ניקו ניתאי ביקש לא פעם ממאיה קדישמן, בתו של חברו הצייר והפסל מנשה קדישמן, לשחק בהצגות שהעלה בתיאטרון שלו, אבל היא דחתה את ההצעות. פעם היו אלו הגירושים שעברה, ופעם האבל על מות אביה. עכשיו כשדורית ניתאי, ממשיכת דרכו של אביה בתיאטרון הנושא את שמו, ביקשה ממנה להשתתף בהצגה Hello my name is - היא מיהרה להסכים. "דורית ואני חברות עוד מבית הספר היסודי", היא אומרת בריאיון ל-ynet. "שתינו היינו באותה העמדה - ילדות לאבות בעלי נוכחות, שם, כריזמה וקריירה גדולה, ובתוך זה היינו צריכות ליצור קול אישי. גם האבות שלנו מאוד העריכו זה את זה. אבא שלי המליץ על ניקו לפרס ישראל. הוא אמר, 'חייבים שיכירו בניקו, החיים שלו הם יצירת מופת'".
אנחנו נפגשים בדירתה השוכנת ברחוב בר כוכבא בתל אביב, מתחת לדירה בה התגורר אביה, ועכשיו מתגוררת בה משפחתו של אחיה, הצייר בן. על קירות דירתה תלויים גם ציוריו של אביה, בעיקר הכבשים המזוהות עמו. "בשנה האחרונה לחייו, כשאבא שלי היה חולה, הייתי מקשיבה מלמטה שהכול בסדר איתו", היא אומרת. "הייתי שומרת עליו בלילה רק מהקשבה לצעדים שלו. האינסטינקט הזה המשיך אחר כך המון זמן. הייתי שומעת את אח שלי ואת הבן שלו, אבל זה כמובן לא היה אותו הדבר".
עוד במדור במה:
מנשה קדישמן, חתן פרס ישראל, מגדולי הציירים והפסלים בארץ, הלך לעולמו לפני כשבע וחצי שנים והוא בן 82. "הוא חי חיים של עשרה אנשים, אפילו יותר", אומרת כעת בתו. "הוא מילא כל שנייה מחייו בכזאת עוצמה. אני לא יושבת ומתאבלת עליו כל היום וחושבת איך הוא מת ולמה, אלא חיה לצד החיים שלו. אחי ואני עושים הרבה עבודה בעיזבון לו. הקריירה שלו הרבה יותר ענפה מהכבשים שצייר. הכבשים נהיו ההיי-לייט שלו, הפופ ארט, אבל העבודה שלו כל כך עשירה מעבר לזה. להרבה אנשים יש כבשים שלו - מהנשיא ועד למנקה הרחובות בשוק ברמלה. זה כמו מזוזה בבית, כמו מותג - שאם יש לך אותו, הצלחת במשהו".
"לא ברחתי מציור. אני חושבת שהיכולות שלי היו במקומות אחרים"
קדישמן בת 57, אמא לשלושה וגרושה מבעלה האומן ערן שקין, נולדה בלונדון, שם מתגוררת אמה עד היום. היא למדה משחק בלונדון ובפריז ובהמשך בסטודיו של ניסן נתיב, במחזור של שירה פרבר, אורנה בנאי וצחי גראד. "זכיתי אז במורים הכי נפלאים עלי אדמות", היא אומרת.
6 צפייה בגלריה
"תמיד אומרים לי, 'איך זה להיות הבת של קדישמן?' אבל אני לא יודעת איך זה לא להיות הבת שלו". מאיה קדישמן
(צילום: אלכס אגור)
לך ולדורית בטח לא היה פשוט לגדול לצד אבות בעלי עוצמה כזאת.
"אני חושבת שאף הורה הוא לא פשוט, ואני גם לא מכירה הורה אחר. תמיד אומרים לי, 'איך זה להיות הבת של קדישמן?', אבל אני לא יודעת איך זה לא להיות הבת שלו. זה מרגיש לי זכות שגדלתי עם אבא כזה. אני מאוד אוהבת ומאוד מעריכה אותו, ואני מודעת לעוצמה ולנוכחת שלו. לכל הורה יש את הנוכחות שלו - בין אם זה האיש במכולת, ובין אם זה האב הספורטאי או עורך הדין. לא משנה כמה הוא מפורסם, בסופו של דבר זה אבא שלי. באותה מידה אני יכולה להראות לך ילדים מהשכונה שלנו, שהיה להם אבא רגיל, ויש להם שק כבד על הגב. אני חושבת שהסיפורים שלהם עם הוריהם היו הרבה יותר דרמטיים מכל מה שאני יכולה לספר".
