בחודש אוקטובר האחרון חגגה הכוכבת הבריטית-הוליוודית קייט ווינסלט יום הולדת 50. הזדמנות טובה לחשבון נפש ולהסתכל אחורה על חייה. "אני עצמי לא חיה את חיי מתוך חרטות", אמרה ווינסלט בריאיון מקוונן חוצה-ימים ויבשות, שערכתי איתה בשבוע שעבר. "יחד עם זאת, יש כל-כך הרבה דברים בחיים של הילדים שלי - בין אם זה מופע בבית-ספר, או מסיבת יום הולדת של מישהו אחר - שמהם נעדרתי, ואז יש אשמה נוראית בגלל העבודה וההיעדרות. זה כמובן משותף להרבה הורים. זה משהו מאוד אוניברסלי. יש כל-כך הרבה אימהות עובדות בעולם שנושאות את האשמה הזו כל הזמן. סך הכול, החיים יקרים מאוד".
במהלך שיחתנו, נזכרת ווינסלט ביום הולדתה ה- 21, שהיה משמעותי עבורה. "אני אספר לך שיום ההולדת הזה נחגג על הסט של 'טיטניק', אז אני לפחות יכולה להכין את הילדים שלי לרגעים של כאוס בגיל 21, כי עברתי אותו בעצמי.
"אני חושבת שגדילה בתוך תעשיית הקולנוע מגיל מאוד צעיר הכינה אותי בדרך טובה, כי אני יודעת להישאר עם רגליים על הקרקע. אני יודעת איך לדאוג לעבודה, אני יודעת איך להתייחס לאנשים בכבוד ואיך להיות בעולם הזה ועדיין להחזיק בזהות העצמית שלי. וזה מאוד מה שהעברתי לילדים שלי כאמא וכמישהי שמגדלת עכשיו שני ילדים בתוך התעשייה".
את מדברת על כאוס, אז איך התמודדת בעצם עם ההצלחה העצומה של "טיטניק" שזכה ב-11 פרסי אוסקר ועם התהילה שהתרגשה עליך פתאום?
"זמן קצר אחרי 'טיטניק' - ואתה קרוב לוודאי זוכר זאת - רמת המעקב התקשורתי אליה נחשפתי בגיל מאוד צעיר, נעשתה בצורה שלא הייתה בסדר בכלל. הייתי צריכה לעבור את החשיפה האכזרית והפולשנית הזאת באומץ. למזלי הייתי חזקה והזכרתי לעצמי שאסור לי לתת לאנשים להפיל אותי, ובאיזשהו אופן שרדתי.
"זו באמת הייתה הישרדות, אני לא אעמיד פנים שלא - ואני חושבת שחלק מתהליך ההישרדות הזה עבורי, היה הידיעה המרגיעה שקיבלתי מעצם העובדה שהמשיכו להזמין אותי שוב ושוב לעשות את העבודה הזו. במאים מאוד מעניינים ביקשו ממני לשחק דמויות מרתקות, ואני הרגשתי גאה שאני נמצאת במצב שבו אני יכולה לשחק תפקידים שעבורם, שחקנית רבות אחרות היו נותנות יד ימין".
כשווינסלט מדברת על "חשיפה אכזרית" ועל "בריונות" כלפיה, היא מתייחסת מן היתר לעיסוק של התקשורת למשקל שלה באותם ימים. בריאיון שנתנה החודש ל"סאנדיי טיימס", וינסלט הרחיבה בנושא ואף יצאה נגד תרופות הרזייה וזריקות. "אם הערך העצמי של אדם תלוי רק באיך שהוא נראה, זה הרסני ומפחיד. אנשים יודעים בכלל מה הם מכניסים לגוף שלהם?".
