כולם מדברים השבוע על החיסונים החדשים לקורונה (זה של חברת "פייזר" וזה של "מודרנה"), על הציפייה לעידן הפוסט-מודרנה, ועל הסימנים לכך שעוד מעט המציאות של המגפה תהיה מאחורינו, ונישאר עם הצרות הקטנות שלנו. אבל בשביל לפחות קבוצה אחת, השנים שלאחר פיתוח החיסון יהיו תקופה מאתגרת מאוד: מתנגדי החיסונים.
למראית עין, במקרה של הקורונה, הקהילה הלא-מתחסנת תסכן הפעם בעיקר את עצמה, ופחות מכך את הקהילה המתחסנת. בעידן החצבת, לדוגמה (וקשה לזכור עד כמה מילים כמו חצבת או עכברת הפחידו אותנו עד לפני שנה), החשש המרכזי היה שחולים שלא התחסנו ידביקו תינוקות, "קבוצת הסיכון" של המחלות האלה. אך בהקשר הנוכחי, על פי הידוע לנו כרגע ולמזלנו הרב, הנגיף פוגע משמעותית פחות בתינוקות ובילדים.
חיסון קורונה אילוסטרציהחיסון קורונה אילוסטרציה
מותר להכריח? אילוסטרציה
(ShutterStock)
עם זאת, גם אם החיסונים בעלי היעילות המרשימה יופצו ברחבי הגלובוס, כל עוד יהיו אנשים שלא התחסנו - הנגיף עשוי לעבור מוטציות ולמצוא בני אדם להתנחל בגופם, שיאיימו גם על "חסידי החיסונים", או לחלופין, פשוט להישאר בקרבנו ולהתפשט מחדש לאחר שתפוג השפעתם של החיסונים. יש לזכור דבר נוסף: גם אם החיסון אכן יהיה יעיל ב-95 אחוזים - זה אומר שחמישה אחוזים מאלו שכן התחסנו, יהיו עלולים להידבק במחלה.
מה דעתכם? האם ניתן לחייב אנשים להתחסן נגד קורונה? דמיינו לכם עולם שבו אפשר לכפות, בדרכים כאלו ואחרות על כל בני האדם באשר הם להתחסן. עולם שיהיה נטול סיכון לקורונה, ושבו נוכל לטוס לכל יעד אפשרי בלי בדיקות מפרכות ומגבלות מופרכות. עולם שבו נוכל שוב לצפות בסרטים בקולנוע, בלי לשבת בריחוק זה מזה, ויותר מזה, עולם שניתן יהיה לבנות בו עתיד כלכלי יציב ובטוח יותר. עד כמה אתם רוצים את זה?
חנות מסכות מסכה ב פריז קורונה צרפתחנות מסכות מסכה ב פריז קורונה צרפת
אולי בקרוב זה ייגמר. חנות מסכות בפריז
(צילום: EPA)
בשביל להבין האם ישנה הצדקה מוסרית לכפייה או לחוסר כפייה של חיסון, נידרש להשתמש בכליה של הפילוסופיה של המוסר. לטובת קוראינו שלא עשו דוקטורט בנושא, נפשט מעט את המושגים. אם אנחנו דוגלים ב"גישה תוצאתנית" למוסר, כזו שבה המטרה תמיד מקדשת את האמצעים, נוכל לתמוך ב"חוק חיסון חובה". נוכל להסתמך על הגותו של הפילוסוף הבריטי ג'רמי בנת'ם, בן המאה ה-18, שהיה "תוצאתן קיצוני", ושתמך, בין השאר, בזכות לפגוע ביחידים כל עוד הדבר מביא לתוצאה כללית טובה יותר (בדילמה המוכרת ביותר בפילוסופיה של המוסר, "האם מותר להרוג אדם בשביל להציל כמה - או שמא אסור להרוג אדם ולא משנה באילו נסיבות", בנת'ם היה תומך באופציה הראשונה. אם כך, ניתן רק להניח שהיה תומך גם בהתחסנות בכפייה).
אבל אם נלך בדרך הזו, מה יהא על חירותם של אנשים שלא מעוניינים להתחסן? כדי לענות על כך, נצטרך להידרש לפילוסוף מוכר יותר, שחי יותר מ-50 שנים לפני זמנו של בנת'ם - תומאס הובס (שכיום ידוע בעיקר הודות לחיבורו "לוויתן"). מהגותו של הובס ניתן ללמוד שבמקרים רבים ראוי שבני אדם יקריבו את חירותם למען הביטחון, וכך למעשה הצדיק את תמיכתו בעצם הרעיון של שלטון: בני האדם מוותרים על חלק מחירותם, לטובת ריבון שיספק להם ביטחון (מסתבר שלא רק אצלנו מחפשים "מר ביטחון"). בעיני הובס, המדינה היא בעצם צבר של אנשים, שבשם הצורך בביטחון כל אחד ואחד מהם מוותר על חירותו - וזו בתנאי שגם שאר האנשים יעשו זאת. ואם ההגנה מפני שודדי דרכים, אנרכיה ושלל צרות אפשריות מצדיקה את קיומה של מדינה, מדוע לא הגנה מפני וירוסים?
