליברל והחילוני שחי כאן נמצא במלחמה על המשך קיומו במרחב".
הלכת בשנים האחרונות להפגנות נגד ההפיכה המשפטית ובעד החזרת החטופים?
"היו שנים שזה היה הבילוי של מוצאי שבת שלי. הייתי הולכת כל שבת לקפלן. באמת הייתה תחושה מפחידה שכל מה שחששנו ממנו מתרחש. היום האדם הליברלי במדינת ישראל ממש פוחד מהזרם הגדול שרוצה להפוך אותנו למדינת הלכה. הרי ברור לכל בר דעת שהסידור הזה שאנחנו מפרנסים את החרדים והם לומדים תורה ותו לא, יתפוצץ. כרגע אנחנו, הציבור החילוני הליברלי, שבעצם מרגיש מיעוט נרדף, קם על רגליו ומתחיל להילחם על קיומו גם בהקשר הזה.
"איש מאוד ראוי ואני מאוד מעריכה אותו". יאיר גולן
(צילום: ריאן פרויס)
"אני רק כולי תקוה שמצבו של נתניהו בסקרים לא יוביל אותו ואת חבורתו לעשות לקראת הבחירות צעדים עוד יותר חמורים ממה שעשו עד עכשיו. יש לי חשש שלקראת הבחירות הם ינסו לחרחר מלחמה או לקלקל באיזשהו אופן את הבחירות".
הרבה אנשים, בהם גם פוליטיקאים, מזלזלים באמנים ובתרבות.
"את אריסטופנס, אריסטו, סוקרטס וסופוקלס יזכרו עוד אלפיים שנה. מי שיישאר בסופו של דבר הם אנשי הרוח והתרבות - דויד גרוסמן, חנוך לוין ומאיר שלו, לא כל מיני שרים מלחכי פנכה ופוליטיקאים".
לא מעט אנשים עזבו את המדינה בשנים האחרונות. חשבת על אפשרות כזאת?
"אני לפעמים מקנאה באנשים שבאופן קליל יכולים לעבור למקום אחר. אני מאוד קשורה למקום הזה. המקצוע שלי והשפה קשורים לישראל, אז זאת בכלל לא אלטרנטיבה".
ואם הילדים שלך יחליטו יום אחד לקום ולעזוב?
"שני הילדים שלי בצבא -¬ אורי, בן 22 קצין בקבע, ודניאל בן 18. כאמא, ברמה הכי אגואיסטית, אני רוצה אותם לידי, ומאוד יצער אותי אם יחליטו חלילה לא לחיות פה. חינכתי אותם שהם צריכים להיות מי שהם ולהגשים את עצמם באופן טוטאלי. הם מחליטים על עצמם. אני מכירה אימהות שהילדים שלהן חיים בחו"ל, וזה לא כיף שאתה רחוק מהילדים ומהנכדים שלך. אין בזה שום חדווה. אני נורא מקווה שלא יהיה לי סנריו כזה, אבל אף אחד גם לא ישאל אותי.
"כשהייתי בהיריון עם הבן הגדול, המחשבה האינסטינקטיבית הראשונה שלי הייתה איך אני מורידה לו פרופיל שלא ימות לי בצבא". לימור גולדשטיין
(צילום: רמי זרנגר)
"איך שהזמן עף. רק לפני שנייה התחתנתי, ורק לפני שנייה הייתי בהיריון. מצד שני זה גם מקסים לראות את שני הגברים הגבוהים האלה, שלידם אני כמו גמד גינה, גדלים, ולרוות מהם נחת. אני זוכרת שכשהייתי בהיריון עם הבן הגדול, המחשבה האינסטינקטיבית הראשונה שלי הייתה איך אני מורידה לו פרופיל שלא ימות לי בצבא. זו מציאות רק של אמא ישראלית במדינה ההזוה שלנו, במקום איזה אושר ואיזו שמחה שיש לי בן בבטן".