בעוד שליאונרדו דיקפריו, חברה של ווינסלט לסיפון הספינה של "טיטניק", הופיע מאז בבלוקבסטרים ובהפקות רחבות-היקף, ווינסלט בחרה להתרחק מתוואי המסלול שייעדו לה - היא סירבה להצעות מפתות והוכיחה שהיא שחקנית אמיצה, הרפתקנית, שלא חוששת מהתנסויות ולקיחת סיכונים ומוכנה להתערטל פיזית ונפשית.
בין היתר היא עבדה עם ג'יין קמפיון ("עד שייצא עשן"), סם מנדס, בעלה השני ("חלון פנורמי"), סטיבן דלדרי ("נער קריאה" שזיכה אותה באוסקר ובגלובוס הזהב), מישל גונדרי ("שמש נצחית בראש צלול" הפולחני), רומן פולנסקי ("אלוהי הקטל"), וודי אלן ("גלגל ענק"). בשנים האחרונות היא עשתה כמה תפקידים מרשימים בטלוויזיה - במיני-סדרה "מילדרד פירס" ובסדרה "הסודות של איסטאון".
8 צפייה בגלריה
זה נגגמר עם פרס האמי לשחקנית הטובה ביותר. ווינסלט, מתוך "הסודות של איסטאון"
(צילום: Michele K. Short/HBO)
ב-2022 ווינסלט חברה שוב לקפטן של ה"טיטניק", הבמאי ג'יימס קמרון, והתנסתה גם הפעם בהפקה אימתנית ועתירת-תקציב: "אווטאר: דרכם של המים", הסרט השני בסאגת המדע בדיונית תלת ממד בעלת המסרים האקולוגיים. וינסלט גילמה את רונאל, רעייתו של טונוארי, ראש שבט אנשי השונית של מטקאיינה בחוף הים המזרחי של כוכב פנדורה. היא למעשה המנהיגה הרוחנית של השבט, שגם מפליאה לצלול. כמו רוב השחקנים, גם ווינסלט נאלצה ללמוד צלילה חופשית עבור הסרט. בזמן שצילמה סצנה תת-ימית, ווינסלט עצרה את נשימתה במשך יותר משבע דקות - שיא חדש לסצנת סרט שצולמה מתחת למים.
בשבוע הבא מגיע לבתי הקולנוע אחד הסרטים המסקרנים של 2025 - "אווטאר: אש ואפר", הסרט השלישי במיזם השאפתני של קמרון. מטעמי ספויילרים ואמברגו אמנע מלפרט, ואומר רק שהעלילה מתחילה כמה שבועות לאחר אירועי "אווטאר: דרכם המים". משפחת סאלי עדיין חיה בקרב שבט מטקאיינה בשוניות הציוריות של פנדורה וצריכה להתמודד עם אתגרים ואויבים חדשים.
ווינסלט חוזרת לתפקיד רונאל, שכעת בהיריון עם ילדה השלישי. "מערכת היחסים בין רונאל לנייטירי (בת הזוג של בן האנוש לשעבר ג'ייק סאלי, שאותה מגלמת זואי סלדנה. א"ק), ממשיכה להיות מורכבת ומאתגרת, והיא מבוססת גם על קנאה וגם על בורות הדדית", אומרת ווינסלט. "רונאל נלחמת על עצמה ועל משפחתה וסביבתה. והמסר שבדבר הוא פשוט וכל כך חשוב: צריך לדאוג לאנשים סביבך, לאנשים שאתה אוהב, לאנשים שאכפת לך מהם, לאנשים שכל קיומם מונח על כתפיך. בעיניי, יש במסר הזה משהו נוגע ללב בצורה יוצאת-דופן".
8 צפייה בגלריה
תדאג לאנשים שאתה אוהב. משמאל: ווינסלט כרונאל, מתוך "אווטאר: דרכם של המים"
(צילום: פורם פילם, courtesy of 20th Century Studios)
"כשקראתי את התסריט לראשונה, אמרתי: 'טוב, זה יהיה סרט'"
לווינסלט יש שלושה ילדים, אחד מכל נישואים. את השחקנית מיה טריפלטון ילדה בעת נישואיה לבמאי ג'ים טריפלטון; השחקן והתסריטאי ג'ו נולד מנישואיה לבמאי סם מנדס, ובר בלייז, מהנישואים הנוכחיים שלה לאדוארד אייבל "נד רוקנ'רול" סמית' - אחיינו של המיליארדר ריצ'רד ברנסון.
