כל מי שצפה בגל ברוק גורפונג רוקד, עוד הרבה לפני שחלה בסרטן, יודע איזה רקדן נפלא הוא. עכשיו, כשהוא מתמודד עם סרטן נדיר וקשה, הריקוד שלו מקבל יופי ומשמעות מעוררי השתאות. בתמונת הסיום של "איחוי", יצירת המחול האוטוביוגרפית שלו, הוא בוחר לרקוד את השינויים בגופו. הוא מכראגרף את חוסר השלמות, שר את השיתוק שקיים לו בשפתיים, נע בתוך גופו המחודש, חוגג כל עוד אפשר, ומבקש למצוא הומור, גלאם, תנועה וחמלה בתוך תהליך ההחלמה.
באחד הרגעים שנצרבו במיוחד במופע הוא נעמד על כיסא בקדמת הבמה כשלגופו תחתונים זהובים מנצנצים בלבד, ושר את The Sounds Of Silence של סיימון וגרפונקל. שורות כמו Silence like a cancer grows, והפתיחה של השיר, שבה הוא מברך את החשיכה, נצבעו פתאום במשמעות אחרת, מרגשת מאוד. במהלך המופע שיתף בחששות שעלו בו מפגיעה אפשרית של הניתוח שיעבור בעצבוב הלשון, ותהה, "לא אוכל לדבר? אף אחת לא תרצה לצאת איתי. לא אוכל לענג אותה עם הלשון".
"איחוי", אותה יצר גורפונג עם הכוריאוגרפית עדי גורל ותעלה מחר (שלישי) שוב במרכז סוזן דלל בתל אביב, משלבת מחול, הקרנות וידיאו, שירה וקטעי דראג, ועוסקת בהתמודדות עם המחלה ששינתה את חייו. הבחירה שלו לעסוק במחלה מול קהל ולא להסתגר בתוך כאבו כמו רבים אחרים במצבו, היא מעשה טעון ואמיץ שיש בו גם הרבה תקווה לאחרים.
הבכורה של "איחוי" הייתה אמורה להתקיים באמצע אוגוסט, במסגרת פסטיבל ישראל, ולעסוק בהחלמתו, אבל בפוסט שגורפונג פרסם ברשתות החברתיות הוא בישר שהסרטן חזר, ולכן המופעים הוקדמו. הוא התנצל בפני מי שלא יכול היה להגיע בעיתוי החדש וציין: "אני לא יודע מתי תהיה לי הזדמנות לעלות שוב על הבמה".
7 צפייה בגלריה
"עלייה לבמה היא מעשה אמונה שהגוף מסוגל לזה". גל גורפונג, מתוך "איחוי"
(צילום: יאיר מיוחס)
איך זה לעלות עכשיו על הבמה עם מופע שנמשך שעה כשהגוף שלך הוא לא מה שהכרת?
"אני מכיר את הגוף שלי, ועם זאת, עלייה לבמה היא מעשה אמונה שהגוף מסוגל לזה. יש פחות כוח בגוף, אבל הזיכרון והיחסים נמצאים, או לפחות יש בינינו שיח עשיר שכל הזמן מתהווה לצד כאב או אי נוחות. לפעמים אני מודע אליו כל כך שלא בא לי לדעת כלום יותר. שתי תופעות שהופיעו הן שלפרקים אני מרגיש את העצמות בגלל בוסטר למערכת החיסון, ובנוגע לבחילות - שלשמחתי היו לי מעט מהן - הן נפתרות באפצ'י. כשעולה בחילה, אני מתעטש וחוזר לשגרה".
איך יוצרים מופע שמדבר את המחלה?
"מביאים המון ניגודים וסתירות. כמה אהבה אני מקבל, זה לא ייאמן, אבל אין לי מושג מה יהיה עוד חודש. יש רגעים שאפילו חיבוק זה סבל וכאב, שהופכים את הגוף למנצנץ ומספרים על רגעים מביכים, ומנסים להציע תשובה בשביל מה לחיות. יש כל כך הרבה כאב בעולם, ובכל זאת כולנו מתעקשים לחפש וליצור יופי ואושר".
"זה היה כמעט מעליב כשאמרו לי שהסרטן חזר"
לפני כשנתיים וחצי אובחן גורפונג (32) - רקדן, כוריאוגרף ומדען מוח שעבודתו מגשרת בין ביטוי אמנותי לטכנולוגיה וחינוך - עם גידול סרטני נדיר ואלים בראש. בבדיקה פתולוגית נמצא שמדובר בסרטן שהתפשט לעצבים ולבלוטות הלימפה. הוא עבר ניתוח חירום להסרת הגידול שהציל את היכולת שלו לדבר, לאכול ולהפעיל את שרירי הפנים, הצוואר והכתפיים, ונזקק לטיפולי הקרנות וכימותרפיה שלא קיימים בארץ.
