בצעירותו, מיכאל קובנר רצה לנסוע הכי רחוק שאפשר מאבא שלו, אבא קובנר. לכן זמן קצר לאחר שהשתחרר מסיירת מטכ"ל (שם שירת לצד אחד, בנימין נתניהו), הוא ארז את חפציו, עזב את קיבוץ עין החורש ועלה על מטוס. כמה שעות לאחר מכן הוא מצא את עצמו בניו יורק. התוכנית הייתה ברורה: לפתח כישרון שהושרש בו כבר בילדותו - הציור. כך, בנו של הפרטיזן המפורסם מצא את עצמו משוטט בין גורדי שחקים ומתערה בסצנת האמנות של גריניץ' וילג'.
מיכאל קובנרמיכאל קובנר
מיכאל קובנר
(צילום: באדיבות המצולם)
"עשיתי מעשה של אמנות כדי ליצור לעצמי עולם פנימי משלי. זה לא פשוט, אבל הרגשתי שיש לי עולם אחר. אני מחובר למשהו חי, נושם, תוסס, צבעוני", הוא אומר, "והרגשתי שזה לא מתאים לי, השואה. כל הציירים שאני אוהב - מאטיס, מודליאני, ואן גוך, גוגן, טיסיאן, כולם בנו את העולם האסתטי שלהם מהיסוד הנפשי הזה, הדיוניסי". מאותן סיבות, מיכאל קובנר גם מעולם לא ביקר במחנה ההשמדה אושוויץ. "לבושתי", הוא אומר, ומסביר: "לא רציתי להיות מוטבע בזה - הבן של אבא קובנר, נציג העם היהודי בנושא השואה". עם זאת, דווקא בשנים האחרונות חל שינוי בדעתו, וכיום הוא חש חובה הולכת ומתעצמת לנסוע למקום הטעון ההוא, שגם ההיסטוריה הפרטית של משפחתו כרוכה בו. "לעמוד מול הבור בעצמי".
מיכאל קובנר נולד עם המדינה, ב-1948, וגדל עם הוריו, אבא וויטקה, בקיבוץ עין החורש. הוא עצמו נקרא על שמו של אחיו הצעיר של אביו, שנפל בזמן שנלחם בנאצים לצד פרטיזנים סובייטים. כשהוא מדבר על ילדותו, כבן לאחת מאישיות הציבור החשובות ביותר בראשית המדינה, הוא מבקש להדגיש צד אחר בו - זה של האמן, המשורר והסופר. "אבא שלי היה גם איש ציבור, מה שאפשר לקרוא לו היסטוריון, שבנה את הקונספט של בית התפוצות וכו' - אבל היה לו גם את הצד של המשורר. ומשורר הוא אדם מאוד אינדיבידואלי. היה לו מין צריף כזה בחורשה, בקצה-קצה של הקיבוץ, ושם הוא היה מתבודד וחי את החיים השניים שלו".
ציור של מיכאל קובנרציור של מיכאל קובנר
ציור של מיכאל קובנר, מתוך התערוכה
(באדיבות האמן)
בצריף המבודד, אבא קובנר, מנהיג הפרטיזנים מגטו וילנה, ומראשי חבורת "הנקם" שזממה לנקום בנאצים לאחר מלחמת העולם השנייה, הקדיש את עצמו למילים. הוא חיבר ושייף את שיריו והפואמות שלו, שזכו לאהדת הקהל והמבקרים של זמנו (אלה התפלאו, למשל, מהעברית המודרנית והמדויקת בפואמה "הפרידה מהדרום") - ואף זכה בפרס ברנר ופרס ביאליק, מהחשובים ביותר בעולם הספרות העברי. לצד זאת, רבים מכתביו נשכחו, ורק בודדים משיריו הולחנו - בניגוד לרבים מבני תקופתו. "כן, הם היו קצת מסובכים מדי בשביל זה", מודה הבן בהחמצה. בשנות ה-50 הוא כתב את יצירתו הגדולה בפרוזה, שני כרכים תחת הכותרת "פנים אל פנים", שנתפסו בעיניו כפספוס מבחינה יצירתית, על פי עדות הבן. כשהוא לא היה סמוך לשולחן הכתיבה, הוא היה אב משקיען, שמשעשע את ילדיו עם משחקים, בדיחות וקסמים, וכאדם שהתמסר לחיי הקיבוץ - בין אם זה בעבודה במשק או במטבח ובימוי הצגות בחגים. "קשה לי להגיד את זה, אבל הוא היה קיבוצניק", צוחק קובנר, "עם סנדלים ומכנסיים קצרים וכל הקונספט".