"הסתחררתי מאלון לגמרי. בסופו של דבר זה היה עוד גבר אחד ששבר לי את הלב"
מאחורי גולדשטיין, 58, מהשחקניות המוערכות והעסוקות בארץ, קריירה ארוכה של 36 שנים בתיאטרון ובקולנוע. בתיאטרון שיחקה בתיאטראות חיפה, הקאמרי ובית ליסין ("הלילה השנים עשר", "הורדוס", "ליזיסטרטה 2000", "פרק ב'", "משפחה חמה", "האריסטוקרטים", "בין קודש לחולון") ובקולנוע שיחקה בין השאר ב"מנת יתר" ו"ערב בלי נעמה". כיום היא משחקת בבית ליסין בהצגות "שונאים סיפור אהבה", עיבוד בימתי של נועה לזר לספרו של יצחק בשביס זינגר שביימה שיר גולדברג, ו"באף מילה לאמא", קומדיה שכתב נועם גיל וביים אודי גוטשלג.
"מעצם היותי יהודייה יש לי בדי.אן.איי טראומות גירוש, שואה, פרעות". מתוך "שונאים, סיפור אהבה"
(צילום: רדי רובינשטיין)
שורד השואה הרמן ברודר, גיבורו של המחזה "שונאים סיפור אהבה", אותו מגלם תום חגי, חי בניו-יורק בין שתי נשים, כשלפתע אשתו הראשונה שבה מן המתים. "זו הצגה על ניצולי שואה שמנסים לבנות לעצמם חיים חדשים. חלק מאוד גדול ממשפחתו של אבא שלי נספה בשואה. סבא שלי הוא היחיד שהצליח לברוח בזמן. מעצם היותי יהודייה יש לי בדי.אן.איי טראומות גירוש, שואה, פרעות - רק תבחר; שלא לדבר על 7 באוקטובר, שאם עד אז היה נדמה לנו שאי-אפשר לעשות בנו יותר פרעות, אז הבנו שכן.
"זה לא מסובך לשלות מהתת-מודע סיפור מיתולוגי שהוא שרוט אצל כולנו. בכל משפחה יש סיפורים קשים ועצובים. אנחנו אומה של אנשים רוויי טראומות ומלחמות, ועכשיו, אחרי 7 באוקטובר שוב פוצצו לנו את הפרונקל הזה, אז זאת לא הייתה כזאת בעיה לשחק ניצולת שואה. הקהל מאוד התחבר אל ההצגה ואוהב אותה ואני מאוד שמחה. נועה המחזאית ושיר הבמאית עשו עבודה נפלאה".
"כמעט הסתיימו יחסינו, כי אני חשבתי שלהיות שמאי ממקרקעין זה אפילו פחות סקסי מלהיות שמאי ביטוח". גולדשטיין ורון אבידן
(צילום: ענת מוסברג)
גולדשטיין נשואה לרון אבידן, בעבר מנכ"ל חברות אזורים ועזריאלי והיום מנכ"ל חברת דסטיני נדל"ן המחזיקה נדל"ן בפריסה ארצית ובפולין. "זה נדיר שאני מתרפקת על איזה רגע מהעבר, רק על רגעים רומנטיים כמו הפגישה עם רון", היא מחייכת. "הוא ראה אותי בהצגה 'ליזיסטרטה' של ענת גוב, והתלהב. לקח לו חודש ליצור קשר איתי. הוא לא רצה להתקשר כאנונימי כי אז הייתי מנפנפת אותו, והוא רצה מתווך שימליץ עליו בפניי. מישהי אמרה לי, 'יש בחור חמד, חתיך, חכם'. הייתי אז פנויה והסכמתי לבליינד-דייט".
ומה היה בבליינד-דייט?
"היו לו אז שלל תארים אקדמיים, אבל הוא החליט לשלוף בפניי את העובדה שהוא שמאי מקרקעין. הוא חשב שעם זה הוא יעשה עליי רושם, ועם זה כמעט הסתיימו יחסינו, כי אני חשבתי שלהיות שמאי ממקרקעין זה אפילו פחות סקסי מלהיות שמאי ביטוח. הייתה שתיקה מאוד ארוכה אחרי הדבר הזה, אבל הייתי מספיק מנומסת להמשיך את השיחה. למזלי המשכנו את השיחה וגיליתי שהוא הרבה מעבר לשמאי מקרקעין, ושהוא מאוד אוהב תרבות ותיאטרון ושמאוד מעניין לדבר איתו. התחתנו כשהייתי בת 35, ואני מאושרת מהבחירה הזאת".
למה התחתנת רק בגיל 35?
"זה לא שקפצתי מהגג בגיל 35. היו לי בדרך מערכות יחסים בלי עין הרע, שחלקן כללו מגורים משותפים, רק שלא היו לי ילדים".
