ד"ר אנג'ליקה עדנה קלו ליבנה, ילידת איטליה שמתגוררת בקיבוץ סאסא שעל גבול הלבנון, ידעה עוד כנערה מה בדיוק צופן לה העתיד - אבל לא בטוח שהיא חלמה שהכול יתגשם אפילו מעבר לרצונות שלה. "בגיל 16 כתבתי לעצמי: 'בגיל 20 אסיים את האוניברסיטה ברומא, אעלה לישראל ואגור בקיבוץ", היא מחייכת. "בגיל 23 אתחיל לעבוד בחינוך ואתחתן עם צבר. למזלי, הכול קרה כמו שחלמתי".
קלו ליבנה, אוטוטו בת 70, מרצה לחינוך במכללת תל חי, ילדה ארבעה בנים, ולפני 25 שנים הקימה בסאסא את התיאטרון הרב תרבותי "ארקובלנו" ובו נערים ונערות, יהודים וערבים, מיישובי הגליל. ארבע שנים אחר כך ייסדה את עמותת "בראשית לשלום" לפיתוח החשיבה ההומניסטית באמצעות אומנויות הבמה. לאורך השנים פיתחה תכניות ייחודיות ומודל פדגוגי לחינוך לדיאלוג והעצמת המיומנויות הרכות, ובמשך שמונה שנים שימשה כיועצת אקדמית בבית הספר הניסויי סולטאן אל אטרש בכפר הדרוזי חורפיש, שהוכר על ידי משרד החינוך כבית ספר למדעים ואומנויות הראשון בשפה הערבית. בשנת 2005 אף נבחרה להיות המועמדת הישראלית לפרס נובל לשלום.
"תיאטרון נותן שמחה, ריפוי ותחושת ביחד - זו גם הגדולה שלו", היא אומרת בריאיון ל-ynet. "כשאמרתי שאני אקים תיאטרון קהילתי יהודי-ערבי בתקופת האינתיפאדה, אמרו לי שאני משוגעת לגמרי, אבל התיאטרון נולד. מי ידע אז שהוא יחזיק מעמד יותר מ-20 שנים. היו פיגועים היו מלחמות, אבל אנחנו המשכנו בשלנו, בדבקות ובאמונה. זמן קצר לאחר שהקמתי את העמותה, מינו אותי ליועצת בפרלמנט האירופי בתחום החינוך לדיאלוג ומשרד החוץ הישראלי בחר בנו כשגרירים. מאות נערים מכל העולם הערבי רצו להיות חלק מהתיאטרון שלי. קיבלתי פניות מירדן ועד מרוקו".
אבל כמו לרבים אחרים, 7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו קטעו את החלום. עכשיו קלו ליבנה מקימה שוב את התיאטרון, במטרה לחבר בין קהילות שונות בגליל - יהודים וערבים, דתיים וחילונים, צעירים ומבוגרים מיישובים כמו יראון, ברעם, מתת, פסוטה, גוש חלב וסאסא. חברי הקבוצה משתפים בזיכרונות מהפינוי, השהות במקלטים והחיים בצל הלחימה, כשהסצנות שעליהן הם עובדים הן משגרת היומיום - אזעקות, קשיי הפינוי, והחזרה הביתה לאחר זמן ממושך. "לא האמנתי שתהיה היענות כזאת לקבוצה, ועוד בתקופה קשה כזאת", היא אומרת. "לאחר המלחמה נחשפתי לקול קורא של יוזמת הביתה בשיתוף פעולה עם משרד החינוך - מחוז צפון, הפדרציות היהודיות והקרן לעידוד יוזמות חינוכיות, לקבלת מענק ליוזמות חינוכיות במסגרת השיקום והפיתוח של הצפון, ושלחתי את ההצעה שלי. כנראה שבאמת היה בה משהו מיוחד".
איך הופכים את כל מה שקרה כאן למחזה?
"יש לנו מחזאי בקיבוץ, רועי רשקס, אז אני רגועה. לא ידעתי אם האנשים בקבוצה ירצו לדבר על המלחמה, גם ככה היה להם קשה, ופתאום מישהי מהמפונים סיפרה על היום הראשון במלון ליאונרדו בטבריה אליו היא פונתה וכולם התחילו לצחוק. הפכנו את הסיפורים לסיטואציות הומוריסטיות. כולם אומרים, 'אנחנו מספיק חזקים ונעבור גם את זה'. שמעתי בקבוצה סיפורים של אנשים שעברו רגעים גדולים של פחד כשהיו צריכים להיכנס לממ"ד או לרדת למקלט עם הילדים על הידיים. זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו עוברים בצפון דברים קשים. אין ספק שהפעילות התיאטרלית מאפשרת למשתתפים את ריפוי הנפש באופן העמוק ביותר, תוך הבעת רגשות באופן חופשי ונכון".