אבל באותו צריף קרה דבר נוסף: מיכאל הצעיר זכה לגלות בו את עצמו כאמן. זה התחיל לאחר שבגיל ארבע או חמש, אנשי הקיבוץ הופתעו למצוא אותו יושב ברפת ורושם את הפרות. "בתור נער אבא לימד אותי ציור, ואז שלח אותי ללמוד אצל יוחנן סימון. אחר כך הוא הקדיש לי בתוך הצריף הקטן מקום עם כן ציור, ושם הייתי מצייר. זה היה כאילו חלקנו קצת את המקום הזה", מספר קובנר. מאז ועד ימינו, הוא צייר יותר ציורי נוף ממה שניתן בכלל לספור. "בזה בעצם נקבע גורלי", הוא מביט אחורה וחורץ.
איש ציבור, אבא ומשורר. אבא קובנראיש ציבור, אבא ומשורר. אבא קובנר
איש ציבור, אבא ומשורר. אבא קובנר
(צילום: דן הדני, מתוך אוסף IPPA, הספרייה הלאומית)
התערוכה שהוא מציג עכשיו במשכן לאמנות עין חרוד, "מראות כפולי אפיק", שאירוע הפתיחה שלה יתקיים ב-4 ביולי, מספרת בדיוק את הסיפור הזה. סיפורו של אמן מנוסה, מיומן ומגובש - שחוזר אל מחוזות ילדותו, ומתפייס מחדש עם דמותו של אביו. מי שהרחיק עד אמריקה כדי להשתחרר מההורה הכריזמטי, לבסוף למד לשלב אותו ביצירתו - והפך אותו למוזה. התערוכה החדשה מורכבת משני חלקים: בצדה האחד, מוצגים ציורים צבעוניים שנעשו כסקיצות לרומן הגרפי "עולמו של יחזקאל", שקובנר הבן פרסם ב-2014, והמבוסס באופן חלקי על אביו. הצד האחר של התערוכה, מורכב מהתמחותו של קובנר לאורך השנים - ציורי נוף - בהתמקדות על קיבוצים. בנוסף, את היצירות מלווים שירים של קובנר האב. האם זה עניין של שואה מול תקומה? "לא, לא. ממש לא", קובנר מסתייג. "מה שמחבר מבחינתי בין שני הצדדים זה הדמות של אבא".
ובכל זאת, יש פה איזו פילוסופיה. "יש לאבא שלי שיר מאוד יפה, שהוא אומר, 'אתה שמת אותנו בתנורים, ואתה שותק. ואנחנו, מה אנחנו צריכים לעשות אחרי החורבן הגדול?' ואז הוא עונה, 'לגמוע כוס שלמה מהדם, וללכת בחזרה דרך היפה אל החיים'. רק דרך היפה אפשר לחזור אל החיים מכל מה שהוא עבר".
זו הבעת אמון גדולה בכוח של האמנות לרפא. "כן, בדיוק ככה. הוא בהחלט האמין שהיפה הוא האפשרות לחדש את החיים - ואני שואף לייצג את היפה".

