אם התקופה הזאת תשאיר אצלנו משהו חוץ מצלקות, זה כנראה יהיה הז'אנר הטלוויזיוני החדש, בינג' ממ"ד. בינג' מהסוג המחליק, שלא מצריך את מלוא רוחב הפס של תשומת הלב שלכם אבל בהחלט מושך אתכם פנימה וקצת מטשטש את העולם שבחוץ (או, אם יש צורך, את האנשים שיושבים לצדכם). בינג' שיעביר לנו את הזמן בין ארבעה קירות בטון מבורזל, ואם הוא מספר על אנשים עם צרות, אז שאלו יהיו צרות רחוקות, מהסוג שאפשר לפתור בשישה-שבעה פרקים קצרים. שלא יהיה בה שום דבר חשוב או מטלטל, רק קצת פאנצ'ים שישבו בפה של שחקנים טובים מספיק וסיפור פורמולה שהמוח שלנו יכול להיגרר אחריו גם בעלטה מוחלטת, ועדיין להבין מה קורה. שכשישמע הצליל שאומר "האירוע הסתיים" תתמתחו ולא תבינו לאן עף הזמן.
"תוצרת בית" - טריילר
(באדיבות yes)
"תוצרת בית" עונה על רוב הקריטריונים האלה, ואולי בגלל זה yes העלו אותה, ברוב חמלה, כבינג' במקום לשדר פרק בשבוע. וככה, בין אזעקה לזום חינוכי אנחנו מתוודעים אל שמוליק (ששון גבאי), קשיש נרגן שהתמחה בזיקוק ערק ביתי ועכשיו הוא נמלט סלש הופרש מהדיור המוגן ששהה בו וחזר לבית שלו בערד כדי להפסיק לשחק בינגו ולחיות במקום שבו הוא רוצה למות. יובל (הסטנדאפיסט עידו קציר), הנכד שלו, שגדל בערד, כבר נחלץ ממנה לטובת תל אביב והספיק לחיות את החלום, לפתוח בר, לסגור אותו ולעבוד בוולט כדי לשלם שכר דירה. עכשיו הוא מתבקש לחזור כדי לרסן את הסבא הסורר שלו, כדי שהוא ואחותו יוכלו סוף סוף להוציא אותו מהבית, למכור את הנכס (הבית, לא הסבא) ולהשאיר את העבר מאחור, במקום שאליו הוא שייך.
סיבוב הנוסטלגיה השלילית של יובל בערד מזכיר לו למה הוא ברח משם ואיזה טיפוסים בדיוק הוא ניסה לשכוח, אבל כמובן שהכל מסתבך ובינתיים הוא צריך להישאר בעיר עם סבא שלו. לתמונה הזאת משתרבב גם עסק מפוקפק עם משפחת פשע בדואית מקומית ויובל וסבא שלו צריכים להתחיל להניע פס יצור של ערק ביתי כדי להחזיר חוב לעזיז (שאדי מרעי, "פאודה"). הם נקלעים לשלל סיטואציות, פוגשים טיפוסים מוזרים, מציפים טראומות משפחתיות ועובדים על היחסים שלהם עד כמה שאפשר. יובל מתחיל להתרגל שוב להווי המדברי שגדל בו ומבין משהו על עצמו, על הדברים שברח מהם כל חייו (ורדון או לא, ערד לא נשמעת כמו מקום כל כך רע להיות בו כרגע).
"תוצרת בית", שיצרו עמרי עמית ואדר מירום, היא לא סדרה נועזת או שוברת חוקים, היא בסך הכל די נוסחתית במובן הטוב של המילה. ברור לאן היא חותרת, היא מצחיקה ומבוימת נהדר על ידי גורי אלפי, שמביא איתו את טביעת האצבע שלו, זאת שהכרתם מ"האחיות המוצלחות שלי", שמצליחה לנוע די בטבעיות בין הומור ציני לסצנות רגשיות נוגעות ללב.
הרגעים הכי טובים של הסדרה ללא ספק שייכים לזיווג המוצלח בין ששון גבאי (מושלם בתפקיד, אבל בעצם באיזה לא?) לעידו קציר. גם הדמויות שמסביב תורמות: אדם גבאי (הבן של סר גבאי) שמצטרף לחסידות המקומית, ליטל שוורץ ואלי חביב כזוג שוטרים שמנסים לדוג דגים גדולים דרך יובל, ומרעי שנותן הופעה מצוינת בתור העבריין היזם, שרוצה יותר ממה שמציעה נישה משפחת הפשע ובעיקר רוצה להוכיח את עצמו למי שלא מאמין בו.
בסופו של יום "תוצרת בית" תספק לכם שבעה פרקים בני חצי שעה כל אחד, איתם תוכלו להפליג לכמה שעות מנחמות אל מחוץ למציאות הישראלית, על צ'ייסר ערק קר וששון גבאי ועידו קציר רותחים ליד.