"זה היה כמו לחיות בבית של אנה פרנק"
בשנתיים האחרונות, קלו ליבנה ובעלה יהודה, ראש הצח"י בסאסא לא עזבו את הקיבוץ. "הקיבוץ נפגע, אבל הבית שלנו שנמצא הכי קרוב לגבול, לא נפגע", היא אומרת. "העברנו את כל הדברים לממ"ד, וגרנו בו. בתקופה היותר קשה עברנו לבית של אחד החברים שהתפנה מהקיבוץ. התחלתי לכתוב מכתבים למערכות כל מיני עיתונים באיטליה, והתחילו להגיע לפה עיתונאים מכל אירופה. דיברתי בכל מיני תחנות טלוויזיות באיטליה, ונשארנו פה כדי לקטוף 3,000 טון תפוחים, עם החברים שהיו באים מהקיבוצים ליד הכנרת, אליהם התפנו, וחוזרים בצהריים, וקבוצה של בדואים מהאזור".
ממש לא קל.
"יש לי מזל שהאיש שלי הוא האדם הכי רגוע שאפשר לתאר, ההיפך ממני הסוערת. גרנו עם תריסים סגורים ושמו לנו דיקטים על שלושה חלונות שלא היו להם תריסים. זה היה כמו לחיות בבית של אנה פרנק.
"פחדתי יותר בשביל הילדים שלי שלא גרים בקיבוץ. שניים מהם קצינים. אחד הבנים גר ליד הקריה. הוא והחברה שלו נכנסה לממ"ד, אבל הכול רעד שם. הם לא יכלו לרדת במעליות. הוא לא רצה לספר לי מה קרה כדי לא להדאיג אותי. שמעתי על זה ממישהו בקיבוץ. כולם ילדי שלום. מלח הארץ. הם מאמינים שעוד יהיה כאן טוב. עם הנכדים אנחנו לא מדברים על החטופים ועל המלחמות. מה שהילדים שלי ראו במלחמה, במיוחד בימים הראשונים, עדיין משפיע עליהם. זה לא יימחק מהעיניים שלהם כל כך מהר, אם בכלל".
איך היחסים של חברי סאסא עם היישובים הערבים והדרוזים שלידם בתקופת המלחמה?
"למי שלא נמצא פה קשה להבין, אבל אנחנו חיים כאן ממש בהרמוניה. לכולנו אותו גורל, וכולם היו בשנים האחרונות בסיטואציה קשה. כשחידשנו את הקבוצה, אנשים אמרו לי, 'אנחנו כל כך שמחים לחזור לקבוצה. אנחנו איתכם'. בחורה ששני הילדים שלה היו בתיאטרון לפני המלחמה, אמרה לי, 'כל עוד לא יחזירו את כל החטופים, לא נהיה אנחנו'. אותי זה מרגש. מי שיראה את ההצגה כשהיא תהיה מוכנה יבכה ויצחק כי מה שמתואר בה קרה לכולם".
איך את מתמודדת עם התגובות האנטישמיות שאת מקבלת?
"אני מלמדת במכללת תל חי בחוג לחינוך פיתוח החשיבה האמנותית באמצעות אמנות התיאטרון. הרבה פעמים הזמינו אותנו קולגות מהאוניברסיטאות באירופה. הם ממש התעקשו להזמין אותנו, ובכל מקום שאליו הגענו האנשים השתנו לגמרי אחרי כמה דקות של מפגש, והסתכלו עלינו אחרת. אנחנו לא עושים מספיק הסברה ותעמולה. מה שקורה עכשיו בעולם הוא נורא. עשו מאיתנו מפלצות, וזה רחוק מהאמת. אי-אפשר להפוך את כל הילדים למפלצות".
יש סיכוי למגר את זה?
"אני מדברת פעם בחודש נשים יהודיות ולא יהודיות. כולן נשים שאוהבות מאוד את ישראל, אבל לא כולן גרות בה. מישהי מהן אמרה לי, 'אני מורעלת מהתעמולה הפלסטינית. אני מרגישה שמפזרים רעל על כל היהודים ולא בצדק. נמאס לי מזה'. אתה לא יכול להפוך את כל היהודים לרעים. זאת סיטואציה מאוד קשה. אתמול מישהי הייתה עם המשפחה שלה בדרך לקרקוב ובדירה שהם שכרו בעל הבית כתב 'מוות ליהודים'. 'אנחנו לא יודעים מה לעשות עכשיו', היא אמרה לי.