"שאלתי את אבא אם הציונות זו רק אפיזודה, והוא לא ענה"

ההשראה לרומן הגרפי "עולמו של יחזקאל" ארבה לקובנר בניו-יורק. החל מראשית שנות האלפיים ועד לפני מספר שנים, הוא נהג לבקר שם מדי שנה ולשכור סטודיו עם מספר אמנים. באחד הביקורים בבושוויק, קובנר הבחין בקשיש ובאישה צעירה המטפלת בו. הוא נזכר באביו, שלא זכה להזדקן, והלך לעולמו ב-1987, בגיל 69 בלבד - צעיר מגילו של מיכאל קובנר כיום. גם הרומן הגרפי נפתח במפגש טיפולי כזה, בין איש מקשיש למטפלת פיזיותרפיסטית, ומתוך הפגישה נובע החוצה סיפור חיים עשיר, כואב ומפותל. חצי-בדיוני, חצי-היסטורי. "כשהתחלתי להתעניין ברומנים גרפיים, ראיתי שכולם כותבים על הנושאים הכי אישיים. אז אמרתי, נו - לי יש דבר ממש חזק ביד. ככה נכנסתי לדבר הזה".
ציור של מיכאל קובנרציור של מיכאל קובנר
ציור של מיכאל קובנר
(באדיבות האמן)
כך לראשונה, קובנר הבן מצא את עצמו עוסק באביו ביצירתו, גם אם בעקיפין. זה דרש ממנו שינוי נוסף - מי שעד היום צייר בעיקר נופים, למד לראשונה לצייר פרצופים, גופים, כפות ידיים והבעות פנים. "זו לא ביוגרפיה של אבא שלי, זה הרבה יותר מורכב. אבל יש קטעים שהוא מאבד את ההכרה - ואז הוא רואה מראות דמויי חלום, והם אמיתיים. כמו נגיד כמו פרשת ויטנברג (פרשה במסגרתה היהודים בגטו וילנה ביקשו להסגיר את ראש המחתרת יצחק ויטנברג, בתגובה לאיומי הנאצים להשמיד את הגטו על יושביו - י.פ)". במקום מצב של מציאות שבתוכה יש הזיות, היצירה של קובנר מציגה דבר הפוך: סיפור בדיוני, שהמציאות מבליחה לתוכו.
"עולמו של יחזקאל" לא מחויב לאמת הביוגרפית, אבל האם הוא מחויב לאיזושהי אמת אחרת מבחינתך? "כן, זה הרעיון. שתהיה אמת אחרת. איך אני כילד ראיתי אותו, ואיך אני רואה אותו כמבוגר. ההזדהות שלי עם הדמות של המשורר, שלאף אחד כבר לא אכפת ממה שהוא כותב, הבדידות שלו, שהדגשתי מאוד בספר. זה לא אבא קובנר הגיבור הלאומי, אלא כותב נשכח, אדם בודד. זה סיפור מזווית הראייה שלי את האיש, ואני מחייב אותו לאיזו אמת פנימית שאני רואה".
הרומן הגרפי מתאר חילוקי דעות בין יחזקאל לבנו, שמהווים התייחסות נדירה של מיכאל קובנר לסוגיות פוליטיות בעבודותיו. במה שנדמה כמעין תשובה לאביו, בציוריו לאורך השנים נמנע במכוון מהעברת כל מסר. "מאטיס אמר לתלמידים שלו שציירים צריכים לחתוך את הלשון", הוא מצטט. "אני לא רוצה להביע איזו דעה שלילית על העולם או איך הורגים פלסטינים. לא. נוף. בציורים שלי אין עמדה פוליטית, אני מביע את היופי של החיים, את העושר שלהם".
מיכאל קובנר במוזיאון ת"א, 1986מיכאל קובנר במוזיאון ת"א, 1986
מיכאל קובנר במוזיאון ת"א, 1986
(צילום: באדיבות המצולם)
ברומן הגרפי זה אחרת. שם, הכול צף. "בספר, הבן עוזב את הארץ אחרי שהוא חווה התעללות של החיילים שלו בערבים באינתיפאדה. כשהוא מספר לאבא שלו את זה הוא אומר לו - 'הפכנו להיות כמוהם, כמו הגרמנים'. אז האבא אומר לו, 'בבית שלי אתה לא תדבר ככה, מוטב שתלך מפה'. והבן אומר לאשתו, 'לגדל את הבן שלנו בארץ, זה כמו להכריז על גזר דין מוות בשבילו', והוא עוזב את הארץ".