" את כל מה שהיה על הבמה עשינו גם בבית". לימור גולדשטיין ואלון אבוטבול
(צילום: מורל דרפלר)
אחד מסיפורי האהבה ששברו את לבה של גולדשטיין היה עם אלון אבוטבול. הם נפגשו כשהייתה בת 24, בחזרות להצגה "אנדורה" בתיאטרון חיפה. "הסיפור שלי ושל אלון הוא גם סיפור חמוץ וגם מתוק כי הוא התחיל מקסים", היא מספרת. "גילמנו זוג נאהבים, וזה היה בלתי אפשרי לא להתאהב באלון. הוא היה אז בשיאו. הוא היה חתיך הורס, עם קסם אישי, שרמנטי בצורה בלתי רגילה, ואני איבדתי את הראש לגמרי. נפלתי חזק. פצחנו ברומן. את כל מה שהיה על הבמה עשינו גם בבית.
"החלק הפחות נחמד היה שהוא שבר לי את הלב - הוא נפרד ממני. הוא התחיל להתבלבל ביני לבין אישה קודמת שאיתה הוא היה, ואני לא יכולה להיות במקום שבו לא רוצים להיות מאה אחוז רק איתי. אמרתי לו שהוא צריך להחליט. הוא שבר לי את הלב ביג טיים, לרסיסים, כי בעצם המשכנו להצגה נוספת, 'יאיר' של דני הורוביץ, שבה גילמנו בעל ואישה".
סיוט לא קטן.
"על הבמה אהבתי אותו, נגענו אחד בשני, התמזמזנו, ומאחורי הקלעים לא דיברנו. זאת הייתה שנה נורא קשה כי הייתי שבורת לב ולא יכולתי להתאושש בה, שלא לדבר על להתחיל מערכת יחסים חדשה. הייתי תקועה באיזה לופ מאוד אכזרי של לגרד את הפצע כל ערב על הבמה מחדש. רק כששתי ההצגות ירדו, יכולתי ללכת להחלים.
"על הבמה אהבתי אותו, נגענו אחד בשני, התמזמזנו, ומאחורי הקלעים לא דיברנו". לימור גולדשטיין ואלון אבוטבול
(צילום: מורל דרפלר)
"לקח לי המון זמן להתאושש, עד שהייתי בשלה לחשוב על קשר חדש, כי מאוד מאוד אהבתי אותו. הוא היה סקסי בטירוף. אי אפשר היה לעמוד בפניו. היינו הולכים ברחוב ונשים היו מתות עליו. נשים היו פשוט נשכבות למרגלותיו, העיקר שירצה בהן".
חשבת שהאהבה עם אלון היא לתמיד?
"היה איזה פיק ביחסים שאפילו הלכתי לפגוש את המשפחה שלו. הייתה תחושה מאוד חזקה של בום מאוד חזק, וכמה שהבום הזה היה חזק, ככה הנפילה הייתה מאוד כואבת. אני חשבתי שזה אולטימטיבי. הייתי מאוד צעירה, ופשוט הסתחררתי לגמרי. בסופו של דבר זה היה עוד גבר אחד ששבר לי את הלב כמו שאני שברתי לגברים את הלב".
אף פעם לא ישבתם לדבר על זה, לפתוח את הפצעים?
"המון שנים לא דיברנו כי הכאב היה כל כך גדול בגלל שהסיטואציה הייתה בלתי אפשרית, בלתי אנושית. כל אחד היה צריך נורא לשמור על עצמו. אבל היה לנו איזה קלוז'ר. המון שנים אחרי זה נפגשנו באקראי והחלטנו לשבת לקפה, וטיפה לפתוח ולגעת במה שהיה.
"היה מאוד עצוב לי כשהוא נפטר. זה הציף בי מחדש באופן טבעי איזה רגש". אלון אבוטבול
(צילום: AP)
"הוא נדהם להבין את גודל הפגיעה שפגע בי. הוא לא היה מודע לכמה הוא שבר לי את הלב, כמה כאבתי את לכתו, כי מאוד ידעתי להסתיר, מאוד שמרתי על עצמי. שמחתי על הקלוז'ר הזה שעשינו. היה מאוד עצוב לי כשהוא נפטר. זה הציף בי מחדש באופן טבעי איזה רגש. הייתי ממש בהלם".
