כמו סופר שאתם יודעים שתרצו לשים יד על כל ספר שהוא יוציא, טינה פיי הרוויחה ביושר את היותה אייקון טלוויזיוני לפני ומאחורי המצלמה. "רוק 30" (שהיא יצרה עם המפיק רוברט קרלוק) הייתה אחת הקומדיות המצחיקות ופורצות הדרך של שני העשורים הקודמים, שבה גיבשה פיי את הסגנון שכל כך מזוהה איתה - הפאנצ'ים התזזיתיים כמעט בכל שורה של טקסט, עריכה מהירה, אינספור רפרנסים, דמויות מטורללות שמשנעות סאטירה חדה וחכמה. ב"רוק 30" היא טיפחה צוות שהלך איתה גם ל"קימי שמידט", וכעת היא וקרלוק מפיקים סדרה שכתבה אחת מתסריטאיות "קימי שמידט", מרדית סרדיניו, שעוסקת בסיפורה של להקת הבנות העונה לשם "בנות לנצח" (Girls5eva, נשמע כמו Girls Five Ever), שהסלוגן שלה הוא Girls5Eva, Cause Forever is Too Short).
"בנות לנצח" - טריילר
Girls5Eva הייתה מעין "ספייס גירלז", הרכב בנות מהונדס שכל אחת מהן קיבלה אפיון משלה - ויקי היא הפרועה (רנה אליס-גולדסברי, "המילטון") וכנראה הכישרון האמיתי של הלהקה שכבר לא יכולה לחכות לרגע שבו היא תמריא לקריירת סולו, סאמר היא הלוהטת (ביזי פיליפס, "קוגר טאון"), בלונדינית עם גוון קול פורנוגרפי שהתמחתה במשפטי סיום ערטילאיים לשירים, גלוריה (בגרסה הבוגרת - פולה פל, "סאטרדיי נייט לייב") היא הספורטיבית, שבדיעבד התברר שהסתירה נטיות לסביות, אשלי (אשלי פארק, "אמילי בפריז") הייתה נציגת ה-Fun, אבל היא נוכחת רק בפלאשבקים כי היא נהרגה בתאונה בבריכת אינסוף, ואחרונה היא דון, העוגן השפוי (המוזיקאית שרה ברליס), הצ'יל, כלומר זאת שתשיר כל מה שיתנו לה לשיר.
Girls5Eva הפציעה לרגע קצר בהיסטוריה, אי שם בסוף שנות ה-90, עם להיט פופ שהכניס אותה לתודעה. למרבה הצער, יום לפני אסון התאומים הן הוציאו שיר חדש שנקרא "תפסיק להטיס מטוסים אל הלב שלי!" - ובזה בעצם נחתמה הקריירה המוזיקלית שלהן. 20 שנה מאוחר יותר, הראפר ליל סטינקר (ג'רמיה קראפט, "לוק קייג'") מסמפל שורה מהלהיט שלהן לשיר שלו, אירוע שפותח חלון הזדמנויות לקאמבק נוסטלגי אם כי רענן של ההרכב. הבנות הנצחיות כבר בשנות ה-40 לחייהן, שיחררו במידה כזו או אחרת את חלום התהילה והמשיכו לחיים ממוצעים למדי, אבל עכשיו הן מחליטות לקפוץ על הרכבת ולנסות להגשים אותו בכל זאת. עם או בלי המנהל המיתולוגי שלהן, לארי (ג'ונתן הדרי, "ויפ"), שמייצג את כל מה שרעיל בניהול הגברי ועדיין מצליח, מעשה שטן, להתחבב על הצופים.
"בנות לנצח" (שעלתה אתמול, ה', ב-HOT ו-yes) היא אולי לא התערובת המושלמת שהייתה "רוק 30", אבל ניכר בה ה-DNA שמזוהה עם פיי. מה שפיי והצוות שלה עשו לאחורי הקלעים של תוכניות כמו SNL, היא עושה עכשיו לתעשיית המוזיקה הסינתטית, רודפת הבצע, הנצלנית והשטחית, אבל בדרכה היא מצליחה להעביר ביקורת לא מרחמת באופן רך יחסית, שמרופד בהומור מטורף ודמויות מעוררות אמפתיה. זאת חוויית צפייה תובענית מבחינת ריכוז אבל פנינים קטנות של סאטירה אפשר למצוא כמעט בכל שורה. 31 שירים משובצים בעשרת הפרקים של הסדרה (ששודרה לראשונה בפיקוק, שירות הסטרימינג של רשת NBC), רובם מיוצגים על ידי שורה או שתיים במהלכה, והם מגוחכים וחכמים בו זמנית.
החל משירים שמדגימים את המבט הגברי המשפיל על נשיות בפופ של סוף שנות ה-90 ("כי העיניים שלנו הרבה יותר כחולות כשאנחנו בוכות", "כי אנחנו אולי מדהימות אבל זה לא אומר שאפשר לסמוך עלינו, לפעמים נשים משקרות"), דרך שירי העצמה כמו "אנחנו חזקות יותר מהטובות ביותר" (שורה מבלדה ש"תמריץ כלבות בשיעורי ספינינג, או תושמע אחרי חדשות על הוריקן הרסני", כמו שוויקי מנסחת את זה) ועד עיסוק בנושאים רחבים יותר ("ילד ניו יורקי בודד", על תופעת הילדים היחידים שנולדו לניו יורקרים מבוגרים יחסית, המאבדים את הילדות שלהם). באמת שלל שירים מצוינים שלאחרונה גם אוגדו לאלבום ועלו בשירותי הסטרימינג המוזיקליים במלואם.
יש להודות, העלילה היא לא הצד החזק של "בנות לנצח", לא מגיעים אליה בשביל לדעת אם הקאמבק עלה יפה, אם הנשים הצליחו להרים מופע שיביע את המקום הנוכחי שלהן בחיים או אם חיי המשפחה של דון שרדו את הגשמת החלום שלה. "בנות לנצח" היא רכבת הרים פרועה ואסוציאטיבית שמככבות בה ארבע נשים שמנסות להגשים פנטזיה, ובו זמנית לא מפסיקות לתהות עד כמה הפנטזיה הזאת טובה עבורן. היא לא תמיד קוהרנטית אבל בהחלט מתגמלת, וטינה פיי מגלמת בה את דולי פרטון, אז תבואו.