למה גזר דין מוות? "כי אין סיכוי. רק מלחמות. הבן מייצג עמדה שנטועה בתרבות היהודית - אם אנחנו לא יכולים לחיות בארץ חיים מוסריים, אז אין לנו זכות על הארץ. זו עמדה שבמקרא היא כל הזמן חוזרת - אם לא תקיימו את תורותיי, אז הארץ תקיא אתכם. והתורות זה לא לענות גר ואלמנה ויתום. ויחזקאל מייצג גישה של 'נו מאטר וואט'. העם היהודי זה הדבר הכי חשוב, הכי משמעותי, ואליו אנחנו מחויבים".
נתן אלתרמןנתן אלתרמן
נתן אלתרמן. בניגוד אליו, קובנר לא הצטרף לאנשי ארץ ישראל השלמה
(צילום: אברהם סוסקין)
שזו הייתה העמדה של אבא שלך גם? "כן, למרות שהוא היה איש השומר הצעיר, ודברים מוסריים היו חשובים לו מאוד - זו הייתה המטרה, זו האחריות וזה כוכב הצפון. ושכל מיני יפי נפש לא יבלבלו לנו את השכל. הוא גם היה באגף היותר מיליטנטי של מפ"ם, נגיד ככה. מצד שני, הוא לא הצטרף לתנועת ארץ ישראל השלמה כשכל החברים שלו הסופרים הצטרפו - חיים גורי, נתן אלתרמן וכל השאר".
הוא חי 20 שנה אחרי מלחמת ששת הימים. דיברתם על תוצאות המלחמה ההיא? "אני חושב שהוא האמין שצריך לחלק את הארץ, זה ברור - ובמקביל הוא חשב שהביטחון שלנו חשוב מאוד. אבל אני חושב שאחרי מלחמת יום כיפור חל בו שינוי מאוד משמעותי. קשה לי אפילו להגדיר אותו - בעומק לבו אפילו הוא לא האמין שיש סיכוי פה".
הוא לא חשב שיש סיכוי לחיות בישראל? "הוא לא אמר את זה. אבל היה איזה חג בקיבוץ, והקרינו סרט שהוא ביים, שקודם רואים את המעפילים באים מהים ואחר כך רואים רק ים. אחר כך שאלתי אותו אם הציונות זו אפיזודה, והוא לא ענה. אבל לפי דעתי זה מה שהוא חשב".
אבא קובנר עם קבוצת פרטיזנים בזמן המלחמה, רביעי מימיןאבא קובנר עם קבוצת פרטיזנים בזמן המלחמה, רביעי מימין
אבא קובנר עם קבוצת פרטיזנים בזמן המלחמה, רביעי מימין
(צילום רפרודוקציה: עידו ארז)
היה בו גם צד לאומני יותר. הוא היה ממנהיגי ארגון "הנקם", שתכנן לנקום בנאצים אחרי מלחמת העולם השנייה. "זה דבר מורכב. בעיניי אנחנו לא יכולים אפילו להתחיל לשפוט את האנשים האלה. אם לא היינו עושים כלום, זה בלתי נסבל - ואם היינו עושים את זה, זה גם בלתי נסבל. לחשוב שאחרי כל מה שהעם היהודי עבר הוא לא יעשה כלום... ומלבדו אף אחד באמת לא עשה כלום. רק כמה פושטקים מהבריגדה הרגו אנשים. אפילו את מנגלה לא תפסו למרות שאפשר היה בלי בעיות. תפסו את אייכמן ולבן גוריון זה היה מספיק. כל התפיסה בעיניו הייתה שלהתעסק עם השואה זו הטעות, צריך להקים מדינה וזהו".