אמנות הזיוף – תעשיית זיוף יצירות האמנות
איזה מין אבא הוא היה?
"הוא היה אמא פולניה. יותר אבא מאמן - האבהות שלו הייתה הדבר הכי יקר לו בעולם. אם יש משהו אחד שהוא פשוט דומיננטי בו זה לא העניין של הפרסום וה'קדישמן', אלא מי הוא היה, והוא היה בן אדם כל כך טוב לב, כל כך מלא באהבה וברגישות ובאכפתיות לאנשים, לצד עוצמה מאוד גדולה של נוכחות. הנוכחות שלו לפעמים הסתירה אנשים, פיזית ואמנותית, אבל הוא אף פעם לא הסתיר בכוונה. הוא היה הולך לתערוכות של אמנים צעירים כדי לתת להם הכרה. אומר, 'קח ציור שלי ותן לי את הציור שלך', שהבנאדם ירגיש שווה. הוא היה עושה ברטר עם אמנים צעירים כדי לתת להם את הגושפנקה".
המראה החיצוני הזרוק והבגדים הלבנים מאוד אפיינו אותו.
"אמרו שהוא זרוק, אבל הוא היה אחד האנשים הכי נקיים ומתוקתקים שיש. הוא היה מתקלח כמה פעמים ביום ושם בושם".
6 צפייה בגלריה
"היה עושה ברטר עם אמנים צעירים כדי לתת להם את הגושפנקה". מנשה ומאיה קדישמן
(צילום: צבי שיסל)
מתי הבנת את ערכו וגדולתו כאמן?
"מגיל שנתיים התרוצצתי במוזיאונים הכי גדולים בעולם. זה לא שידעתי שהוא איש מפורסם. ידעתי שזה אבא שלי, ושזה מה שהוא עושה, ואני הולכת איתו למפעל שלו. אחד הולך למפעל התיקים של אבא שלו, ואני הלכתי למוזיאונים. בשבילי זה אבא שהולך במוזיאון ותולה את התמונות ואני רצה אחריו. הוא מעולם לא אמר לי, 'עכשיו אני עובד, אל תפריעי לי'. זה היה, 'הנה מאיה'לה, בואי תציירי'. לא משנה מי ישב לידו - הנשיא, האספן, הפועל - הוא היה אומר, 'בואי תשבי איתנו'".
ניסית גם לצייר?
"אני לא מציירת. כנראה שיש בי איזה כישרון, כי במעט שאני עושה יוצא משהו נחמד. אני לא חושבת שברחתי מזה. אני פשוט חושבת שהיכולות שלי היו במקומות אחרים. אמא שלי אומרת שרקדתי לה כבר בבטן. אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה רוקדת כל הזמן. אח לי, שבחר באמנות, הוא אמן בזכות עצמו. רקדתי, שיחקתי, ואני עוסקת ביוגה ובמדיטציה ומייצרת קופסאות מדיטציה".
"השם זה לא מה שנתן לי את התפקידים"
התפקיד הראשון של קדישמן היה בסרט "בחינת בגרות" (1983) של אסי דיין, כשמלאו לה 16. "הייתי בתיכון במגמה לקולנוע ולמדתי גם משחק בסדנה אצל ניסן נתיב. אסי דיין הגיע למגמה, חיפש שחקנים צעירים לסרט וראה אותי שם. אחר כך הוא הגיע לניסן וראה אותי, ואמר, 'טוב, התקבלת'".
איך היה לעבוד איתו?
"זה הרגיש לי מאוד טבעי. הוא אמר לי, 'בחרתי אותך בזכות מי שאת - גו פור איט'. עד היום אנשים מזכירים לי את התפקיד הזה. יש לי כמה תפקידים כאלה - לא גדולים אמנם מבחינת ההיקף, אבל מיתולוגיים - כמו סמפדוריה בסרט 'כבלים'. שלפו אותי מלימודי המשחק כדי לשחק עם האנשים הכי גדולים בתעשייה. זה היה אז כמו לשחק עם מונטי פייטון. היה את שיסל, שעשה לי את האודישן וקיבל אותי, והיה את אריק איינשטיין, בראבא ומוני מושונוב".
העובדה שאת בתו של קדישמן עזרה לקריירה שלך כשחקנית?
"מעולם לא נתנו לי תפקיד בגלל השם שלי. השם יכול היה לסדר לי פגישה עם במאי, אבל זה לא מה שנתן לי את התפקידים. כל מה שעשיתי הגיע מתוך מאיה, מתוך היכולות שלי, הכישרון שלי, המראה שלי".
במה התמקדת יותר - במשחק או במחול?
