הנה זה מגיע שוב, הזמן הזה בשנה, או יותר נכון ברבעון, שבו ריאן מרפי מוציא סדרה. האיש שלא פגש פילטר צבעוני שלא התחשק לו להשתמש בו או איבר שלא התחשק לו לרטש, שלא יכול להתחיל את היום בלי איזה שניים שלושה סלואו-מושנים ככה על הדרך. הפעם הוא לקח איתו לסיבוב את ברט איסטון אליס, הסופר, הניהיליסט והקוקאיניסט של האייטיז. התוצאה היא "הרסיסים" (The Shards), שעלתה בהולו (אצלנו בדיסני+), סדרה שאמורה להיות העיבוד הטלוויזיוני של רב-המכר של איסטון אליס שיצא ב- 2023, אבל בפועל מרגישה כמו סוג של "אופוריה" פוגשת את "אחת שיודעת" ויחד הן מריצות שורות ומרכלות על רוצחים סדרתיים.
"הרסיסים" - טריילר
(באדיבות דיסני+)
זאת לא הפעם הראשונה שמרפי לוקח חומר כתוב ומעבד אותו לסדרה, או יותר מדויק יהיה לומר ממרפף אותו. בדרך כלל זה אומר להשטיח לו את הצורה, להצמיד אליו שמות נוצצים של אנשים יפים מאוד, להקצין את פלטת הצבעים ולהפוך אותה ליפה מדי; לצלם נופים מלוטשים ולוקיישנים מעוצבים בצורה מוגזמת ובאמצע לדחוף רוצחים סדרתיים וגלונים של דם וחלקי גוף. הפעם הוא העביר במכונה שלו את הספר של איסטון אליס, זה שמערבב את הביוגרפיה של הסופר משנות ה-80, כשהיה צעיר וכתב את הספר שהפך אותו למפורסם, "פחות מאפס", עם פרשייה פיקטיבית של רוצח סדרתי מאיים.
אבל כאן בערך מתחילה הבעיה - איסטון אליס כתב את הספר מנקודת מבט של גבר מבוגר, שמביט לאחור על חייו בחכמה מיוסרת, והרציחות הן רק קולב שמאפשר לו להגג על זיכרון, על מיניות מודחקת ועל חיים כפולים - ובעיקר, על השאלה של עד כמה אנחנו יכולים לסמוך על הסיפור שמישהו מספר מנקודת המבט שלו, ואולי גם על הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. אלא שמרפי, נפוח מחשיבות עצמית, ראה מול עיניו את הנעורים היפים, העשירים, את מכוניות הוינטג' והבריכות הכחולות של לוס אנג'לס, וכמובן את עלילת הרוצח הסדרתי, אורגזמה במונחים שלו.
העלילה עוקבת אחרי ברט (איגבי ריגני שמשחק נהדר, מה ששלו - שלו), נער שעומד בפני סיום התיכון, הומו בארון שמנהל חיים כפולים: הוא יוצא עם דבי שפר (הזמרת הייס וורנר), הבת של מפיק הוליוודי פתייני (גברים כמובן), ומתגנב למפגשים מיניים עם הסטלן של הכתה, מאט (אוון פיינטר). זוג החברים הטוב שלו ושל דבי הם סוזן ריינולדס (קאיה גרבר, הבת של סינדי קרופורד, דוגמנית-העל מהניינטיז) נשיאת מועצת התלמידים, ובן הזוג שלה, תום (גרהאם קמפבל) - שניהם הימור בטוח על מלך ומלכת הנשף הממשמש ובא.
האורגזמה של ריאן מרפי. מתוך "הרסיסים"
(צילום: באדיבות דיסני+)
המבוגרים הלא-מתפקדים הם כאמור אבא של דבי (ווס בנטלי) ואשתו האלכוהוליסטית, ליז (אוון רייצ'ל ווד), שחיה בשלולית של נוגדי דיכאון. לתוך הדינמיקה הזאת מוצנח רוברט מלורי (הומר גיר, הבן של ריצ'רד גיר), התלמיד החדש, הכריזמטי והמסתורי שברט משתכנע (על סמך מסקנות מפוקפקות למדי) שהוא הרוצח הסדרתי "הטרולר", שמטיל את אימתו על אנשי העיר ועל בעלי החיים שלהם, שגם אותם הוא נהנה לבתר.
לא פשוט לעבד ספר לסדרה. קשה עד בלתי אפשרי להעביר רעיונות, הרהורים או תובנות לתוך מסגרת מוגבלת של לוקיישנים ודיאלוגים. אבל נדמה שמרפי אפילו לא מנסה - אצל אליס הטרולר נדמה כהתגלמות החרדה, התחושה שהילדות מסתיימת ומשהו אפל עומד לפרוץ לחיינו, יש שיגידו שהוא רומז למגפת האיידס שעמדה להגיע. אבל מרפי לא הצליח לעמוד בפיתוי של עוד זעזוע. יש רוצח? יש זוועות, יש דם, יש שניות ארוכות ואינסופיות של אימה מעושה ומלאכותית. כבר שנים הוא משחזר את הנוסחה: ליהוק, שחזור, פסקול, עיצוב. אליס ומרפי נמשכים בדיוק לאותם נושאים - אלימות, מיניות, אמריקה העשירה, רוצחים סדרתיים - אבל אליס משתמש בהם כדי לחשוף ריקנות, בעוד שמרפי מעריץ אותם ומשתמש בהם ככלי לייצור אסתטיקה.
חוק מרפי: יש רוצח? יש זוועות. מתוך "הרסיסים"
(צילום: באדיבות דיסני+)
אם בהתחלה מרפי עוד מנסה להיצמד לעלילה המקורית, אחרי כמה פרקים אפשר ממש לשמוע אותו מסנן "פאק איט", ולשמוע את צליל הרסן המושלך. מי שמעריץ את מרפי יקבל כאן בדיוק את מה שהוא אוהב, את מה שכביכול עבד בסדרות הקודמות שלו. מי שמחפש את ברט איסטון אליס, הסופר שהבין שאלימות היא רק סימפטום לריקנות, ושמה שלא נאמר תמיד מפחיד יותר ממה שרואים, יגלה שבין כל היופי, האסתטיקה והסלואו-מושן מחכה לו הספציאליטה של מרפי: קאמפ שטחי ומשעמם, מלווה בשירים של דוראן דוראן.