ידע מה הוא שווה, כמו מייקל ג'ורדן

קובנר מספר כי רק לאחר פטירת אביו, הוא נחשף להיבטים חדשים ומושתקים מעברו. "אחרי שהוא מת, היו כל מיני קולות איומים ונוראים שלא ידעתי עליהם הרבה שנים. כמו עדת כלבים כזו, שרצתה לנשוך כל הזמן - ורק כשהוא מת היא התפרצה לעולם", הוא אומר. לפי הבן "זה התחיל מהציבור החרדי, שתקף את אבא שלי, ומשם עבר לאנשי לח"י, שחלקם היו איתו יחד ביער". היו גם את אנשי קיבוץ ניצנים, שעד היום שומרים טינה לאבא קובנר, על כך שלאחר נפילת הקיבוץ בידי המצרים ב-1948, הוא פרסם דף קרבי שנוי במחלוקת, בו האשים אותם שנכנעו. האיש שהקדיש את חייו לעם היהודי - מחברו של הכרוז המפורסם "אל נלך כצאן לטבח!" מ-1942, שהצהיר לראשונה שחור על גבי לבן על כוונותיהם של הנאצים להשמיד את העם היהודי באופן שיטתי - נאלץ להגן על שמו הטוב גם בארצו.
"אלה אנשים שסוחבים דברים קשים", אומר קובנר במידה של פייסנות על המקטרגים, ומצדד באביו: "אלה החלטות שלא משנה מה תעשה, אתה תיכשל. זו החלטה קשה שאין בה שום יתרון לשום צד. אז פעם אחת הוא נחשב גיבור ופעם אחת הוא נחשב בוגד. אחרי שהוא נפטר הייתי צריך לטפל בכל הבעיות האלו - לחשוב מה עושים או לא עושים. בסוף שכנעתי את אמא לא לענות יותר לאף אחד".
אתה שואל את עצמך מאיפה היו לו תעצומות נפש כאלה, לאורך כל חייו? "היה לו שכנוע פנימי עמוק מאוד, והוא ידע לשכנע אנשים. החולשה שלו הייתה שהוא היה אדם מתבלט, הוא היה משורר בנפשו - הוא לא קפץ על השירה כאיזה טרמפיסט. לאורך כל הדרך הוא התלבט והתלבט. הוא כל הזמן חי בהתלבטות - לא פשוט הלך קדימה וזהו. וזו חולשה, אין מה להגיד".
ובכל זאת היית רוצה שיכירו יותר את הצד הזה שלו. למה? "כי זה מה שהוא היה. משורר, אדם רגיש וכואב, לא מנהיג פנאטי".
קובנר הבן אומר כי אביו, לצד אדיבותו וצניעותו - הבין היטב שהוא אדם בעל שיעור קומה. על מנת להדגים, הוא מזכיר כמה מההוגים הגדולים ביותר בתולדות האנושות - וספורטאי אחד. "אתה חושב על כל האנשים האלה. ניטשה, שפינוזה, היידיגר, הרמב"ם - מי זה האדם הזה שהם מדברים עליו בטקסטים שלהם, האדם העליון? זה הם בעצם, היחידים שמסוגלים. אי אפשר שאדם לא יהיה מודע לזה. אי אפשר שמייקל ג'ורדן יחשוב שהוא משחק בהפועל תל אביב. אדם מכיר בערך של עצמו. כשגרתי בניו יורק, הייתה לי שכנה שהתעניינה מאוד בתורות מיסטיות, בודהיסטית. אבא שלי הגיע יום אחד והיא דפקה בדלת ואמרה: 'אני חייבת להיכנס, מי זה האיש שבא הנה? הרגשתי אאורה (הילה - י.פ) ענקית!' אז שמע, לא יכול להיות שאדם חי בעולם, חושב שהוא לא שווה כלום והוא שווה המון".

פרסום ראשוני: 08:07 , 27.06.20