5 צפייה בגלריה
"אני לא מאמינה במלחמה, אבל אני בהחלט מאמינה בזכות של מדינת ישראל להתקיים"
(צילום: באדיבות תיאטרון סאסא)
"איטלקים כל הזמן שולחים לי הודעות, ואני מגיבה בסרטונים בפייסבוק. יש לי 20,000 צפיות. אני אומרת להם, 'אנחנו רוצים שלום, אנחנו רוצים לגדל את היהודים בשקט, לעשות תיאטרון ולהסתובב איתו ולספר מה הכאב שלנו ומהי הטרגדיה שלנו. אנחנו רוצים לחיות כמו כולם'. אנשים מתרגשים מהסרטונים וממה שאני כותבת, וגם מי שתוקף אותי בהתחלה מבקש בסוף סליחה. מי שלא, אני מוחקת אותו מרשימת החברים.
"יש כאלה שכותבים, 'למה לא הרגו אותך בכבשנים', אז מה יש לי לדבר איתם? שיילכו לעזאזל. אני יודעת מי אני. אמרו לי, 'את מגדלור, את נותנת תקווה'. אם אני נותנת לאנשים תקווה ואופטימיות, והרגשה שיש להם סיבה לקום בבוקר, אני רק מודה לאלוהים".
הכול היה כל כך ברור בתקופת המלחמה? השלום הרי נראה רחוק מאי פעם?
"נכון, הקיבוץ שלי התרוקן בן לילה מהחברים והמלחמה איומה. נאלצתי להתמודד עם שאלות כמו האם ישראל צריכה להילחם או לא? מדוע הממשלה לא פועלת על פי סדר העדיפויות של המדינה? למה היא לא משחררת קודם את כל החטופים שנמקים בשבי חמאס? אני לא מאמינה במלחמה, אבל אני בהחלט מאמינה בזכות של מדינת ישראל להתקיים ולהגן על עצמה. אני רוצה שהמלחמה תיפסק, שהחטופים יחזרו הביתה כמה שיותר מהר. כאמא אני לא מוכנה שנקריב עוד חיילים. המחשבה הזאת מפחידה אותי".
"בפורים הרבה לפני המלחמה, כשהפגנו ליד הכפר הדרוזי חורפייש, עם דגלי ישראל נגד המהפכה המשפטית, עבר אוטו. בערב קיבלתי טלפון, 'שלום אני הרבנית של מושב דובב, שנמצא בין סאסא לברעם, אני רוצה להביא לך משלוח מנות'. היא באה אליי ודיברנו כל הערב. שלשום הרבנית אמונה מתקשרת אליי, ואומרת, 'אנג'ליקה אני חייבת לפגוש אותך, אנחנו צריכים לאחד כוחות ואת תוכלי לעזור לי. אנחנו צריכים להפגיש אנשים מדובב, מהקיבוצים שמסביב ומכל היישובים. אנחנו צריכים לשחרר את החטופים ולהפסיק את המלחמה. אני מאוד מקווה שאנשים מדובב יגיעו לקבוצת התיאטרון שלך".
5 צפייה בגלריה
כאמא אני לא מוכנה שנקריב עוד חיילים. המחשבה הזאת מפחידה אותי". אנג'ליקה קלו ליבנה
(צילום: יח"צ)
נדמה לי שאת אופטימית מדי.
"לא ולא. ממש לא אבדה תקוותנו. להמנון המדינה שלנו קוראים 'התקווה', ולא סתם: תקוותנו היא כוחנו. אם שרדנו את המלחמה עד כה, אם ניצלנו מכל ניסיון להשמיד אותנו בהיסטוריה הארוכה שלנו, זה משום שמעולם לא הפסקנו להאמין שהטוב ינצח. אנחנו לא רוצים למות בעד ארצנו, אנחנו רוצים לחיות בעד ארצנו.
"קבוצת התיאטרון שלנו יכולה להעביר מסר אופטימי. לכל מי שנכנס לאנסמבל הזה יש שליחות של תקווה, שליחות לשנות את העולם. אני בטוחה שבעתיד עוד יזמינו אותנו גם לחו"ל. אהוד בנאי כתב: 'יש גבול למלחמה, אין גבול לשלום. יש גבול לייאוש, אין גבול לתקווה', ואנחנו הכי מאמינים בזה".
