לא יודעת למה זה קורה או מי נתן את ההוראה, אבל בשנה-שנתיים האחרונות המנהג המגונה הזה הפך נפוץ, בעיקר בסדרות בינג' של נטפליקס - סיום עונה שלא באמת מסיים את העונה. לא סוגר קצוות, משאיר את הצופה עם חצי השלט ביד, מבולבל ותוהה מה בעצם עושות פה כותרות הסיום כשבעליל סיום לא היה פה. העבודה על העונה השנייה של "טהרן" כבר התחילה, מבטיחים לנו היוצרים בכל הזדמנות, ואני אומרת, בואו נתחיל בזה שתתנו לנו במטותא את הסוף של הראשונה. נכון, הצלחתם לייצר פרק מותח, מורט עצבים ומפתיע במידה עם טוויסט מרשים, אבל לצפות מהצופים להחליק לכם את האיבר הקטום שנקרא קלוז'ר, כשמטוסי חיל האוויר המפואר שלנו עומדים לרחף באוויר במשך שנה וחצי, זה כבר קצת מעליב. עד כאן התלונות.
מתוך פרק הסיום של "טהרן"
הפרק השמיני והאחרון של "טהרן", הסדרה המצליחה ביותר של תאגיד השידור החדש מאז הוקם, שודר הערב (ב') וחתם לעת עתה את עלילותיה של תמר רביניאן, סוכנת המוסד הכושלת בתולדותיו. לבנון אמנם ניסתה לתת פייט ולגנוב קצת מהרעם, אבל הפרק שודר והימורי הרייטינג של מחר (שכן נתוני התאגיד הרשמיים לא מפורסמים בוועדת המדרוג) יתמצתו את ההצלחה של "טהרן" ככל הנראה למספר דו ספרתי - עניין נדיר בנוף של הערוץ הממלכתי.
אז מה היה לנו שם? נושא סקסי, אקטואלי תמיד; עלילת ריגול ואקשן במדינת אויב זרה ומסקרנת; הפקה יוקרתית ומושקעת שגם נמכרה בדרך לשחקנית הסטרימינג החדשה והעשירה, אפל טי.וי; הדלפות פרקים לרשת ובאזז נלהב. כל אלה הצליחו להתגבר על ליקויים כמו תרגום שגוי, מריחות העלילה בתסריט ותפניות ואפיונים לא הגיוניים בעליל (בעיקר דיבורים בעברית בטלפון, כולל עם אבא של הסוכנת (!) באמצע משימה (!!), רישול מרגיז בעבודה של רביניאן שאלוהים יודע מי גייס אותה ומוטיבציות מוזרות של חלק מהדמויות, שרק נועדו לסייע לעלילה להתקדם לכיוון הרצוי). תוסיפו לזה קורונה ומתח יומיומי שרק זרק אותנו לזרועותיה של סדרה אסקפיסטית - ותגיעו למסקנה שלא הייתה לנו ברירה אלא להתמסר.
בסופו של יום, "טהרן" היא סדרת ריגול טובה למדי בסטנדרט המקומי ואם הייתם מנטרלים ממנה את האקזוטיקה של איראן, השפה, הרחוב, המנטליות הפרסית והנפח שהיא תופסת בסדר היום האקטואלי והפוליטי שלנו, היא לא הייתה מפילה אתכם מהכיסא. העלילה שלה מוצלחת ומסמנת וי על כל החוקים בספר התסריט בז'אנר הריגול (רומן פוטוגני יש, רגעים משפחתיים מרגשים יש, בוסים קשוחים וגאוווה לאומית יש), אבל היא לא נטולת פגמים, כאמור.
לא פעם היא מאתגרת את כישרונו של הצופה להעלים עין מפגמים בוטים כדי ליהנות מהעלילה (ואני לא מתכוונת למחמוד-מסעוד ושלל רישומי פנקס קטנוניים, שהם למעשה עוד הוכחה להצלחתה של הסדרה), אבל מי שהסכים לרוץ איתה נהנה מנרטיב מותח ולא פעם מפתיע, בעיקר בפרק ששודר הערב. איכות ההפקה הגבוהה, ההשקעה (לימודי פרסית לשחקנים, ריבוי הניצבים, בניית הסט באתונה) והצילום האסתטי יצרו תחושה שמדובר במוצר ממדף גבוה.
מעל לכל, "טהרן" פתחה דלת חשובה לתאגיד השידור - אולי חשובה יותר מהאירוויזיון, האולימפיאדה והמונדיאל שהם חרך הצצה חד פעמי או מוגבל בזמן - והביאה לערוץ כאן את הקהל שחסר לו כל כך מאז הוקם. אם אנשים למדו למצוא אותו על השלט זה בגלל שהייתה להם סיבה טובה מספיק לעשות את זה - לא רק איכותית אלא גם מסחרית, ועבור כולנו אפשר לקוות שמדובר רק בסנונית הראשונה שמבשרת את אביב הערוץ הממלכתי.
