ברוכים הבאים למכונת הזמן של שלום אסייג ובניו. בואו, תיכנסו, יש מקום לכולם, מקסימום תצטופפו קצת. מה יש, במעברות לא היה צפוף? כנסו כנסו, כל נקודת רייטינג חשובה. זוכרים שהיינו בשנות ה-80 בטירת הכרמל ולבשנו פדלפון? ואחר כך בשנות ה-90 זייפנו קלטות וידאו? אז עכשיו תחזיקו חזק כי אנחנו נוסעים ממש אחורה, אל שנות ה-50, לימים בהם העולים ממרוקו רק הגיעו לארץ מחצר המלך ונחתו במעברה. יחד ננסה להבין איפה הכול התחיל, או יותר נכון איפה טעינו.
טריילר - "המעברה"
(באדיבות רשת)
ב"המעברה", שיצרו שלום ודניאל אסייג עם אור כהן ועלתה אתמול ברשת, תתוודעו אל סיפורם של אבות אבותיו של פרוספר אסייג מ"שנות ה-80", כשהגיעו לארץ זבת חלב ודבש ודי מהר גם דם, טהכול קורה בשפה הפופולרית של אסייג, אתם יודעים - נוסטלגיה, מבטאים ושלומי קוריאט עם פאה מצחיקה. אבל אין הרי האייטיז בטירת הכרמל כהרי ימי המעברות אחרי קום המדינה. רובנו לא היינו פה בשנות ה-50, אין חיבור נוסטלגי לתקופה שרק שמענו עליה ובטח לא כשהיא כל כך טעונה רגשית ומוצגת באופן כל כך חד צדדי (גם אשכנזים רוססו ב-DDT, גם אשכנזים עוברתו בעל כורחם וגם אשכנזים ניצולי שואה נתקעו במעברות).
אליהו בן סימון (אסייג האב) היה ראש הקהילה היהודית ברבאט. הוא, אשתו (רובי פורת-שובל) והילדים עלו לארץ בספינה ואת הארגז שלהם, כמיטב המסורת הלאומית, שלחו בטעות למקום אחר. בן סימון מנשק את אדמת המדינה שתגמול לו בשליחת המשפחה שלו למעברת דרום-ים במקום לירושלים, תוך כדי שהיא מרמה אותו, מתאכזרת אליו, מציקה לו ומנצלת אותו. אתם יודעים מי. יש אשכנזי אחד בראש ההירארכיה (דני שטאג כמנהל המעברה) ויש לו עוזר בריטי, ממושקף כהוגן וחסר רגישות.
לאורך כל הפרק הראשון (46 דקות!) בן סימון מנסה שוב ושוב לרכך את הנחיתה ואת החיכוך עם המנהלות המפא"יניקיות, ולנסות לשכנע את שאר המשפחה שלו שהם לא עשו טעות כשהגיעו לארץ הקודש. כמובן שזה לא קל – ברקע הם סופגים את כל העוולות שנחשפו בסדרות תיעודיות כמו "מעברות" של כאן, מקור השראה ברור של "המעברה" – והם פחות נכונים לפשרה ממנו. כמה יסכימו בני סימון לספוג בחסות הקדושה? האם הם יתמרדו בשלב מסוים ויתבעו את הכבוד המגיע להם או יורידו את הראש ויצברו מרירות, שבעוד כמה עשרות שנים תפרוץ החוצה? הגרסה של אסייג למעברה מוצגת ככור היתוך של דמויות היתוליות – עולים מתימן, ממרוקו, מהודו, מעיראק, אבל מתחת לכל זה מבעבע האוריג'ן סטורי, החטא הקדמון.
המשימה שאסייג לקח על עצמו הפעם קצת גדולה על הרגע. כל מפעיל זוטר של מכונת זמן יודע שטיימינג זה הכול, במובן הזה מישהו בקוקפיט של "המעברה" עשה כמה חישובים לא נכונים. בין דילוגים לממ"ד והתחמקות ממתקפות סייבר איראניות הדבר האחרון שאני רוצה מהקומדיה הטלוויזיונית שלי זה שידור חוזר על ההיסטוריה של הקיפוח המזרחי. אם הבנתי נכון, החוזה הבלתי כתוב (לפחות של חלקנו) עם שלום אסייג היה מעין געגוע מתוק חמוץ שמוריד את השאלטר לטובת שיפור מצב הרוח. אז מה עושה פה עכשיו, באמצע המלחמה, כתב אישום במסווה של קומדיה על DDT ועיברות שמות? ממתי מטפלים בצרבת לאומית עם חומצה?
עם יד הלב, האם הישראלים, בין אם הם אוהבים את ההתרעות של פיקוד העורף שלהם בנוסח אשכנז או ספרד, האם יש להם כוח עכשיו לשידור החוזר של הדיון הנצחי על איך האשכנזים דפקו את המזרחים בימי קום המדינה? האם אתם יכולים לחשוב על נושא מעייף ותובעני מזה, בימים בהם השסע בעם ממילא עמוק יותר מבור של טיל שנפל ליד קפה תל אביבי שמגיש אספרסו? אף אחד לא אומר שהדברים האלה לא קרו. הם קרו והם היו איומים. אבל "המעברה" היא לא סאטירה סטייל "סלאח שבתי" של אפרים קישון, שלעסה וירקה את כולם (בעיקר את המפא"יניקים והקיבוצניקים שחשו עצמם אדוני הארץ), אלא עיסה של סטריאוטיפים משומשים וגגים סחוטים עד זרא (כן, תימנים אוהבים מכות, נדב אבקסיס הוא זמר מרוקאי שמאמין שהוא מפורסם) עם קורטוב של רחמים עצמיים במסווה של הומור. טובים מול רעים. מרוססים מול אלה שמחזיקים את הפליט.
במקום להימצא בסטייט אוף מיינד של קומדיה, הצופה מוצא את עצמו במצב של מגננה או מתקפה. אלה שזועמים או אלה שמואשמים. מה שמביא אותנו לחטא הכי גדול של "המעברה" – היא לא מצחיקה. היא מושקעת מבחינה הפקתית וניכר מאמץ לדייק עם הארט התקופתי, וכמובן איש לא שיער שהיא תעלה דווקא באמצע מערכה עם איראן, אבל היא אפילו לא סרט בורקס, היא הפלסטר הקבוע של אסייג – ניסיון להקליל נושא כאוב עם הומור דלוח. כל זה היה נסלח ל"מעברה" אם היא רק הייתה מספקת את הדבר האמיתי, הומור מהסוג שמבקיע את התשישות, המתח, העצבים הרופפים וחוסר הוודאות שמאפיין את הימים האלה, ולא מספק רק גירוד בלתי פוסק בפצע ישן. ברשת מכנים את זה בתקווה "קאלט". טבלת הרייטינג כבר מצאה לזה שם אחר.
