צריך לא מעט אומץ יצירתי כדי לכתוב סדרה על אתי הילסום, אחת הדמויות המרתקות ביותר מתקופת השואה, האנה פרנק ההיפסטרית, אם תרצו, אבל למקם אותה באמסטרדם של המאה ה-21. בלי טלאי צהוב, בלי צלבי קרס, בלי צילום בגווני ספיה עגומים, בלי כינורות, בלי כל הסימפטומים שריצפו את קונספצית השואה שלנו ולימדו אותנו איך לצרוך אותה.
"אתי" – טריילר
(באדיבות yes)
לחגי לוי, שהסדרה שלו, "אתי", (ETTY), הוקרנה לראשונה בפסטיבל הסרטים בוונציה בשנה שעברה ואתמול עלתה ב-yes וב-HOT, היה את האומץ. אתי הילסום שלו מתנהלת ברחובות אמסטדרם הנוכחית (טוב, מינוס עולמות דיגיטליים וקופי שופס, אם כי מי יעז לטעון שזאת לא דרך לגיטימית להתפתחות רוחנית?), מתניידת על אופניים, גרה בבניין מודרני, נוסעת ברכבות, המון רכבות, כותבת יומן במחברת ומקליטה את ההגיגים האינטימיים ביותר שלה לטובת הדורות הבאים. ברקע הולך וסוגר עליה העולם שבחוץ עם המגבלות שמוטלות על היהודים – העוצר, שלטי האין כניסה, הגירוש למחנה - אבל העולם הפנימי שלה, במקביל, הולך ומתרחב, הולך ונפתח.
למי שרכש אך טרם הספיקותי לקרוא, אתי הילסום היתה בחורה הולנדית מבריקה ומעט מעורערת רגשית, בשנות ה-20 לחייה. היומנים שלה נכתבו בין השנים 1941 ל-1943, בעקבות תרגיל נפשי שנתן לה הפסיכואנליטקאי שהמיר את דתו לפסיכו-כירולוג (מאבחן על בסיס קריאה בקווי כף היד), יוליוס ספיר. הם מתארים בכנות פנומנלית את ההתמודדות הסוערת שלה עם פחדים ותשוקות, ומשרטטים באופן פלאי כמעט את המעבר שלה מריכוז בעצמה למבט שמכליל לא רק את עצמה אלא את בני האדם שסביבה, שמסוגלת למצוא בעצמה כוחות נפשיים ואהבת אדם דווקא אל מול יאוש ואכזריות בלתי נתפסים. היומנים פורסמו ארבעה עשורים אחרי תחת השם "השמיים שבתוכי" והפכו לרב מכר עולמי.
אפשר לדבר בלי סוף על האפקט המעורר של הבחירה למקם את הילסום בתקופה הנוכחית. הדבר הראשון שניכר הוא המרחק מז'אנר סרטי השואה שאנחנו מכירים, וההתקרבות לזמן ההווה של הדמויות. לוי עושה תרגיל כמעט חתרני – הוא מרחיק את הסיפור מהתפאורה ההיסטורית כי השואה היא לא הסיפור. העולם הפנימי של הילסום, שמגלמת יוליה וינדישבאוור, דווקא כן. והעולם שלה מתפרק ונבנה מחדש. אם רוב סיפורי השואה נעים סביב השאלה "איך נישאר בחיים" או "איך נשרוד את הטראומה", הילסום עושה את הבלתי יאמן ולוקחת את עצמה קדימה תוך כדי שהעולם נע אחורה, ברגרסיה מוסרית. היא מצליחה לחיות את המגבלות, השנאה, ההדרה, ועדיין לאפשר לעצמה לראות את התמונה הגבוהה, כאילו מישהו סידר לה כיסא ביציע של אלוהים והיא רואה את האנושות נאבקת בעצמה.
אפשר להגיד שהעבודה של לוי עד היום הובילה אותו לסדרה הזאת. החל מ"בטיפול", דרך העיסוק המוסרי ב"נערים" ועד הפיוט האנושי של "תמונות מחיי הנישואין", לוי נמשך לחומרים שקשורים ביחסי מטפל-מטופל במהלך טיפול פסיכולוגי, התמקדות כמעט בלעדית בעולם הפנימי של הגיבורים שלו, לפעמים פשוט באמצעות ראשים מדברים בחלל לא גדול, ודיאלוגים קולחים וחכמים שמאפשרים את השהייה במה שעלול היה להיחשב כטריטוריה קלסטרופובית. היחסים שלה עם ספיר (בגילומו של סבסטיאן קוך, "חיים אחרים", "הומלנד") הם אולי הגרסה הקיצונית ביותר של האובססיה הזאת. זה מתחיל בטיפול, גולש לרומן, מתפתח למערכת יחסים רוחנית ובסוף הופך למעבדה שבתוכה הילסום מפרקת ובונה את עצמה מחדש.
דווקא היעדר הסמלים הופך את הסכנה הפשיסטית למשהו מוחשי ומסוכן הרבה יותר גם לתקופה שלנו. אין לצופה מרחק בטוח. לוי ציין שהעיסוק בסדרה אחרי 7 באוקטובר היווה עבורו מפלט מהשנאה שאחזה בשני הצדדים. הילסום לא הקריבה את עצמה, היא חיפשה משמעות והיא מצאה אותה בסולידריות, זוהי האלוהים שלה. במובן מסוים לוי כותב גם את הסיפור שלו – הוא עצמו עזב את הדת בגיל צעיר והיומנים של הילסום העניקו לו עוגן מחודש.
כמו יצירות קודמות של לוי, גם "אתי" היא אינטלקטואלית מאוד, מהורהרת, לוקחת את הזמן להגות בפילוסופיה אבל מצליחה להשאיר אותה על הקרקע. יש בה יותר מחשבות מעלילה ומה שעשוי לסחוף צופה אחד אולי יתסכל צופה אחר, אבל דבר אחד בטוח: היא אולי נטועה בעבר אבל יש בה נגיעה רלוונטית לימינו בעוצמה לא פחותה. בימים שהחיפוש אחרי הניצחון המוחלט הולך ונעשה מעורפל ומדכא יותר, "אתי" מציעה הגדרה אחרת למושג ניצחון. הילסום לא שרדה, היא נרצחה בגיל 29 באושוויץ, אבל במובן עמוק יותר אתי הילסום ניצחה.