בינואר שעבר נערך במרכז סוזן דלל מופע סולידריות מיוחד עבורו למימון הטיפולים בארצות הברית בהשתתפות להקות המחול המובילות בארץ. "חשוב לי להגיד תודה ענקית לכל עולם המחול הישראלי על מופעי הגיוס וההתרמה", הוא אומר, נרגש כולו גם עכשיו. "הביטוח לא הסכים מסיבותיו לכסות את הטיפולים, ויצאנו למבצע גיוס. זה היה סופר מרגש. כשם שאני ועולם המחול הלכנו להופיע אחרי 7 באוקטובר בפני כל מי שיכולנו, זאת הייתה הזדמנות לסייע לנו. מדהים להיות בתוך קבוצה של אנשים שמתמסרים מכל הלב למענך".
מה הרופאים אמרו לך על הסכנות בניתוח?
"רגע לפני שקובעים את הניתוח אומרים לך מלא דברים שעלולים לקרות. האיום בזה היה שיחתכו לי עצבים ללשון, שלא אוכל לדבר כמו שצריך, שלא אוכל לאכול כמו שצריך ושאף אחת לא תרצה לצאת איתי כי אני כאילו מוזר. גם אם מישהי תרצה לצאת איתי, אני לא אוכל לענג אותה עם הלשון. זאת אחת המחשבות הראשונות שעברו לי בראש".
למה נסעת לטיפולים בארצות הברית?
"מי שלא עושה טיפול אחרי הסרת הגידול, סיכויי החזרה עומדים על 60 אחוז תוך פחות מחמש שנים. אני לא מדבר אפילו על עשר שנים, וב-60 אחוז האלה, כשהוא חוזר, הוא לא מגיב לכימותרפיה, ולרוב הטיפולים שזמינים היום לסרטן. גם אין יותר מדי ניסויים קליניים עבורו. נסעתי לארצות הברית לטיפול משלים, לאחד המומחים הגדולים בתחום.
"בגלל שהגעתי לשם כשאני נקי לכאורה מסרטן, תוכנית הטיפולים ידועה מראש. סיימתי את הטיפולים ואפילו לא עשו לי סריקה. אמרו לי, 'לא נוכל לראות שום דבר. בגלל ההקרנות אתה זוהר. אתה עדיין רדיואקטיבי. תחזור הביתה ותראה מה קורה עוד כמה חודשים'.
"חזרתי מארצות הברית עם התקווה שהסרטן לא יחזור בחמש-עשר השנים הקרובות. עבדתי כמו משוגע. קצת חזרתי להרגלים שלי - לא ישנתי טוב, העמסתי על עצמי יותר מדי, יצרתי עבודת וידיאו ויצירה לפסטיבל ישראל, ויצרתי עבודה עם רקדנית פלמנקו והמשכתי עם המחקר באוניברסיטה. הייתי על מאתיים, על ספידים. זה היה משהו כמעט מעליב שהסרטן חזר אחרי שישה-שבעה חודשים. חצוף. בסריקה לפני שלושה וחצי חודשים אמרו לי שאין פה כלום ולא היה כלום. כל מה שהתגלה עכשיו התפתח תוך שלושה-ארבעה חודשים".
מה זכור לך במיוחד כשחזרת מהטיפולים בארצות הברית?
"כשהגעתי לסוזן דלל אחרי הטיפולים, בכיתי. נתן אלתרמן אומר, 'גם למראה נושן יש רגע של הולדת'. סוזן דלל היה בית הגידול שלי במחול. הגעתי לשם וזה היה כל כך לא מובן מאליו, לא לרקוד אפילו, פשוט לעמוד שם".
מה מצב הסרטן עכשיו?
"בסבב הזה של הסרטן קיבלתי הרבה יותר כימותרפיה. כשהייתי בארצות הברית זה היה בעיקר הקרנות ומנת כימותרפיה יחסית חלשה. היום יש לי הרבה פחות סרטן ממה שהיה לי לפני חצי שנה, אבל יש עדיין מה לעשות. נראה שבאמת ניצלתי את האפיק הטיפולי של הכימותרפיה. האפשרויות עכשיו הן בין השאר לקחת כדור ביולוגי, ולהתחיל בניסויים קליניים, בתרופות ניסיוניות. המקרה שלי יוצא דופן במיוחד גם ביחס לסרטן הזה. אני בתחושה שבסופו של דבר כל סיפור הוא אינדיבידואלי, אז אני לא כזה מתרגש".
לא מתרגש?
"יש ציטוט של אוסקר וויילד שאומר שאם שני אנשים מביטים מהחלון, אחד רואה בוץ והשני רואה כוכבים. אני חושב שגם בסרטן, בטח בארצות הברית בבית החולים, גם בארץ, תמיד אתה יכול לראות את המצב שלך כנורא קשה או לא. הגעתי לארצות הברית, ובפועל הייתי מקרה קל. גם כשעברתי את הכימו זה כמעט לא השפיע עליי. שם לא נשר לי שיער. שרפו לי את האזור. אחותי הקטנה קראה לי דרקון כשחזרתי לארץ. הכל התקלף כמו קשקשים.