ועכשיו, ווינסלט חוברת לבנה ג'ו אנדרס (הוא שינה את שם משפחתו ממנדס) בן ה-21 - וביחד הם משגרים את "להתראות, ג'וּן", סרט שעולה עכשיו בבתי הקולנוע בארה"ב ובבריטניה וב-24 בדצמבר מגיע לכבוד חג המולד למסכים של נטפליקס.
"להתראות, ג'וּן", הוא סרט הביכורים של ווינסלט כבמאית, והיא גם משחקת בו. התסריט נכתב על-ידי בנה ג'ו. הוא כתב אותו כחלק ממטלה שקיבל בבית-הספר לכתיבת תסריטים, ולמרות גילו הצעיר, התסריט עוסק בגסיסה ובמוות ובהתכנסות של משפחה ברגעים קשים אלה. "כשאמא שלי, סבתא של ג'ו, מתה ב-2017, הוא היה נער. ועדיין הוא זוכר ממש בחדות איך המשפחה המאוד-גדולה שלנו התכנסה בתנאים די מוזרים ובצורה ספונטנית, מכל מקום בעולם, כדי להיות שם עבור סבתא, שאיתה הייתה לו מערכת יחסים נפלאה. והוא זוכר מאוד בבירור את התחושה: 'אלוהים, כולנו כאן כי כולנו באנו מאישה אחת'.
"ג'ו לקח את הרקע הרגשי הזה והפך אותו למשפחה מומצאת עם סט נסיבות משלה. כשקראתי את התסריט זה פשוט הזכיר לי שוב, שאי-אפשר להחביא שום דבר מילדים. ילדים רואים ומבינים את מה שקורה מסביב, גם אם הם לא מבטאים את זה באותו רגע, גם אם הם לא מסוגלים למצוא את המילים לתאר מה הם מרגישים. וג’ו תמיד היה חד-עין כלפי אנשים. בילדותו, הייתה לו מורה בבית-הספר שהייתה מקסימה, אבל הוא פחד ממנה כי היה משהו בפנים שלה. הוא מצא אותם פשוט מאוד מטרידים".
זה הפתיע אותך שג'ו בכלל כתב תסריט?
"כל חייו ג'ו תמיד התעניין בכתיבה, בספרים, בלספר סיפורים. עד היום יש לנו על המקרר שירים שהוא כתב כשהיה בן שמונה או תשע. אז זה לא הפתיע אותי כשהוא דיבר על הרעיון לכתוב. מה שהפתיע אותי יותר היה כשהוא דיבר על זה שהוא רוצה גם לשחק.
"הייתי בטוחה שמיה תלך בדרך שלי, אבל לא חשבתי כך לגבי ג'ו, כי הוא הרבה יותר שקט, מאוד צנוע ואף פעם לא רוצה להיות במרכז. אבל הילדים שלי מפתיעים אותי כל הזמן. וכשקראתי את התסריט הזה בפעם הראשונה, אמרתי: 'טוב, זה יהיה סרט'. וג'ו ענה: 'על מה את מדברת? אמא, בבקשה לא, אל תעשי את העניין האימהי הזה. התסריט הזה רק אמור היה להיות מטלה בשיעור, זה לא הולך להיות סרט'".
אחרי שקראת את התסריט, ישר רצית לביים אותו?
