עד סוף השבוע שעבר מעולם לא הייתי בקונצרט. לא קונצרט במובן של "הופעה" או כזה כשקבוצה אחת משחקת ממש טוב וכובשת המון שערים מול יריבתה חסרת האונים, קונצרט קלאסי - באולם, עם תזמורת סימפונית מלאה ומנצח. ומה אני אגיד, נהניתי. מאוד. יש שיגידו שהסיבה הייתה שזה היה קונצרט מעט חריג בנוף, עם טוויסט שהפך אותו לנגיש הרבה יותר ונתן אפשרות לאנשים (כמוני למשל), שזה פחות הקטע שלהם בדרך כלל, למלא את היכל התרבות בתל אביב ולצאת משם אחרי שעתיים עם חיוך שמרוח להם על הפנים. בלי קשר לעובדה שבחוץ מכרו ארבעה בייגלה ב-10 שקל.
הפילהרמונית בקונצרט ״הנסיכה הקסומה״
(צילום: דביר רשף)
האירוע המיוחד שילב בין הפילהרמונית הישראלית ואחד הסרטים האהובים בכל הזמנים - "הנסיכה הקסומה", פנטזיית ההרפתקאות הקומית משנת 1987 של הבמאי רוב ריינר, העיבוד לספרו של וויליאם גולדמן, שעוקב אחר נער החווה ווסלי (קרי אלווס), המלווה על ידי החברים שהוא פוגש במסעו להציל את אהובתו באטרקאפ (רובין רייט) מידיו של הנסיך המפרדינק (כריס סרנדון).
לא במקרה הקהל שהגיע לצפות בסרט/קונצרט בצהרי יום שישי היה מגוון במיוחד ולא "קהל קונצרטים שגרתי"; זוגות מבוגרים לצד כאלו צעירים, חבורת של בני נוער ואף משפחות שלמות, כולל ילדים בגילי יסודי, שעד אותו רגע לא צפו בפריים מתוך "הנסיכה הקסומה" וביטויים כמו “as you wish” או “inconceivable” לא אמרו להם כלום. עכשיו הם בטח אומרים תודה להורים שלהם שהכריחו אותם לבוא ל"סרט הישן ההוא" ותוהים מתי עושים את זה שוב.
האמת היא שלא צריך יותר מדי כדי לשכנע אותי לצפות ב"הנסיכה הקסומה", סרט שצפיתי בו מספר דו-ספרתי של פעמים, וכמו רבים אחרים, אני מכיר אותו פחות או יותר בעל פה - וראוי לציין שעדיין נהנה ממנו כמו בפעם הראשונה. נכון, שום דבר כבר לא יפתיע אותי וגם האיסטר-אגז ("וואי, יודע למה קוראים לשתי המדינות גילדר ופלורין?") לא מחדשים לי דבר. איכשהו ההקרנה הזו הייתה שונה - היא בהחלט הייתה שונה מכל צפייה קודמת בסרט הזה, והאמת היא ששונה מצפייה בכל סרט באופן כללי. היא חידשה לי לא מעט. וכן, היא סיפקה לי חוויה שאפשר רק לתאר כ...ובכן...קסומה.
על המוזיקה אחראי מארק נופלר (דייר סטרייטס) הגאון, שנתן לה סטייל ימי-ביינימי שכזה, שנע בין שימוש בהרבה כלי נשיפה, כינורות ותופים ברגעי האקשן והקטעים הדרמטיים יותר לצד גיטרה אקוסטית נעימה, שעוטפת בצורה מדויקת את הסצנות של ווסלי ובאטרקאפ. מי שהיה אמון על מלאכת הניצוח הוא אנתוני גבריאל, שעל פי הביוגרפיה ולוח המופעים שלו ניתן להתרשם שהוא אוהב ומתמחה בפסקולים של סרטים - אומנם הידע שלי בתחום מסתכם בצפייה ב"טאר המנצחת" ו"המאסטרו", אך אני יכול לומר בביטחון שהוא ביצע את עבודתו ללא דופי וקשה היה שלא להבחין בתשוקה שלו. האקוסטיקה המשובחת של היכל התרבות הוציאה את המקסימום מהמוזיקה שהפיקו מיטב נגנינו וכל סצנה רק הגדילה את הציפייה לקראת הבאה אחריה.
כאמור, הניסיון שלי בקונצרטים מסתכם באפס (עכשיו אחד), ואני לא בטוח כמה זה נהוג במהלך הופעות, אבל הקהל בהחלט היה מעורב באופן פעיל בנעשה על הבמה ועל המסך, והריע לא פעם ולא פעמיים בקטעים האייקוניים, וקולות התפעלות ו"וואו" בקעו לא אחת מפיות הצופים הנרגשים - כך שאפשר להכתיר את השת"פ הזה כהצלחה מסחררת. זו כמובן לא הייתה הפעם הראשונה שהפילהרמונית הישראלית עושה קולנוע - קדמו לכך גם שני סרטים של "הארי פוטר" ולפני כשנה בפסטיבל ירושלים, התזמורת הסימפונית ירושלים עשו זאת תחת כיפת השמיים ל"פארק היורה" לרגל 30 שנה ליציאתו (גם אז אגב ניצח גבריאל).
השילוב בין סרטי קולנוע ומוזיקה חיה היה קיים עוד מימיו הראשונים של המדיום, בימי הסרט האילם, כך שאין כאן שום רעיון פורץ דרך - אך השילוב בין כמה מהמלחינים הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע, מג'ון וויליאמס ועד אלן סילבסטרי, וסרטים אהובים במיוחד, שזוכים לעיבוד מוזיקלי חדש ומרענן ותזמורת שמבצעת אותו במיומנות אדירה, הוא כנראה הברקה. כי אני מתכנן לשוב גם בפעם הבאה, ונדמה לי שאני לא היחיד. רק בבקשה, נסו לסדר שזה יהיה "בחזרה לעתיד".
