במשך עשרות שנים התמקדה האמנית חנה סהר באנשים בשולי החברה - נשים בזנות, טרנסג'נדרים, הומלסים, מהמרים. אבל בשנה וחצי האחרונות היא עשתה שינוי מודע גם בחייה וגם במושאי ונושאי הצילום שלה: מהתמקדות בקשיים, בנידוי ובייאוש - היא עברה להתמקד ביפה, בשמח ובמואר.
סהר (54) היא צלמת ואמנית ותיקה ומוערכת. היא נולדה וגדלה ברמת גן להורים ממוצא עיראקי (נשות המשפחה גם כיכבו באחת מסדרות הצילומים שלה, "אשלון ביוטי") ולמדה צילום בקמרה אובסקורה. במקביל, החלה לעבוד כצלמת עיתונות. בשנת 1998 הציגה את התערוכה הראשונה המשמעותית שלה, "בינגו הנסיכה", בה תיעדה דמויות שוליים מחיי הלילה של תל-אביב ובהמשך הציגה בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות ואף זכתה בשורה של פרסים, בהם פרס האמן הצעיר של משרד החינוך והתרבות (1998), פרס ליאון קונסטנטינר (2002) ופרס שרת החינוך והתרבות (2014).
מתוך "בינגו הנסיכה"מתוך "בינגו הנסיכה"
מתוך "בינגו הנסיכה"
(צילום: חנה סהר)
מתחילת דרכה עבדה סהר בצורה של סדרות - קבוצות של עבודות המוקדשות לנושא מסוים אליו היא מתמסרת לרוב למשך שנים ארוכות. כשצילמה את "בינגו הנסיכה" עבדה בעצמה במועדון הימורים במשך שנתיים, כל לילה בין חצות לשמונה בבוקר, ובשעות האלה גם צילמה את האנשים והנשים שחיו סביבה – נשים בזנות, נרקומנים, טרנסג'נדרים, מהמרים ועובדים בעסקים השונים שמזינים את חיי הלילה התל אביביים. "הייתי אז חלק מהן", היא נזכרת. "גם מבחינה נפשית. בצילומים עשיתי 'העתק הדבק' למה שאני הייתי, אבל אם אני מסתכלת לאחור, אני לא בטוחה שעזרתי להן או שנתתי להן משהו. העבודות שלי לא באמת שינו את המצב עבורן. אני כן בקשר עם חלק מהאנשים שצילמתי אז, שהייתה בינינו הכרות אישית מאוד טובה, אבל לא קשר צפוף ורציף. אני כבר לא שם היום".
תחושות דומות מביעה סהר לגבי "חשופים", סדרה משמעותית נוספת שלה שהציגה לפני ארבע שנים בתערוכה במוזיאון הפתוח בגן התעשייה תל-חי. בסדרה הזו צילמה הומלסים ברחבי העיר, לרוב כשהם ישנים, במקומות שונים על ספסלים, בחדרי מדרגות ובכניסות לחנויות. "במבט לאחור, אני לא יודעת אם הייתי עושה את הסדרה הזו היום. אבל אז הייתי שם איתם, בעצב שלהם, בייאוש. אחרי הסדרה הזו עשיתי סוויץ'. הבנתי שאני מחשיכה אותם, ולא להפך. אני מעבירה חושך. מאז, ככל שאני חושבת מה הוא הייעוד שלי כאמנית, אני מבינה שזה להעביר את האור, את השמח, המאיר והמואר. החלטתי שכאמנית אני לא נוגעת כרגע יותר במקומות החשוכים, אלא מחפשת את המקומות שירימו את האנשים, שמי שייחשף לעבודות שלי יהיה אדם שמח יותר, מואר יותר, בן אדם טוב יותר".