"עשיתי גם וגם. בגיל 40 ומשהו הרגשתי איזו מותשות מהמקצוע. גם היו לי כבר ילדים. בחמש השנים האחרונות קצת החזרתי את עצמי לעולם הפרסום. התחלתי לדגמן. אני עובדת בסוכנות יולי. הבנתי שבגילי יש לי עוד משהו שאני יכולה להציע כדוגמנית בוגרת יותר. אני מדגמנת גם לאיפור, לשיער, וגם הלבשה תחתונה לפרסומות. שיחקתי לא מזמן באנגליה את לאה רבין בהצגה של עמוס גיתאי על היום האחרון של לאה רבין".
6 צפייה בגלריה
"לא מסכימה עם איך שהעולם דוחף את כולם להיות צעירים לנצח". מאיה קדישמן
(צילום: דודי חסון)
צריך אומץ לדגמן הלבשה תחתונה בגילך?
"אני מאוד נהנית להיות בגיל שלי. מאוד אהבתי את הצילומים להלבשה תחתונה. אני לא מנותחת ולא מוזרקת. אני שומרת על עצמי ועל העור שלי. אני לא שופטת אף אחת שמחליטה להתנתח, זה לא ענייני, לי זה לא מתאים. אני לא מסכימה עם איך שהעולם דוחף את כולם להיות צעירים לנצח. אני חושבת שאחד הדברים הכי יפים בחיים זה להצליח לצאת מהתקיעות שהיית כצעיר ולגלות עולמות חדשים. יש לי אמא בת 84 והיא יפהפייה".
בפסטיבל "האזרח כאן" של תיאטרון ניקו ניתאי שיתקיים בתל אביב בין ה-7 ל-17 בדצמבר קדישמן תשתתף בהצגה Hello my name is, שתועלה בקריאה מבוימת באנגלית, בהשתתפות האמן הבריטי בריאן דניאלס, שכתב את היצירה. ההצגה, שמבוססת על סיפורה של של ד"ר קייט גריינג'ר (ותוצג ביום שישי ה-9 בדצמבר בגלריה תיאטרון החנות), עוסקת ברופאה מצליחה שחלתה בסרטן, וגילתה עד כמה חסרת אנושיות יכולה להיות המערכת הרפואית. רק כשרופא אחד הציג את עצמו בפניה בשמו, היא הבינה כיצד אינטראקציה אישית יכולה לשנות עולמות, ואפילו להציל חיים. "לא משנה מי אתה, אתה חשוב, אתה קיים, יש לך שם", היא אומרת. "צריך להסתכל לכל אחד בעיניים ולתת לו את הכבוד הראוי בהיותו אדם. ואולי עוד יותר לכאלה שנמצאים בעמדת חולשה גדולה".
6 צפייה בגלריה
"יש לי חיבור להצגה הזאת כי אני יודעת מה זה להיות מיי ניים איז". מנשה ומאיה קדישמן
(צילום: אלכס אגור)
גם ההתעסקות של קדישמן בריפוי מחברת אותה ליצירה. מאז גיל 17 היא עוסקת ביוגה ומדיטציה. בהמשך למדה גם שיטות ריפוי שונות, ובשנתיים האחרונות היא מייצרת ערכות למדיטציה. "בעקבות הגירושים עברתי עם עצמי תהליכים מאוד ארוכים של ריפוי", היא אומרת. "יום אחד עשיתי לעצמי ריטואל של פרידה וחיבור. יצאתי ממנו עם תחושה עמוקה של ריפוי, ואמרתי, שאני צריכה לייצר משהו כזה כדי לתת לאנשים בדיוק את מה שעברתי".
מאיפה בא החיבור שלך לזקנה ולזקנים?
"יש לי פטיש לזקנים. מאז שהייתי ילדה אימצתי סבים. אבא שלי היה חבר של כל האמנים הכי גדולים בארץ - סטימצקי, זריצקי, שטרייכמן. גדלתי איתם. נורא אהבתי את זריצקי. היה בי משהו שהכיר במופלאות וביופי של הזקנה. אני לא אהיה בבית אבות, זאת בכלל לא אופציה. יש משהו בחברה המערבית שיש איזה גיל או שלב, שבו פג תוקפו של הבנאדם. אני לא יכולה לקבל את זה. בגלל זה אני כנראה צועדת לתוך החיים הבוגרים יותר עם המון הערכה, כי כבר בתור ילדה הערכתי את המקום הזה. זה מה שהרופאה מנסה להעביר בהצגה - אתה חולה, אתה במיטה, אתה מטופל, אבל אתה בנאדם. יש לי חיבור להצגה הזאת כי אני יודעת מה זה להיות מיי ניים איז. נכון, אני קדישמן, אבל שמי הוא מאיה".