"הייתי שבורה לגמרי בבית, אבל מתפקדת בתיאטרון"
לפני יותר מ-30 שנה, בשנה הראשונה שלה כשחקנית, גולדשטיין הותקפה מינית על ידי אחד השחקנים הוותיקים ששיחק לצידה. בראיון שעשיתי איתה לפני 26 שנה, בו חשפה את הסיפור, היא אמרה: "הוא השכיב אותי על המיטה ונגע בי וניסה לנשק אותי ואני הדפתי אותו".
"הוא אמר שהוא רוצה להגיע אליי הביתה ולא אמר למה", היא אומרת עכשיו. "הוא המשיך להציק לי כל הזמן. זאת הייתה שנה של הצקות. הוא היה על הבמה סיוט. הוא גם התקשר אליי לפעמים, מנסה להציק לי בטלפון".
התלוננת עליו במשטרה?
"להתלונן במשטרה זה משהו שבכלל לא עלה בדעתי, אבל אני כן זוכרת שהלכתי לדבר עם מישהו בהנהלת התיאטרון".
מה הם אמרו לך?
"אנשים שנחשבים לביצת זהב מבחינה כלכלית, לכאלה שמחזיקים את הכלכלה של התיאטרון, ואני אומרת את זה בהקשר רחב של מגוון התנהגויות אנושיות, יסלחו להם על הרבה דברים. וזה לא השתנה. המשכתי לשחק איתו. זה מראה על כושר עמידות לא הגיוני מצידי. סבלתי כל ערב ששיחקתי איתו, אבל בתפיסת המציאות המוזרה שהייתה לי אז, זה היה להיות או לחדול. חשבתי שאם אני אלך או אתפטר, בעצם ויתרתי על החלום להיות שחקנית.
"חשבתי שאם אני אלך או אתפטר, בעצם ויתרתי על החלום להיות שחקנית".
לימור גולדשטיין
(צילום: רמי זרנגר)
"זאת הייתה אחת השנים הקשות בחיי, וזה היה קצת כמו טירונות גולני למקצוע הזה. במקצוע הזה אתה צריך לפתח יכולת הישרדות מאוד גבוהה, עור של קרנף, כדי לשרוד המון התמודדויות מסוגים שונים ומשונים. אם אני עובדת 36 שנים, זה אומר שיש לי יכולת הישרדות שלא קשורה לכישרון. זה קשור ליכולת לעבוד גם בתקופות ממש קקה.
"בשנים אחרי שאלון נפרד ממני הייתי אצל מטפלים שונים כי הייתי צריכה עזרה מאחר שהמשכתי לעבוד איתו. אני זוכרת שהייתי אצל מטפל הוליסטי שעזר לי לנשום כי לא יכולתי לנשום. בשביל לשרוד הרבה שנים במקצוע, אולי בשביל לשרוד בחיים, צריך יכולות שלא בהכרח קשורות לכישרון. הייתי שבורה לגמרי בבית, שבורה לחלוטין, אבל מתפקדת בתיאטרון".
השחקן שתקף אותך התנצל בפנייך?
"ברור שלא".
אולי עכשיו תחשפי את שם השחקן?
"לא חיפשתי אז להוציא את הסיפור לאור ואין לי ולא היה לי שום צורך לעלות אותו על המוקד, לא באותם זמנים ולא עכשיו. זה קרה כשהייתי בקושי בת 22, וטיפלתי בזה עם עצמי. אם הייתי יודעת היום או בתקופה שנשאלתי על הסיפור הזה שהשחקן הזה עדיין מהווה סכנה, יכול להיות שהייתי פותחת את זה. כשאני חושבת מה זה היה עושה לו לו הייתי מוציאה אותו לאור, זה גורם לי לרחם עליו ואני שלמה עם זה".
את חושבת שמצב השחקניות כיום טוב יותר?
"אני בתיאטרון בית ליסין כבר לא מעט שנים בהצטברות, ויש שם רוח מאוד טובה לנשים, ובימינו זה חשוב מאוד למרות שיש לנו עדיין דרך ארוכה לעבור כדי לקבל את הזכויות שמגיעות לנו. אני חושבת שיש משמעות לעובדה שאישה מנהלת את בית ליסין ומחזיקה ארסנל של שחקניות מצוינות וגם מוצאת להן תפקידים. ייאמר לזכותה של ציפי (פינס) שהיא שומרת על השחקניות שלה. מעבר לזה, היא אנרגטית בצורה יוצאת דופן. היא ונעם סמל (מנכ"ל תיאטרון חיפה, הקאמרי והבימה לשעבר – י"ב) מאוד דומים בקטע הזה. יש בהם אש של אהבת המקצוע שמניעה אותם קדימה באנרגיה בלתי נלאית. ציפי מובילה את בית ליסין בהצלחה מאוד גדולה. אי אפשר להתווכח עם זה".