מתוך "מציאת חן"מתוך "מציאת חן"
מתוך "מציאת חן"
(צילום: חנה סהר)
זו החלטה שהגיעה בעקבות הקורונה? "זה התחיל קצת לפני, לפני שנה וחצי בערך. עשיתי שינוי באורח החיים שלי. למדתי יוגה במשך כמה שנים, ודרך זה נחשפתי קצת לקבלה ולתורה ולמקומות רוחניים שמגיעים דווקא מהיהדות ולא מדתות אחרות. זה מה שגרם לי להתחבר לעצמי יותר, למקומות של השקט – ואת אלה עכשיו אני מנסה להעביר באמצעות הצילומים. אני דווקא קיבלתי מתנה עם הקורונה הזו. בתור אמנית ואדם הייתי גם לפני טיפוס מתבודד, והתקופה הזו רק נתנה לי לגיטמיציה להמשיך להיות כזו. לא הייתי בלחץ להיות מה שאני לא. אני חושבת שזו התקופה הכי טובה שלי עד כה, היא נתנה לי זמן להתחבר לעצמי ולדעת מי אני, לא רק בצילום אלא במציאות. בעצם עד עכשיו לא הכרתי את עצמי".
מתוך "בינגו הנסיכה"מתוך "בינגו הנסיכה"
מתוך "בינגו הנסיכה"
(צילום: חנה סהר)
את המקומות החדשים האלה, וכנראה גם חלק מהמקומות הישנים, תציג סהר ביום שלישי הקרוב במסגרת פסטיבל "תרבות אונמות" (5-6.1) של עיריית תל-אביב-יפו - סדרת מופעים חד פעמיים אונליין שייערכו במוזיאון תל-אביב וישודרו בלייב. במופע הפותח של הפסטיבל תשתף סהר פעולה עם המוזיקאית מארינה מקסימיליאן, שבמהלך ההופעה שלה (בה יתארחו גם גיא ויהל), יוקרנו עבודותיה של סהר ממהלך השנים. בינתיים אפילו היא עצמה עוד לא יודעת בדיוק אילו עבודות ייבחרו על ידי ההפקה, שקיבלה גישה חופשית לכל העבודות שלה. "כשאני חושבת על מה מחבר בינינו (בין סהר למקסימיליאן - ר.ב) אני חושבת שלשתינו יש מנעד רחב, יש לנו יכולת תנועה והשתנות שבאה לנו בקלות, בלי הרבה מאמץ", היא אומרת. "שתינו נוגעות ברגש ובטוב ולדעתי גם לשתינו יש איזו וירטואזיות ואיזה סממן שמשאיר חותם על העבודות שלנו".

"הורדתי מחירים, וסוף סוף הרגשתי שאני אמנית"

אחד הסממנים שסהר מתהדרת בהם במהלך השנים הוא צילום בפילם, שבולט גם בסדרות החדשות שלה, "עיגולים מוארים" ו"מציאת חן". למרות שלא מדובר כבר בדיוקנאות, כפי שצילמה במשך הרבה שנים, משהו בוויזואליות של העבודות החדשות, שמציגות דימויים של נופים ופרחים בעיקר, מזכיר את עבודות קודמות שלה. "אני מנסה לבטל את הזמן והמקום בכל הצילומים שלי", היא אומרת. "הרי צלמים בדרך כלל רואים קודם כל את הזמן והמקום וזה גם מה שהם מנסים להעביר בדימוי. כשהצופה מתחיל לפרש איפה הצלמת עמדה ומתי זה היה - המוח מתחיל לעבוד ולא משאיר מקום לרגש. את כל זה אני מנסה לבטל. כשמבטלים את הזמן והמקום בצילום המוח בכלל לא מתעסק בזה, ואז הוא מפנה מקום לרגש. זה הבסיס לאמנות שלי".
איך את עושה את זה בעצם? "בכל דרך אפשרית: באמצעות הקפדה על קומפוזיציה, צבע, תאורה, פילטרים, מיסוך. אני מעצימה את היופי, וברגע שיש יופי יש גם רגש. לפעמים זה עד כדי כך שאנשים חושבים שהצילומים הם בכלל ציורים. זו גם הסיבה שלדעתי אנשים שפועלים רק דרך הראש לא כל כך מתחברים לעבודות שלי. הם נתקלים במשהו שהמוח שלהם לא יודע לקרוא אותו".