"אני מעדיף עד כמה שאני יכול לראות את עצמי כבר מזל. אחרי 7 באוקטובר אני לא מרגיש מיוחד עם קשיים ופחד וכאב, ואני גם לא מרגיש מסכן. יש אפילו רגעים שאני קצת מודה לסרטן. אני לא מאחל את זה לאף אחד, אבל זה דוחף אותך להתעקש על יותר חמלה עצמית וגם על חמלה כלפי הסביבה, ועושה אותי יותר אמפטי".
"התלבטתי בין פוטבול לשיעורי בלט"
הוא נולד בהרצליה – אחד משלושת ילדיהם של אב יזם ואמא מנהלת מחלקת קיימות בעיריית רעננה – ובגיל שלוש הם עברו להוד השרון. בילדותו היה שחיין מצטיין. "הייתי נורא רגיש כלפי אנשים אחרים", הוא אומר. "למרות שהייתי ספורטאי, אני זוכר ילד אחד בכיתה שניגש אליי ואמר שהם עשו הצבעה, ואני הוגדרתי כילד הבן שבוכה הכי הרבה בכל השכבה. אני מדבר על זה גם במופע. היום אני מחזיק את זה ככוח. אני שומע כאב של אחרים ובוכה. יש לי גם צדדים עצבניים לצערי".
כמו מה למשל?
"מאוד אכפת לי ממלא דברים. אני שונא בינוניות. אני זוכר מאוד טוב את המחנכת שלי בתיכון אומרת לי, 'אם אתם עושים משהו, תעשו אותו בלב שלם או שאל תעשו'. אני מאוד ביקורתי כלפי זה שלפעמים אני לא עושה דברים כמו שאני מדמה שצריך.
"תיקח את המילה 'משפחה', ברור לי שההורים שלי מאוד מאוד אוהבים אותי ודואגים לי, אבל לרגעים כל כך קשה לנו להסתדר. אני מבין את זה שכלתנית, אבל אני לא מצליח לקבל זאת שאני לא בקשר הרבה יותר פורה איתם. יש בינינו הרבה יותר חיכוכים משהייתי רוצה. עכשיו יש הרבה יותר דברים על הפרק, אז ברור שכל הדברים בינינו הם בזכוכית מגדלת.
"מצד שני אני משתגע מזה שאנשים פה אומרים שאנחנו משפחה אחת גדולה. חברים, משפחה זה לריב. אתם רוצים להיות משפחה? אתם צריכים לקבל את זה שאני גם אכעס עליכם מדי פעם. זו אולי אחת הסיבות שקשה לי להיכנס לזוגיות".
איזה תלמיד היית?
"הייתי חנון מושלם. הייתי בכיתת ביו-טכנולוגיה. עשיתי בגרות חמש יחידות במתמטיקה, חמש בכימיה, חמש בפיזיקה, חמש בביו-טכנולוגיה. פעמיים בשבוע היה לי אימון בוקר בשחייה בשש בבוקר. הייתי קם בחמש, לוקח שני אוטובוסים לבית ברל, קופץ למים, יוצא, נוסע לבית הספר, וכשהייתי מסיים ללמוד, הייתי נוסע שוב לבריכה. בסוף השחייה כבר לא בערה בי. פתאום זה נראה לי מתיש והפסקתי. במשך חודשיים טיפסתי על הקירות בבית. בדיוק נפתחה בכפר סבא קבוצת פוטבול אמריקאי והתלבטתי בינה לבין שיעורי בלט, ובחרתי במחול".
7 צפייה בגלריה
"אני חייב להיות אופטימי יש לי עוד מה להספיק בחיים". גל גורפונג, מתוך "איחוי"
(צילום: יאיר מיוחס)
בעבודה הראשונה שלו שעליה קיבל תשלום רקד לצד מלכת הדראג, טלולה בונט. "אני כזה חנון בטבע שלי", הוא אומר. "היו שם כמה אנשים שעד היום אני אסיר תודה על זה שהם סידרו לי עבודה. רקדתי לצד רקדנים מדהימים. אבל אני גם זוכר שם חשש. חשתי שהם שוטפים אותי בעיניים. לא עשיתי דראג. הייתי גוף יפה שרוקד לצידם.
"אני קורא לזה תסביר הרקדן. אני אראה ואחשוף הכול על הבמה, אבל בחיים הפרטיים שלי אני צריך שיהיו איתי עם צמר גפן. אני לא רוצה שזה יהיה מובן מאליו שאין לי בושה. אני חושב שיש לי הרבה בושה במידה מסוימת, ואני עולה לבמה גם כדי להתמודד איתה. זה אבסורד וזה לא רציונלי, במיוחד שכשחיין הייתי מסתובב כל היום בספידו".
מה הלאה?
"בסוף החודש צריך לבדוק האם יש דלקתיות בריאה או גידול חדש. אני נוטה להאמין שלא, אבל אין לדעת. התהליך הזה הוא ארוך, אבל אני חייב להיות אופטימי יש לי עוד מה להספיק בחיים. המון".