"אני עדיין מרגישה כמעט כמו שחקנית טרייה, שיצאה לא מזמן מבית הספר למשחק". מתוך "אף מילה לאמא"
(צילום: כפיר בולוטין)
קל לשרוד 36 שנים על הבמה?
"למרות שאני משחקת כל כך הרבה שנים אני עדיין מרגישה כמעט כמו שחקנית טרייה, שיצאה לא מזמן מבית הספר למשחק. יש לי ממש את אותו רעב, אותה חרמנות, אותה תשוקה למשחק, אותה שמחת יצירה כשאני מתחילה חזרות על הצגה חדשה. אני לא מרגישה בקשר עם הגיל הכרונולוגי שלי. אני חיה חיים של אדם חסר גיל. אני לפעמים מרגישה ילדה, ולפעמים זקנה".
זה תמיד כל כך פשוט?
"בגדול אני די עובדת ברצף. בתיאטרון אני מאוד זולגת מהצגה להצגה, אבל בטלוויזיה ובקולנוע הייתה עם השנים פחיתות בעבודות שקיבלתי, והמון אודישנים שעשיתי לא קיבלתי את התפקיד בסופו של דבר. לעבור אודישנים זה כישרון בפני עצמו, ולצערי אני לא כשרונית בזה.
"לפעמים אתה מתפשר ועושה דברים שאתה לא רוצה. תיאטרון זה לא נצנצים כמו שלפעמים נדמה, זה הרבה עבודה מאוד קשה. אני לא מצטערת שבחרתי במקצוע הזה כי הוא חלק מהותי מעמוד השדרה שלי. זה כאילו שתשאל אותי אם אני שמחה שבחרתי להיות אישה. אני לא יכולה בלי זה".
"תיאטרון זה לא נצנצים כמו שלפעמים נדמה, זה הרבה עבודה מאוד קשה". לימור גולדשטיין
(צילום: רמי זרנגר)
אמרת שלפעמים מרגישה ילדה, ולפעמים זקנה. מתי את מרגישה זקנה?
"בימים שבהם אני קמה בעייפות נפשית נורא גדולה או בדיכאון, ואז אני משתדלת להשתמש בסט הכלים שרכשתי עם השנים, ויודעת שבפרספקטיבה של הזמן זה עובר. דבר שני, אני יודעת לא לעשות דרמה מהדרמה. אני לא חושבת שיש שחקן שמרוצה ממה שנותנים לו. לכל שחקן יש חרדה שחינו יסור. אתה אף פעם לא יודע אם הדבר האחרון שאתה עושה יהיה מוצלח או לא, ולפי זה תהיה לך עבודה או לא. עורך דין שמתבגר לא מקבל את התיקים שלו לפי איך שהוא נראה או לפי הגיל והמין שלו. בעבודה שלי אני אקבל תפקידים בתואם עם הגיל שלי ואיך שאני נראית".
מה את עושה כשאת בדיכאון?
"כשאני בדיכאון אני שמה לי נטפליקס. העבודה מצילה אותי גם מהאספקט הזה. פעם, כשהייתי בדיכאון או בעצבים, היו לי את ההצגות הכי טובות כי יש לך אנרגיית קיצון להשתמש בה".
חשבת אי פעם לפרוש ממשחק?
"כן. ראשית, בשנה הראשונה כשחקנית, בהתמודדות עם אותו פרטנר שמאוד הציק לי והטריד אותי מינית. אמרתי, אם זו ההתגשמות של החלום להיות שחקנית, עדיף לי לוותר יותר. אחר כך, כששיחקתי ב'המורדים', שרץ איזה שבע מאות פעם, שלושים הצגות בחודש, התפטרתי כי לא יכולתי לסבול את העומס הזה יותר, אבל חזרתי עם זנב בין הרגליים אחרי חודש, עם פחות הצגות. אין מה לעשות. החלום גדול יותר וככה זה יהיה עד יומי האחרון".
