בחדר קטן, מאחורי דלת זכוכית, מוקפת בשלל ספרים ובציורים שצייר בנה, יושבת אלה - על שם העץ, לא במובן של Goddess - ומחכה למטופל הבא שלה. מדובר במטופל חדש, שביקש לפגוש אותה בדחיפות ומגיע לחדר לבוש במעין גלימה לבנה. בתחילה הוא מזדהה רק כא׳, אך עד מהרה מתברר שמדובר בטיפוס מוזר במיוחד, שניחן בכוחות מיוחדים ויודע דברים שאף אדם לא אמור לדעת. המטופל הזה הוא אלוהים.
"אוי אלוהים", שכתבה המחזאית ענת גוב ז"ל לפני כ-20 שנה, הפך לאחד המחזות הישראליים האהובים בזכות שילוב של קלילות, אנושיות, הומור אך גם התמודדות עם שאלות פילוסופיות אמיתיות - וכל זאת בתוך שעה וחצי. כעת הוא שב לבמת הבימה בכיכובם של יעל לבנטל (בגרסה שבה אנחנו צפינו) וריקי בליך, המגלמות את אלה לסירוגין, נורמן עיסא בתפקיד אלוהים ויואב רוזנברג, שמגלם בחן רב את ליאור, בנה האוטיסט של אלה.
השאלות הגדולות האלה טמונות כבר בנקודת המוצא של המחזה: מה קורה כשאלוהים בכבודו ובעצמו מתיישב על ספת הפסיכולוגית, ומי שאמור לספק תשובות לכל שאלות הקיום מגיע דווקא כדי לבקש עזרה? המפגש בין השניים הופך במהרה לקרב מוחות, שבו אלה נדרשת לא רק לאבחן את המטופל הכל-יכול שלה ולמנוע ממנו להחריב את העולם כי הוא נמצא בדיכאון, אלא גם להתעמת איתו על היקום שברא, על הסבל שהוא מאפשר ועל האמונה שהיא עצמה טוענת שאיבדה מזמן.
הרגעים הנוגים ביותר. מתוך "אוי אלוהים" בהבימה
(צילום גל רוזנמן)
גם 20 שנה אחרי, הטקסט של גוב עובד מצוין. הקהל עדיין שואג כשאלה מודיעה שאי-אפשר לקיים טיפול עם מטופל שאין לו הורים, כי על מי בדיוק אפשר יהיה להפיל את הכול, וכועס יחד איתה כשהשניים דנים בדרך שבה נבראה האישה. הדיאלוג ביניהם מתנהל כמו משחק פינג-פונג, והמחזה נשען במידה רבה על הפרטיטורה שלו - כלומר, על המבנה הקצבי והמוזיקלי של הטקסט (למי שלא צפה ב"חזרות"). השחקנים מחזיקים היטב את הקצב הזה ומצליחים לשעשע וגם לגעת ללב בלי שהמעברים ביניהם ירגישו מאולצים.
הרגש של המחזה לא נובע רק מהדיון הגדול בין האדם לבוראו, אלא גם מהסיפור הפרטי של אלה. זו אישה שלא שפר עליה גורלה, והכעס שלה על אלוהים אינו תרגיל פילוסופי - אלא חשבון אישי, כואב ומוצדק. דווקא החיבור בין השאלות הגדולות לחיים הקטנים שלה מעניק למחזה את הרגעים הנוגים ביותר שלו, והופך אותה להרבה יותר ממי שנשלחה לתקן את אלוהים. בזכותה, ולמרות כל ההסתייגויות, מדובר בהצגה חמודה, מצחיקה ולעיתים גם מרגשת.
מצחיקה וגם מרגשת. מתוך "אוי אלוהים" בהבימה
(צילום גל רוזנמן)
בימים בהם הכול מסביב מרגיש כאוטי וחסר היגיון, ברורה המחשבה מאחורי ההחלטה להעלות שוב את המחזה - הרי למי מאיתנו לא מתחשק לתפוס את אלוהים לסשן ולדרוש ממנו כמה תשובות. אלא שתיאטרון טוב באמת צריך להשאיר אותנו פעורי פה לא רק בזכות הטקסט, אלא גם בזכות מה שהבימוי מצליח לעשות איתו. הבמאית מתן דרעי בדש הציגה טיפול בנאלי יחסית, ואילו זו הייתה ההפקה הראשונה של המחזה, ייתכן שהבחירה לפנות את הבמה לכתיבה הממולחת של גוב הייתה מספיקה. אבל בהפקה חדשה של יצירה מוכרת, אפשר היה לקוות גם לפרשנות או לאמירה שתאיר אותה מזווית אחרת.
לעיתים הבימוי אפילו מפריע לטקסט לעשות את שלו. האפקטים שאמורים להמחיש את כוחותיו של אלוהים - תפוח שמרחף אל ידו או ספרים שנופלים כשהוא כועס - נראים זולים ובעיקר מיותרים. גם המעברונים המוזיקליים, שנועדו להבהיר שחלף זמן (לא ברור למה - הרי אורכה של ההצגה כאורכה של העלילה), קוטעים את הקצב היפה של הטקסט במקום לשרת אותו. זה חבל במיוחד משום שבשאר הזמן מצליחה הבמאית לייצר תנועה יפה ודינמית בתוך חדר קטן, כשרוב ההצגה נשענת על שני שחקנים בלבד. ולא כל הבעיות טמונות בבימוי: גם התשובות שהמחזה מספק לשאלות הגדולות שלו נוטות לעיתים אל הקיטש. אחרי שעה וחצי של עיסוק באמונה, בסבל, באחריות ובמשמעות החיים, הוא מגיע למסקנות אנושיות ומנחמות, אבל גם צפויות למדי.
מה עוד אפשר למצוא בו? מתוך "אוי אלוהים" בהבימה
(צילום גל רוזנמן)
ובכל זאת, הייתה לבימוי הזדמנות להעניק למחזה בדיוק את האמירה החדשה שחסרה לו כשבוחרים לגעת בחומר אהוב אך גם מאוד מוכר לקהל - באמצעות ליהוקו של עיסא. בישראל של 2026, שבה עדיין יש מי שירימו גבה מול אלוהים שמדבר במבטא ערבי, זו בחירה טעונה במשמעות עוד לפני שנאמרת בכלל מילה אחת במחזה. ייתכן שזו אכן הייתה הכוונה, אלא שחמש דקות אחרי תחילת ההצגה כבר שוכחים ממנה - והפוטנציאל פשוט מתפספס.
איזה עולם שלם היה יכול להיפתח כאן אם באחת הפעמים שבהן אחת הדמויות אומרת "אוי אלוהים" היא הייתה אומרת דווקא "אוי אללה". שינוי קטן שהיה מעניק להפקה שכבה של אומץ ואקטואליות. גם בלעדיה, מדובר בהצגה שנעים לצפות בה - רק חבל שההפקה מסתפקת במה שכבר היה במחזה, במקום לגלות מה עוד אפשר למצוא בו.