"יכולתי ממש להרגיש שזה תסריט, שאפשר לעשות ממנו משהו. אף פעם לא דמיינתי שאני אביים אותו, שאפיק אותו ושאגלם את אחת הדמויות. אבל כשהתסריט היה מוכן לצאת לבמאים אחרים, פתאום הרגשתי רגשית שאני כל-כך קשורה אליו, שלא רציתי לשחרר. וחשבתי, 'אלוהים, אני ממש אתחרט אם לא אעשה את זה עכשיו', במיוחד בתור אישה שבילתה כל-כך הרבה מחייה בקידום נשים אחרות בעולם הקולנוע. גם אם לא אביים יותר לעולם, אני פשוט מרגישה כל-כך גאה שבשנת ה-50 לחיי, לפחות עשיתי את זה פעם אחת".
איך תרגמת את מערכת היחסים האישית עם הבן שלך לרמה מקצועית ואיך נוצר האיזון?
"זה היה מאוד מעניין, כי שנינו הבנו די מוקדם שאנחנו צריכים להיות יותר טובים בלהקשיב אחד לשנייה, להיות סבלניים, ובאמת להתייחס ברצינות למה שהאדם השני אומר. יש לי 33 שנות ניסיון בעבודה צמודה עם במאים ושחקנים אחרים, ותמיד ישנה רמה של קבלה ושל אי-שיפוטיות שצריכה להיות חלק מכל יום עבודה, כדי שתהיינה מערכות יחסים טובות. לכן הייתי חייבת ליישם את אותו דבר עם הבן שלי.
"לפעמים היה לי קשה ברגעים שבהם ג'ו כתב סצנה מאוד יפה, שאולי הייתה ארוכה מדי, והייתי צריכה לומר לו שהוא חייב לקצר. ואז הוא התנגד ואמר: 'מה? אבל אני לא יכול, אני אוהב את השורות האלה'. ג'ו היה נקשר רגשית לחלקים מסוימים. ואז, כשהגענו לעריכה, זה היה אפילו יותר קשה. הייתי חייבת לגרום לג'ו ללמוד לא להיות רגיש מדי ולסמוך עליי שאני באמת מנסה לקבל את ההחלטות הנכונות לטובת הקשת הכללית של הסיפור. כל תסריטאי צריך להתרגל לזה. וג'ו פשוט היה צריך ללמוד בקצב מאוד מהיר. אבל הוא באמת עשה את זה מצוין. לא באמת הגענו לעימותים, יש לנו מערכת יחסים מאוד טובה. ג'ו הוא אדם כל-כך נפלא, מאוד פתוח וחם, והוא מאוד אמפתי. אז היינו צוות טוב"
"אני לא יכולה להסביר כמה דמעות היו שם"
"להתראות, ג'ון" צולם בחלקו בבית חולים נטוש בלונדון ועלילתו מתרחשת בתקופת החגים, כשבני המשפחה מתאחדים בשל גסיסת האם ג'ון, בגילומה של הלן מירן. "מבחינתי זה לא סיפור על אישה עם סרטן או על מישהי שמתה, זה סיפור על משפחה שמתכנסת בגלל האובדן הזה", אומרת ווינסלט. "חלקם לא התראו זמן רב. ואני אוהבת שאפשר לראות שג’ון עוזבת את העולם בתנאים שלה, ושהיא ממשיכה להיות אמא לכולם עד הרגע האחרון, ושהם כולם שם כדי ללוות אותה. בצילומי הסצנה האחרונה שמתרחשת בחג המולד, אני לא יכולה להסביר לך כמה דמעות היו שם, זה היה מרגש עבור כולם".
ווינסלט מגלמת את ג'וליה, אחת הבנות של ג'וּן. "זה היה מאתגר מאוד, כי איבדתי את אמא שלי. וכמה שלא ניסיתי להשאיר את הדברים האלה בנפרד, לפעמים זה היה בלתי-אפשרי. למשל, לשבת כבמאית ולהקשיב לשיחות בין ג'וּן ובעלה - כשאמא שלי גססה, לא הייתי עדה לכל השיחות שהתנהלו בינה לבין אבא. הרגשתי כמעט כאילו אני צופה בשיחות, שהם יכלו לנהל. זה היה פשוט נפלא ושובר-לב בו-זמנית".