דיוקנו של תומאס הובסדיוקנו של תומאס הובס
דיוקנו של תומאס הובס
אבל גם לכך עלולות להיות השלכות: עם כל הכבוד לפילוסופיה, מספיק להסתכל על הנעשה בעולם כדי להבין לאילו מקומות עגומים יכולים להוביל אותנו נימוקים להגבלת חירותנו. ההיסטוריה רצופה בדיקטטורים שלקחו את הטיעון של הובס עד הקצה, ובשם הביטחון הגבילו את החירות של נתיניהם עד שלא נשאר ממנה דבר. ולא רק דיקטטורות הן קבוצות סיכון בהקשר הזה, אלא גם דמוקרטיות מתוקנות. לא לחינם הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל, אחד מתלמידיו של בנת'ם ו"תוצאתן" בעצמו, טבע את הביטוי "עריצות הרוב". בחיבורו המוכר "על החירות", העוסק בתפקידה ובחשיבותה של החירות, הוא טוען שגם בחברה דמוקרטית שבה, לכאורה, העם חופשי לקבוע את גורלו - ישנה בעיה עצומה בכפיית עמדת הרוב על המיעוט. ולעתים, טוען מיל, עריצות הרוב גרועה אפילו יותר מעריצות השלטון.
אחד הנימוקים של מיל בהתנגדותו לעריצות הרוב הוא שהרוב, גם אם הוא צודק על פי רוב, לא תמיד צודק. קחו את נביאי החורבן, לדוגמה (וגם היום יש לנו לא מעט כאלה) שהתריעו וצעקו את דעתם בשער העיר - עד שהחורבן הגיע, והסתבר שצדקו. אפילו במקרים שברור לנו שהרוב צודק, כמו במקרה שבו הרוב נסמך על קונצנזוס מדעי רחב מאוד, השתקה של עמדות של המיעוט היא בעייתית, מכיוון שהשתקה שלהן תמנע "אופוזיציה של עמדות" כלומר "עמדת נגד" משמעותית לעמדה המובילה בחברה. מיל טוען שעמדה שמתקיימת בלי עימות ובלי דיון הופכת לאמונה תפלה ולא מנומקת והדבר פוגע בה ובכוח שלה. גם כאשר קיימת סבירות גבוהה מאוד מאוד שהקהילה המדעית ואיתה רוב האוכלוסייה צודקים לחלוטין בעניין החיסונים (סיכוי גדול אפילו גבוה יותר מאחוזי ההצלחה ההולכים ועולים של החיסונים עצמם) צריך לזכור שזו עדיין סבירות ולא ודאות מלאה לגמרי.
כשהחירות נשללת בטענות של ביטחון. צפון קוריאהכשהחירות נשללת בטענות של ביטחון. צפון קוריאה
כשהחירות נשללת בטענות של ביטחון. צפון קוריאה
(צילום: Shutterstock)
מיל טוען, שיש רק מצב אחד ויחיד שבו כפיה של עמדות של הרבים על היחיד הן לגיטימיות: כדי למנוע נזק לאחרים, והוא הוא מנסח זאת במה שמכונה "עיקרון ההיזק": "המטרה היחידה שבשבילה מותר להפעיל כוח בצדק כלפי חבר בקהילה מתורבתת בניגוד לרצונו, היא כדי למנוע נזק לאחר" כמובן שקודם כל צריך לשאול את עצמנו אם אנחנו ראויים להיקרא קהילה מתורבתת. אבל ברור שהטיעון הזה אינו מצדיק הפעלת כוח או כפיה כלפי אדם או חברה שהחלטתם או פעולתם מסכנת בעיקר את עצמם (מה שניתן לומר על השפעתם של מתנגדי החיסונים בטווח הקצר, אבל לא לגמרי בטווח הארוך).
בהקשר של חיסונים בכפיה, צריך לזכור שהפעלת כוח, כמו שקורה הרבה פעמים בדמוקרטיה ליברלית, לא חייבת להיות מבוססת על כוח ישיר, זהו המוצא האחרון כמובן, וייתכנו גם דרכים אחרות לכפייה רכה כמו סנקציות כלכליות וחברתיות. אבל גם כאשר אנחנו בוחנים את התועלת של חיסון בכפיה (הצלה סטטיסטית של מיעוט, שגם על פי עמדת הרוב מסכן בעיקר את החיים של עצמו), קשה לקבוע שהנזק של הגבלת עיקרון חירות של אזרחים וכפיית דעת הרוב מצדיק את התוצאה. אינני מדען, ובימים אלו אני בעיקר מקנא באלו שכן, אבל צריך לזכור שכל עוד לא קיים סיכון סביר לחיים של אחרים, מוטב לנו, עם כל הזעם המוסרי, להימנע ככל הניתן מעריצות הרוב, גם אם יש לרוב הזה את הסמכות האלוהית או המדעית.
ד"ר יאיר בן דוד הוא מרצה וחוקר בתחום הפסיכולוגיה של המוסר ופסיכולוגיה חברתית, ומחבר הספר "איך להיות טוב - המדריך המקוצר לפסיכולוגיה של המוסר".