מתוך "בינגו הנסיכה"מתוך "בינגו הנסיכה"
מתוך "בינגו הנסיכה"
(צילום: חנה סהר)
את לא מצלמת דיוקנאות יותר? "כרגע אני לא מצלמת דיוקנאות, אלא בעיקר נופים ופרחים. בשתי הסדרות החדשות שלי אני מחפשת את המקומות שירימו את האנשים ואת מצב הרוח. כשאני הולכת לתערוכות בתקופה הזו ורואה אמנות שמעבירה קושי, אני מרגישה שזה מוריד אותי. אני מאמינה שהתפקיד של אמנים עכשיו הוא לא להוסיף עוד חושך, אלא להביא משהו אחר – תקווה, שמחה, פיוט".
"גם עכשיו, מה שאני מצלמת זה מה שנמצא סביבי ביום יום. בסדרות החדשות יש בעיקר דימויים שצילמתי תוך כדי נסיעה על אופניים בנמל תל-אביב או פרחים שקניתי הביתה וצילמתי. הפילטרים שאני משתמשת בהם מעבירים את הלך הרוח שלי בשנים האחרונות – את השקט, את העדינות. לפעמים לא ברור אם אלה דברים שצילמתי עכשיו או שמדובר במשהו מהילדות שלי או שבכלל צילמתי תמונה באלבום. אבל זה לא משנה".
מתוך "חשופים"מתוך "חשופים"
מתוך "חשופים"
(צילום: חנה סהר)
לצד השינוי במושאי הצילום, סהר עשתה השנה שינוי משמעותי נוסף, שקשור במכירת העבודות שלה: "הבנתי שאני לא רוצה לחכות יותר לאספנים שיבואו לקנות ממני. ארגנתי מכירות ישירות אצלי בסטודיו, הורדתי מחירים בצורה משמעותית וסוף סוף הרגשתי שאני אמנית. שאני לא צריכה להיות בלחץ או להתחנן או לחכות לאספנים שבסוף מאחורי הקלעים אני מורידה להם את המחירים בכל מקרה. אמרתי לאנשים לבוא לקנות, והם באו וקנו, ושלחו לי את הצילומים שלי שהם תלו בבית שלהם ואמרו לי תודה. עכשיו אני מבינה שככל שאני אמכור יותר, ככה אני גם אצלם יותר, אני אהיה יותר שמחה ורגועה ואתפנה לאמנות שלי".
במסגרת הגישה החדשה הזו, סהר מכרה גם עבודות מסדרות קודמות, דוגמת "בינגו הנסיכה". "הן שכבו אצלי עשרים שנה, ועכשיו הן תלויות אצל מישהי בבית. הודות לזה קניתי מצלמה חדשה", היא מספרת. על התמחור המחודש של עבודותיה, שניתן לקנות כעת גם דרך האתר החדש שלה, היא מוסיפה: "זה דרש ממני אולי לשחרר את האגו, אבל אני מאמינה שבתקופה כזאת זה מה שצריך לעשות. להיות קלים, שמחים, אוהבים ונותנים".
מתוך "חשופים"מתוך "חשופים"
מתוך "חשופים"
(צילום: חנה סהר)
על מה את עובדת בימים אלה? "אני עובדת עכשיו על סדרת המשך ל'מציאת חן', אני קוראת לה 'מציאת חן פרק ב'', כמו בתנ"ך. אני כבר לא מצלמת תוך כדי רכיבה על האופניים אלא נוסעת לטיולים בארץ במיוחד כדי לצלם. הייתי כבר בסדום ובים המלח ואני מתכננת עוד כאלה, וגם פה מצלמת בעיקר נופים ופרחים. גם המצלמה החדשה שקניתי היא משמעותית בסדרה הזו – היא מפקסת יותר טוב, והופכת את העבודה שלי ליותר מהירה, יותר שמחה ויותר מחוברת".
את חושבת שעוד תחזרי לצלם דמויות שוליים? "אני לא מתכננת את זה כרגע. אני מתמקדת באורח חיים חדש שאין בו עצב, גם במציאות וגם בעבודות שלי".
מתוך "מציאת חן"מתוך "מציאת חן"
מתוך "מציאת חן"
(צילום: חנה סהר)