ווינסלט הצליחה לגייס קאסט מרשים שכולל בין היתר את טימותי ספול, טוני קולט ואנדריאה רייסבורו. "אני לא מתכוונת שזה יישמע יהיר או מתנשא, אבל אף פעם לא עשיתי דברים חצי-כוח בחיים שלי. אז בטח שלא הייתי מביימת משהו, אם לא הייתי באמת מרגישה מוכנה, כי זה היה נורא להגיע לשם ולהרגיש פחד משתק או תחושה שאני לא יכולה לתמוך בשחקנים המבריקים האלה בסיפור שהוא מצחיק, מלא פרטים, מרגש.
"העבודה הייתה חוויה מאוד קתרטית, כי כל-כך רבים מאיתנו חוו אובדן. וגם אני, אז היה חשוב לי ליצור עבורם סביבה שעבודה בה תרגיש להם בטוחה, תומכת, מכילה, לא עמוסה מדי. אני אוהבת להיות עם שחקנים אחרים. ולזכות לעבוד עם האנשים היפים והטובים האלה, שהם אנשים נדיבים, מעולים במה שהם עושים, מקשיבים ודואגים אחד לשנייה - היה פשוט מדהים. מה שלמדתי מאוד מהר הוא שלכל אחד מהם היה צורך במשהו מאוד ספציפי וממש שונה ממני וממי שהיה לידו. למשל, טים היה צריך מישהו שיחזיק לו את היד - הוא היה צריך הרבה שיחות, שבהן בירר למה הדמות שלו יושבת דווקא כאן ולא שם וכדומה".
והלן מירן?
"אתה לא תאמין, הלן מירן הייתה צריכה הנחיה מאוד פרקטית, כי היה לה קשה לדבר על הרגשות של ג'וּן בגלל החוויות האישיות שלה עם אובדן, ובגלל החוויות שלי עם אובדן. הדבר הנהדר כל-כך במשחק של הלן, אם להיות כנה, שהיא אף פעם לא התחמקה מהעובדה שג’ון לא מושלמת, ושיש בה כנות אכזרית כמעט. אפילו ברגעים האחרונים של חייה, ג'וּן עדיין אומרת לבת שלה לא ללבוש צהוב כי זה נראה עליה נורא. ואלה הדברים, בעיניי, שהופכים את הדמות הזו לכל-כך אנושית, ניתנת להזדהות".
איך עשיית הסרט שינתה את הגישה שלך למוות ולמוסד המשפחה?
"אני חושבת שהגישה שלי לא השתנתה, אבל עשיית הסרט בהחלט גרמה לי להרגיש יותר מחוברת לחוויות האובדן של אנשים אחרים. בחזרות, השחקנים שיתפו את הסיפורים האישיים שלהם על אובדן. למשל, ג'וני פלין סיפר על המוות של אבא שלו ואיך כולם התכנסו יחד, ו'הייתה חצי משפחה נוספת שכמעט לא ראינו בעבר, ופתאום הם היו שם'. הסיפורים הראו שכל אחד הייתה חוויה שונה, בהתאם לתפקיד שאתה ממלא בתוך המבנה המשפחתי.
"בעקבות העבודה על 'להתראות, ג'ון', אני פשוט מסוגלת לדבר על אובדן, כי באופן כללי אנחנו לא מדברים על החוויות שלנו עם אובדן או עם אבל, אנחנו לא מדברים על המשפחות שלנו. ובטח שלא בהקשר הזה. ולכן בעשיית הסרט היו דברים מאוד מרפאים עבורי".
לסיום, ווינסלט מקווה שהסרט שלה ייתן לאנשים הזדמנות "להרגיש מספיק אמיצים כדי לנהל חלק מהשיחות, שהם אולי לא שוקלים בכלל לקיים עם אנשים קרובים במשפחה שלהם, או בחייהם. אתה הרי אף פעם לא יודע כמה זמן נשאר להם".
